Category Archives: כללי

דרושים: מפתח ובלוגר/עיתונאי

דרושים:

1) לסטארטאפ בשלבי התהוות, לצורך POC, מפתח עם ניסיון בעיבוד וידאו ואודיו, פיתוח אלגוריתמים, ופיתוח ווב. אפשרות להשתלבות בצוות המייסדים.

2) לכתיבה על אפליקציות סלולריות (בעברית), בלוגר/עיתונאי עם ניסיון, לעבודה חלקית מהבית.

פרטים, קורות חיים וכאלה – במייל arspoeti בג'ימייל. לא  יכול להרחיב כאן יותר על העבודות, מצטער.

מודעות פרסומת

הסיפור על יוליה היפה ואיזידור הקשוח

אתמול בלילה העליתי סיפור טוויטר. למי שלא מכיר, מדובר בכתיבה ישירה של סיפור קצר, על פני מספר ציוצים. זה היה בלילה, כשטוויטר ריק יותר, וזו היתה חוויה שמן הסתם עוד אשחזר. הכתיבה עצמה אחרת: בבולמוס, חטופה, לחלוטין לא זורמת באופן טבעי ובכל זאת משחררת מאוד. את הסיפור היה ראוי לקרוא כך, בסדרת ציוצים באמצע הלילה. לא בטוח שהמעבר שלו לבלוג משאיר את התחושה המקורית, אבל למען הנצח וכל זה. יש אנשים שמוחקים את ציוצי סיפורי פיד-הלילה שלהם. גם מי שלא, כמוני, יודעים שתיכף והם יעלמו במורד הפיד, ותוך חודש חודשיים טוויטר ידאג למחוק אותם לבד. אז הנה. 

נמאס לי! התעוררתי! אני דורש צדק חברתי!

כל מי שראה את "רשת שידור", סרטו המבריק של סידני לומט מ-1976, לא יישכח את הסצנה המופתית שבה שדר הטלוויזיה הווארד ביל (פיטר פינץ') מדרבן אלפי אנשים לעזוב את מקלטי הטלוויזיה שלהם, לפתוח חלונות ולצרוח בכל הכוח ומכל הלב: "אני עצבני לאללה ואני לא מתכוון לסבול את זה יותר" (I'm as mad as hell, and I'm not going to take this anymore" ).

בעוד שבועיים, ב-23 באוגוסט, בשעה 18:30 בערב, נפתח חלונות ונצרח בכל הכוח ומכל הלב: "נמאס לי! התעוררתי! אני דורש צדק חברתי!". נצעק את זה בירושלים, בחיפה, בתל אביב, בשדרות, בדימונה, בבאר שבע, בבני ברק, באילת. נזעק את זה במאהלים. נקרא את זה בהודו, בדרום אמריקה, בפריז, בניו יורק. נצרח בכל מקום שבו נמצאים ישראלים שנמאס להם, שהתעוררו ושדורשים צדק חברתי.

נצרח את זה ביחד ונצלם את עצמנו זועקים ונעלה את הסרטונים לרשת, ומהם נערוך את קליפ המחאה הגדול ביותר בהיסטוריה – קליפ שבו אלפי אזרחים מודיעים לממשלה שלהם: הכללים השתנו.

אנחנו פועלים כעת לארגן את מבצע הצעקות המורכב הזה, שיתרחש בו זמנית במאות אתרים שונים בארץ ובעולם. נזדקק לכל עזרה אפשרית.

 זוהי הודעה ראשונה. הנה האירוע בפייסבוק. הפיצו את הבשורה.

אמיר בן-דוד, יאיר רוה וגדי שמשון

ההקראה המשותפת של הכרזת המדינה תתקיים בשישי הקרוב, בשלוש וחצי

ההקראה המשותפת של המגילה תתקיים בעוד יומיים, בשישי הקרוב, בשלוש וחצי אחר הצהרים מול רוטשילד 16, שהוא המבנה המקורי בו נערכה הכרזת המדינה. יש כבר אירוע בפייסבוק, שהטקסט בו הוא עיבוד של הפוסט הקודם, ולא מעט חברים שנרתמו לעזור (גם עזרתכם נחוצה, ראו בהמשך).

