הסיפור על יוליה היפה ואיזידור הקשוח

אתמול בלילה העליתי סיפור טוויטר. למי שלא מכיר, מדובר בכתיבה ישירה של סיפור קצר, על פני מספר ציוצים. זה היה בלילה, כשטוויטר ריק יותר, וזו היתה חוויה שמן הסתם עוד אשחזר. הכתיבה עצמה אחרת: בבולמוס, חטופה, לחלוטין לא זורמת באופן טבעי ובכל זאת משחררת מאוד. את הסיפור היה ראוי לקרוא כך, בסדרת ציוצים באמצע הלילה. לא בטוח שהמעבר שלו לבלוג משאיר את התחושה המקורית, אבל למען הנצח וכל זה. יש אנשים שמוחקים את ציוצי סיפורי פיד-הלילה שלהם. גם מי שלא, כמוני, יודעים שתיכף והם יעלמו במורד הפיד, ותוך חודש חודשיים טוויטר ידאג למחוק אותם לבד. אז הנה. 

»
Gadi Shimshon
Arspoeti Gadi Shimshon
הכפר שהיא נולדה בו, אחת מתוך 12, היה חור אמיתי. איפשהו בקרפטים, וההגעה אליו לקחה יומיים בשביל פרדות, ואף אחד לא באמת רצה להגיע אליו

»

אין חשמל, אין מים זורמים, חורף קשה – כמו הכפר של בוראט אבל בלי האופטימיות. בגיל 18 נסעה לעיר הגדולה, חסרת השכלה אבל יפה ונחושה

»

עיר הפלך נקראה קלוז׳, בירת מחוז טרנסילבניה. הרוב רומנים, מיעוט הונגרי גדול, הארץ של דרקולה. היא זו יוליה, סבתא שלי, ובעיר היא פגשה והתאהבה

»

בסבא שלי איזידור, שהיה סרג׳נט משוחרר מחיל התותחנים האוסטרו-הונגרי, יהודי דובר הונגרית כמוה. התאהבו. התחתנו. בקושי הביאו לעולם ילדה אחת

»

אמא שלי. חלק מאחיה ואחיותיה ברחו גם הם מהחור-תחת שגדלו בו, והחיים נראו לא רע, בעצם. ואז, כמובן, הגיעה המלחמה. רומניה היתה אנטישמית אבל

»

אין מה להשוות להונגריה. ב-1940 נתן היטלר להונגריה חלק גדול מטרנסילבניה (הוא פשוט החליט והודיע על כך לממשלות). בהבזק תבונה לקח סבא את השתיים

»

לטימישוארה, עיר שלמרות שהיתה מערבה יותר, נשארה בשטח הרומני. מ-12 האחים שלה שנשארו בקלוז׳ שרדו שניים, וגם הם עברו באושוויץ קודם. אבל נחזור

»

לטימישוארה. אחות אחת של יוליה, עם משפחתה, הגיעה איתם. אמא שלי בת תשע, הם בגטו, ואת סבא שלי שולחים למחנות עבודה בכפיה בצד השני של רומניה

»

עניין של כאלף קילומטרים. נדמה לי שגם היו להם טלאים צהובים, אבל לא יכול להתחייב. וסבתא שלי, אשה לבד גרה אצל אחותה, עם ילדה בת עשר ומתגעגעת

»

זה היה ב-1940 בערך

»

ושלוש שנים אחר כך, סבא שלי מודיע לה, בדרך לא דרך, שהוא הסתדר טוב במחנה. בין הקצינים היו כאלה שהיו חיילים שלו. ושתבוא אם היא יכולה

»

היא בת שלושים וקצת, עם ילדה יחידה בת 12, בפאקינג גטו שאסור ליהודים לזוז ממנו. אבל היא מחליטה. אמרתי שהיתה יפה, לא אמרתי כמה. בלונדית

»

עיניים כחולות, מראה ארי יותר מרוב הרומנים וההונגרים שמסביב. היא מתלבשת בבגדי איכרה, מורידה את הטלאי, משאירה את אמא שלי – 12, כן? – אצל אחותה

»

ועולה על הרכבת הראשונה לבוקרשט, משם תתפוס עוד רכבת לצד השני של המדינה, איפה שאיזידור מחכה. ואיך שהיא מתיישבת בקרון, נכנסת חבורה שיכורה של

»

חיילי משמר הברזל הרומני. והיא מזהה אחד מהם, הבן של הכומר בכפר-תחת שהיא גדלה בו, שהיו משחקים כילדים. ואין לה ספק שמזהה אותה, אבל הוא לא מגיב

»

הוא לא היה חייב, אתם יודעים. והיא נוסעת כמעט יממה שלמה עד שמגיעה למחנה של סבא. הוא קימבן לו שם, אני מניח שבסוג של מאפיה צבאית, חדר במגורי

»

הסגל לסוף השבוע. והם מבלים כל הזמן בחדר, השומרים מעלימים עין, חברים מארגנים להם קצת אוכל ושתיה. ואז היא שוב לוקחת שתי רכבות, אלף קילומטר

»

בשקט, כדי לחזור לטימישוארה, איפה שהשאירה את בתה היחידה. ולהזכיר – זו מלחמה, גרמנים עוברים במדינה בדרך לחזית, בעלות הברית מפציצות, שמח

»

והיא חוזרת לבית של אחותה ומסבירה לאמא שלי שככה זה, ילדים ומשפחה לא בוחרים ואוהבים כי הם שלנו, אבל במי שבחרנו זה סימן שבאמת חזק

»

עד היום זה מחרפן אותי, הסיפור הזה. היתה לה ילדה בת 12, למען השם. לא שיכלה להגן עליה באמת מהעולם, אז, אבל השאירה, ככה, ונסעה לסופ״ש בצימר