כבר חמש עשרה שנה שאני עובד באינטרנט, ומאז האוורד דין ב-03 יודע, כמו כל מי שבתחום, שאין כמו הרשת כדי לרתום אנשים לפעולה. אבל השבוע האחרון עם פיד הטוויטר שלי היה פשוט תענוג. ההיא תדפיס מהעבודה, ההוא ידפיס עלונים, אלו יחלקו או יציירו שלטים – והופ, האירוע כבר מתרומם ודי סביר שמה שלא יהיה, הוא יהיה יותר מטוויט-אפ של כמה חבר'ה. כיף. ותודה לכולם. ופירוט שמות והכל כשהעסק הזה ייגמר.

מתי להגיע: ביום שישי הקרוב, 5/8/11 ב-15:40

לאן להגיע: לשדרה, מול בית מס' 16 (היכן שפסל דיזנגוף על הסוס). המאהלים נמשכים כבר לכל אורך השדרה, אבל אם למדנו משהו מהשבועיים וחצי האחרונים זה שנסתדר.

מי שרוצה לעזור בחלוקת תדפיסי ההכרזה, ו/או בסידור המגיעים, ובכלל – אנא הגיעו בשלוש, שלוש ורבע. כנ"ל מי שנענה לבקשה להדפיס.

הדפסות: כאמור, זו יוזמה פרטית של אזרח שכבר הרבה פחות מודאג :) ולכן אשמח על כל מי שיכול להדפיס כמה עותקים מההכרזה (שני עמודים) או ההמנון ולהביא איתו. אם תעשו כן, אנא עדכנו אותי כאן והשתדלו להקדים.

קובץ: עלון ההזמנה לאירוע – למי שעוד יכול לתלות או לחלק במאהלים או במקומות מתאימים

קובץ: הכרזת העצמאות של מדינת ישראל (זה שני עמודים וצריך לשדך)

קובץ: מילות התקוה (תתפלאו כמה לא מכירים)

ושוב, המון תודה ונתראה בשישי ובשמחות וכל זה.

איש היה באונטרבוקוביץ (וואחד פוסט, לרגל התקמבקות הבלוג)

עד כמה שונה העולם שאני חי בו מזה שגדלתי בו. וכל כמה שחוקיו שונים מאלו של העולם בו גדלו הורי, הרי שההבדל בינו לבין זה שלתוכו תיוולד בתי גדול הרבה יותר. זה לא שאני חושש שהיא לא תפתח ספר – קיר הספרים בסלון מספיק צבעוני כדי שבדרך למרפסת לענות לערס על האופנוע ששורק לה מלמטה היא תיתקל באחד – זו הוודאות שלעולם לא יוכלו ספרים להוות בעבורה מה שהם היו בעבור רבים מבני דורי.

"היו" בזמן עבר, כמובן. הם כבר לא ממש. יש לי חבר טוב שהתוודה שיותר משנתיים לא באמת פתח ספר. אני הכרחתי את עצמי לפני כמה שנים, במאמצים רבים, לחזור ולקרוא בהם. אני חייב להודות שאני מוכן פחות להתחייב להתשה של קריאה מורכבת – אם הספר לא נושא חן בעיני בתוך שלושים עמודים, אני נוטש אותו כאילו הייתי מנחם בן אכזר וקר לב. יש התמודדויות שיש לנו מספיק מהן בחיים עצמם. פעם, כמובן, הייתי מכריח עצמי לצלוח את הרגעים הקשים בתחילת ספרים נחשבים, רק כדי לגלות לפעמים שההמשך לא נהיה קל או מהנה יותר, אתה פשוט מתרגל (ולא, לא התחלתי את יוליסס). ולפעמים כמובן, לחוות חוויות שאף פלייסטישן לא מסוגל לתת. בינתיים, לפחות.

למען הסר ספק, הצער הוא על השנים לא על שינוי הטעמים. הספרים היו מופלאים לא רק כי ספרים יכולים להיות מופלאים, אלא גם כי לא היו לנו פלייסטיישן ואינטרנט וכמה אפשר כבר לשחק פרקקטה דודס בשכונה.

במרכז המסחרי של קראון, ברחבה הפנימית, היתה חנות אחת שנחלקה בין שני שוכרים . בחלק הקדמי – מתפרה של חייט שמבצע תיקונים לבגדים. בחצי האחורי – ספריה דחוסה בה שכנו כמה אלפי ספרים בודדים, לא יותר, שכולם נכרכו מחדש בעטיפות קשיחות עם גב עליו הודפסו בצורה בולטת פרטי הספר ההכרחיים. אולי חלק מכם זוכרים את הכריכות הללו. ומהספריה הזו לקחתי יום אחד את "אחד עשר האלופים", ספר צ'כי משנת 1922, שכרבים מהנערים שקראו אותו אי-אז – זכרתי עד היום. עלילות האיכר הצ'כי הנבון ואחד עשר בניו, שקרעו את קבוצות הפאר של יבשת אירופה בתוצאות של עשרים אפס הם מהדברים המלבבים ביותר שנער – או מבוגר – יכול לקרוא.

בועז כהן הביא לי אותו כמתנת יום הולדת. מסתבר שלפני כשנתיים הוציא אותו איתמר מ"חנות הספרים של איתמר" בהוצאה מחודשת לקראת המונדיאל. מיליון תודות בועז – הזיכרון לא תיעתע. כיף של ספר.

להלן קטע מהפרק הראשון:

איור: יוסף צ'אפק

אחד עשר המופלאים / אדוארד בס

איש היה באונטרבוקביץ ושמו בנקוצץ, והאיש עני, אין לו בלתי אם בקתה קטנה ואחד עשר בנים. בדלותו הוגיע האיש את מוחו בתחבולות, מה אומנות ילמד  את בניו ויעשו חיל, עד כי לבסוף בא לידי החלטה , כי אין טוב להם מאשר להיות קבוצת שחקנים של כדורגל. מאחורי בקתתו השתרע אפר ישר ויפה, ואותו הכתיר בתואר "מגרש המשחק". הוא מכר את עזו, ובמחירה קנה שני כדורי-רגל והנערים פתחו באימונים.

בכור בניו , הונזא, היה גבוה ודק מאד, ממש מוט קפיצה, על כן הוצב בשער. שני הצעירים, פרנציק ושורש היו קטנים וזריזים, על כן העמידם הזקן באגפים. 

יום יום בהשכמה, בשעה חמש, היה מעורר את הבנים להליכה מאומצת במשך שעה דרך היער. אחרי שעברו שישה קילומטרים, נתן צו: "חזרה בצעדי ריצה!" ורק אחרי זה היו מקבלים את פת השחרית.

ואז התחילה עצם העבודה. בנקוצץ הזקן הקפיד הקפדה יתרה, שאיש -איש מהם יידע כל דבר בשלמות. וכך הורה אותם, כיצד קולטים כדור מן האוויר, עוצרים על החזה ומוסרים אותו בדייקנות לשחקן הנמצא קדימה, כיצד מטעים שחקן הגנה, מכוונים למרכז יורים בעמידה ותוך כדי ריצה, וכיצד זורקים את הכדור זריקת חוץ ארוכה, ובכלל, כל ההלכות התלויות במשחק הכדורגל.

הם ידעו המון דברים יפים, אך הרבה עוד היה על בני בנקוצץ ללמוד. ראשית חכמה- לימוד האתלטיקה הקלה. צריכים היו לדעת לרוץ בכל המרחקים: ממאה עד חמשת אלפים מטר. הם התאמנו בקפיצה לגובה ובקפיצה למרחק כשם שהתמחו בקפיצה לגובה, במוט, ובקפיצה משולשת. ממילא מובן שידעו לרוץ ריצת משוכות  ולזנוק יפה.

ובכל אלה לא הסתפק עדין בנקוצץ הזקן. משלמדו הנערים, כדי שיחזקו זרועותיהם הנפת משקלות, הטלת כידון וזריקת דיסקוס, הוטל עליהם להיכנס אל זירת ההתגוששות היוונית רומית, כדי שכל גופם יהא מאומן בתכלית האימון.

לפני שהתחילו בכלל באימוניהם היו עושים תרגילי נשימה במשקלות קלות, מכיון שבנקוצץ הזקן היה סבור  שבלי טכניקת נשימה טובה, ובלי לב חזק כל אימון הוא בבחינת מכת מוות. בקיצור, הם עבדו כל כך הרבה, עד כי לעת צהריים הסתערו על מזונם כזאבים רעבים ובלעו אותו כהרף עין, ואת הצלחות הניחו נקיות, כאילו לקקן החתול הברוד. אחרי כן התפרקדו על גבי הרצפה או בחצר על הקרקע למנוחה של שעה אחת. בשעה זו לא דובר הרבה, כל אחד מהם היה מרוצה כשיכל לפשוט את רגליו ולשכב בלי תנועה. משעברה השעה, דשן בנקוצץ הזקן בנקישות מספר את מקטרתו, הזעיק בשריקה את נעריו – והסער התחיל מחדש.

בערב היום נכנס גם הזקן למגפי הכדורגל שלו לבין הנערים, כדי לשחק עמהם בחבורה של שנים עשר עם שלושה שערים. בערב היו מתפרצים אל תוך הבית כשטפון אדיר. בנקוצץ הזקן מעסה אותם תחילה  אחד אחר אחד ויוצק עליהם שלושה דליים מים קרים; אחר כך מוגשת להם סעודת ערב קלה. שעה קלה נתנה להם לשיחה, ואחר כך שלחם אביהם לישון.
וכך העבידם הזקן במשך שלוש שנים רצופות. מקץ שלוש השנים הלך אבא בנקוצץ לפראג והביא משם טבלה, שתלה אותה במרומי השער. לטבלה היתה מסגרת כחולה ועליה היה כתוב אדום על גבי לבן: 

אחד עשר בני בנקוצץ

בכיסו היתה תעודה מטעם הנהלת גליל בוהמיה התיכונית כי אחד עשר בני בנקוצץ נכללו במדרגה השלישית. הבחורים התרעמו מאוד שהעמידו אותם רק במדרגה השלישית, אך הזקן השיב להם בנחת:

– הכל צריך לבוא מתון מתון, לפי התור, בעזרת השם עוד תנצחו את ה"סלויה". אולם קודם לכן עליכם לחתור בקיר עד שתגיעו לכך. עזרתיכם בכל הדרוש לכם, מכאן ואיך תעזרכם ידכם עד שתעלו אל ראש הפסגה. כך הוא מנהגו של עולם!!!"

זמן רב רגזו עוד הנערים, אחר כך שכבו לישון. ורק פרנציק ושורש סחו ביניהם ארוכות עד שהגיעו לכלל דעה, כיצד ירביצו בפלניצקא, זה של "סלויה" פרד, שהיה שוער זריז, ערמומי ומוכשר כשד, "גול" אחרי "גול".

 

העותק המהוה ממנו סרק והכין איתמר את המהדורה המחודשת. כל סיפור השיקום וההדפסה לקראת מונדיאל 2006, כמו גם קישורים לרכישת הספר, נמצאים כאן (תגללו מעט למטה, אחד האייטמים העליונים בעמוד)

 

נדמה לי שמי שטרח והקליד את הקטע הזה – שהגיע אלי בדרכי עקיפין – הוא שכני לרשימות, אליעזר יערי (על פי טעות קלה מהנוסח המקורי)

 

תשמע, אח שלי

מזל טוב על הבלוג החדש והיפה שלך. פה, ברשימות.

 

מחיאות הכפיים לטייס

אני מספיק מבוגר כדי לזכור טיסות שנוחתות בארץ כאשר כולם מוחאים כפיים. לא ארבעה וחצי נודניקים שמוחאים שתי מחיאות לפני שהם מפסיקים מהמבוכה, אלא 707 כחול לבן צוהל ושמח שהגיע סוף סוף מארצות הנכר רוויות הגויים לאדמת נתב"ג. שנים הייתי משוכנע – בסיוע העיתונות והדעה הכללית – כי הנטיה הפרובנציאלית משהו למחוא כפיים עם הנחיתה על הקרקע היא מסממני הישראליות.

מתברר שלא. פטריק סמית', בעל הטור "שאל את הטייס" במגזין סלון מספר שהתופעה היתה נפוצה עד לפני אי-אילו שנים ברוב חברות התעופה, האמריקניות לפחות.

ואם אנחנו בענייני תעופה, הנה וידאו די מגניב של בואינג 707 מתוך סרט של ערוץ דיסקברי שנזכרתי בו לא מזמן, בשיחה עם טייס שהיה בטוח שאני עובד עליו עד שמצאתי ושלחתי לו אותו. לא אהרוס לכם את ההפתעה, ולכן אוותר גם על הבדיחה העתיקה שקושרת את מה שרואים בסרטון הזה לאל על:

רק לעופר היה מותר לגעת לך בצעצועים

עופר בוצר, בן דודי היקר, נפטר השבוע ממחלת הסרטן. הוא עבר השתלת מח-עצם מוצלחת, אבל בסוף השבוע הקודם חלה התדרדרות במצבו. בראשון הופצו טלפונים בהולים וכל מי מהמשפחה שהצליח הגיע לבית החולים לבקר אותו. כבר לא היה צורך בחיטוי ידיים ומסכת פנים כשנכנסו לחדר מוגן האוויר בקומה התשיעית באיכילוב. הוא ישן כשראיתי אותו, ולא הספקתי להיפרד. כשעה וחצי אחר כך הוא נפטר. הוא נקבר ביום שני בלוויה גדושת אבלים בבית העלמין בצומת מורשה.

עופר, גבר מרשים ואתלטי (פעמיים אלוף ישראל בגלישת רוח, ומאמן לאומי) היה צעיר ממני בשנתיים. כשהיינו ילדים היינו חברים מאוד טובים אבל בשנים האחרונות, וזה כבר הרבה שנים אחרונות, כמעט לא היינו בקשר. החיים, אתם יודעים. פה ושם ישבתי לאכול אצלו (עופר היה מבעלי למון גראס). כמובן, היו את האירועים המשפחתיים – בין אם זו האזכרה לסבא וסבתא או ברית לאחד ממיליון וחצי הצאצאים שהמשפחה הזו מנפקת – תמיד אפשר היה לסמוך על זה שאיך שעופר יגיע, כמה מאיתנו ינועו איתו לאט הצידה כדי לא להפריע לתפילות, והצחוקים יתחילו. נדמה לי שרוב בני המשפחה המורחבת שלי נוצרים זיכרון דומה – גם הדודות המיושבות בדעתן ביותר שהמשפחה שלנו יכולה לייצר, והיא יודעת לייצר, היו מריצות איתו דאחקות. אני לא חושב שראיתי אותו אי פעם יותר מחצי שעה רצוף בלי חיוך, ולא משנה עם איזה קשיים התמודד בחיים.

הסיפורים עליו ששמעתי בימים האחרונים גילו לי עד כמה, כצפוי, לא הכרתי אותו. הקשר שלי לספינות הוא בעיקרו הידיעה שהן שטות. כשאני עולה לשייט של שעה ביאכטה, אני ממלא תמונות בפליקר כאילו שחזרתי את קו אונידין. עופר, כאמור, פשוט נולד למים. ללחום במים – בשרשור לזכרו בפורום כלי שיט בתפוז סיפרו על הפעם שבה הוא נתקע בזמן תחרות עם הגלשן בשרטון חול. הוא פשוט תפס את גלשן הרוח, הרים באוויר, רץ לצד השני של השרטון והמשיך לשוט. כאלה. זה היה צד שלו שכל מה שידעתי עליו, זה שהוא קיים (הגביעים בסלון של הדודים שלי, אזכורי נסיעות לגוואדלופ ומקומות אחרים עם שמות אקזוטיים).

דודתי סיפרה לי בלוויה שבין התמונות בבית מצאה תמונות שלי ושל עופר משחקים. מבני דודי האחרים למדתי השבוע כי כשהייתי ילד, הייתי מאוד קנאי לצעצועי, ויודע ללחום בעוז (אמא, בואי!) כנגד נסיונותיהם לחמסם. "רק לעופר", אמרו לי, "רק לעופר היית מרשה לגעת לך בצעצועים". אני באמת לא זוכר את החלק הראשון של זכרונותיהם (ההצעה לקחת טושים ולצייר במקום רכבת חשמלית נשמעת לי גם כיום הגיונית וחינוכית), אבל הם בהחלט עוררו את ניחוח אותם קיצים בשנות השבעים, בהם היינו עופר ואני חברים טובים, ואת הפעם ההיא שבה בנינו במשך שלושה ימים במרפסת של בית בעזרת לגו, רכבת חשמלית והליקופטר שיודע לטוס בקצה חוט פלסטי מערכת תעבורתית שלמה שהיה בה אפילו סוג של הגיון פנימי.

ונזכרתי גם איך אבא שלי צילם אותנו משחקים, וביקש מאיתנו לשבת באותו צד של המרפסת (מערכת התחבורה כללה שתי תחנות מרכזיות גדולות בניהולנו בשני קצות המרפסת, ביניהן הועברו סחורות שכללו חיות בית מפלסטיק, חיילי צעצוע וצב שגידלתי באותה תקופה) ולשחק מולו. נזכרתי שחשבתי אז שזה לא באמת, ושכמה חבל שהוא לא צילם גם את הרכבות. בעזרת דודתי מצאתי בין קופסאות ארבע תמונות מאותו זמן. עכשיו, כמובן, אני חושב שאבא שלי צילם נכון, ותפס משהו שהוא באמת.

 

עד שהגעתי, היה סגור

עד שהגעתי, כבר נסגר וכיאה למקום, אין מצב להיכנס אחרי הזמן שמותר. אולי אנסה מחר שוב אם אתעורר מספיק מוקדם. בינתיים אפשר לראות בגוגל. איש נחמד שגר בשכונה ביקש ממני סיגריה, אמר שזו היסטוריה מבישה שלהם – ושצריך שעוד תיירים יבואו. אני לא בטוח שלא בגלל הפרנסה. אני מהדור שלא נלקח למסלולים בפולין, וטרם ביקרתי באחד מהם. זה שכאן, על פי האתר, היה הבטא שלהם.

(דכאו, למי שהטקסט בתמונה מטושטש לו ו/או אין לו כוח ללחוץ על הלינקים).

(כן, חייב עוד מיליון פוסטים שכבר הבטחתי. סבלנות).

(לעמי: לא מינוס 7, אבל קרררררר).

The big gun is gone

מעשה נבלה שיבש את אחד הרגעים המלבבים ביותר בכנס כינרנט שאירע בסוף השבוע. כבר שנה שניה ברציפות (למיטב ידיעתי, בשנה הראשונה לא השתתפתי. נדמה לי שזה בגלל שהייתי אז עיתונאי במשרה מלאה) שבשעות אחר הצהריים של היום האחרון, לקראת הפיזור, מתקיימת על הדשא המרכזי מלחמת מים. אי משם, בינות לסדנאות גיקיות לרובוטים, לדיונים המאורגנים ולאלו הספונטניים, מופיע מישהו ומניח שקית גדולה עם המון, אבל המון, רובי מים. עבדכם הנאמן השתלט בדרכים מושחתות שלא זה המקום לפרטן על האימתני שבהם: רובה מים שכמו יועד מראש למא"גיסטים, ושהיה שייך במקור לאחיינו של אחד המשתתפים בכנס. משהו שמכיל קרוב לארבעה ליטר מים, עם שני צינורות הזנקה בעלי שישה ראשים מתחלפים, משאבת דחיסה אימתנית והכי מגניב – יש לו דורגלים. ממש. כך שאפשר לשכב בניחותא על הדשא, לתפוס עמדת רתק ולתת לכמה אנשים אחרים להבריח לכיוונך את הקהל הקדוש בעזרת אקדחי המים שלהם, רק כדי שיזכו למקלחת צוננין.

זה קתרזיס הכרחי לסיום התכנסות שלצד היותה גם כיפית ומעשירה, היא גם מאוד אינטנסיבית מבחינה רגשית, לפחות עבורי (מונדייה, שני לילות עם ירדן לוינסקי, אורי ברוכין ודבירסקי. ארבעתנו הסכמנו לאיפול הדדי מרצון על הקורות בסוויטה המלכותית של אכסניית הנוער אוהלו). פגשתי חלק מהמשתתפים גם אתמול, בכנס הדהמארקר. זה קצת מוזר לגלות שמישהו שיום קודם לכן ניסיתם לצלוף האחד לשני לתוך האוזן (תנועות מוזרות של הקורבן וההנאה מובטחת) יושב על הבמה באחד ממוןשבי הכינוס, עם תואר מהסוג שלרוב יגרום לך לשרוק חרישית ולחשוב איך תדבר איתו בנימוס.

גיליתי שלמרות שבנסיבות מסויימות (ולרוב מוצנעות) אציג את עצמי כגיק וג'נטלמן (TM דבירסקי), הרי שבמבחן בין השתתפות בדיונים טכנולוגיים לבין מלחמת מים אבחר ללא היסוס במא"ג השפריץ הענק של האחיין הקטן. כמו שתראו בתמונה המצורפת, פעם פלנגיסט תמיד פלנגיסט (את הטירונות עשיתי בגולני). ואם כבר להרוס את שאריות תדמית הרצינות אותה טיפחתי היום במסדרונות כנס דה-מארקר ואעטה גם מחר, אוסיף בשחצנות שניצחתי את ג'ף פולבר בפוקר (הוא לא רק אוּבֶּר-גִיק, אלא גם שחקן פוקר מקצועי שמשתתף בטורנירים עולמיים).

הסיבה לפוסט הזה היא מעשה הנבלה שאירע בסיומו. לקראת אמצע מלחמת המים, בעודי רטוב חלקית מהדיפת שני ממושקפים מימין שהיו משוכנעים שרובי המים שלהם הם חרבות אור ממלחמת הכוכבים, פגשתי שניים מהמשתתפים האחרים, אחד מהם אוהד מכבי תל-אביב נאלח במיוחד (*) שסיפרו לי שג'ף מארגן משחק פוקר זריז אחרון לפני שהולכים הביתה. וכך, מסרתי את הרובה לידי אחד הנוכחים כדי לשים פעמי לשולחן בו – האם כבר סיפרתי לכם? – לקחתי כסף מג'