»

בצימר מחנה הכפיה. אמא שלי לא הרחיבה מעולם אבל נדמה לי שהנטישה הזו גם אפשרה לה, חמש שנים אחר כך, לומר להם שלום, לנסוע לקונסטנץ ולהספיק

»

לתפוס את הפאן קרסנט, אוניית המעפילים האחרונה לפני שהרומנים סגרו את השערים. ולהיתפס בידי הבריטים, ולהיות במחנה בקפריסין, ולהגיע אחכ לארץ

»

עשר שנים אחר כך, עוד לפני שנולדתי, הם מצליחים לעלת לארץ. איזידור עובד בבית מלאכה לייצור שמיכות פוך אמיתי, וכשאני נולד הוא מכין לי שמיכה קטנה

»

כל פעם שגדלתי קצת הוא הוסיף לה ריבועי פוך, עד שנסגר בית החרושת. היא עברה רענון פעמיים, ואני עדיין ישן איתה בכל חורף. וסבתא? ניכר שהיתה יפה,

»

אבל כבר מבוגרת, וחסרת השכלה, והיא עובדת במשחטת עוף ירושלים עד הפנסיה והם גרים בקרית מנחם, שנדמה לי שלא באמת רחוק מהכפר בו נולדה

»

והיא עדיין בקושי מדברת עברית כשהורי רואים טיפה רווחה ומסדרים להם דירה בק. אונו, מול התיכון בו למדתי, במקום החור בירושלים. וכל התיכון

»

אני בא בצהריים, נותן לה נשיקה ומדבר איתה שיחה קצרה, קצרה יותר מאלו שאני מנהל היום עם אלה, כי לא יודעת עברית עדיין, והיא מכינה לי אוכל הונגרי

»

מהסוג ש, עם כל הכבוד, גם יאיר לפיד לא קיבל בבית. וזה בערך הפרויקט הגדול האחרון בחייה, להאכיל את הנכד. וסבא יושב בסלון וקורא עיתון

»

ים הקשישים הכי תמימים, חלשים, לא אמיצים בעולם. ובערך רק אז אני מתחיל להבין שבזוג הצנוע הזה עשה דברים שהייתי מתחרפן רק מלחשוב עליהם

»

היא נפטרה קצת אחרי שהשתחררתי מהצבא, סבא שלי סחב עוד עשור, כבוי אבל לא מוכן לוותר. ובאיזה שהוא מקום, יותר מהדרך בה אמא שלי סיפרה מדי פעם

»

את המתולוגיה הזו, באיזה שהוא מקום זה שם לי מודל בלתי אפשרי לאהבה. זאת אומרת, אתם, מישהו מכם, היה משאיר ילדה בת 12 בגטו ומתגנב לפגוש את

»

האהוב/ה שלו בצד השני של ארץ עויינת? ואם התאהבתי במישהי, האם היא היתה נוסעת? לקח לי שנים לעבור את זה. ואולי גם לסיפור הזה, של יוליה היפה

»

ואיזידור הקשוח, יש חלק בזה שאת הילדה שלי עשיתי רק כשהייתי בן 45. וזהו, נגמר, ועכשיו נראה את התגובות שלכם :)

»

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סו  On 12 בספטמבר 2011 at 9:49

    תענוג לקרוא ברצף, אם כי אני חייבת לציין שהציפיה בין ציוץ לציוץ מענגת אף היא… סיפור מרגש. אני דווקא כן מזדהה עם מה שיוליה אומרת – שמשפחה לא בוחרים, ואוהבים כי ככה זה (אבל אוהבים באמת, כן?), ובני זוג – זה כבר משהו אחר. מצד שני – על גופתי הייתי נוטשת כך את בתי. אבל מי יודע, לא היינו שם.

  • perkol  On 12 בספטמבר 2011 at 9:57

    אני קראתי הכל בבת אחת, כך שלא נחשפתי לטכניקה של המתנה בין ציוץ לציוץ. אבל האפקט חזק גם בקריאה רצופה.

    סוג של "בחירתה של סופי". אי אפשר לדעת מה עובר בראשו של אדם אחר במצבים כאלה, בתקופות כאלה.

  • dvirsky  On 12 בספטמבר 2011 at 11:03

    הדבר הכי יפה בסגנון הכתיבה הזה הוא התחימה של משפט או פסקה ל-140 תווים (לפחות בחלקים שבהם זה יותר מוקפד). זה מהדק מאוד את הסיפור, והמשחק בין הסוף של פסקה אחת לפסקה אחרת יוצר מבנה כמעט שירי, ומאוד יפה ומותח, לדוגמה:
    "אשה לבד גרה אצל אחותה, עם ילדה בת עשר ומתגעגעת / זה היה ב-1940 בערך / ושלוש שנים אחר כך, סבא שלי מודיע לה…."

  • Ilil Ben-shalom (@ililush)  On 12 בספטמבר 2011 at 11:49

    מרהיב ומרחיב לב. תודה גדי.

  • Kfir Bloch (@kfiron)  On 12 בספטמבר 2011 at 12:34

    מעולה, כשאהיה גדול ארצה לכתוב כמוך. אני רק לא רואה את זה קורה

  • Ayeyet  On 14 בספטמבר 2011 at 5:52

    תודה על הסיפור, קראתי אותו לייב בפיד הלילה, יוליה ואיזידור המופלאים

  • אלון שטרוזמן  On 18 באפריל 2012 at 7:32

    ואו גדי, כמה שאתה מוכשר. אפשר עוד?

    • ריבית  On 5 בדצמבר 2012 at 21:37

      יפהפה

  • בועז כהן  On 4 במאי 2016 at 15:40

    חזק מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: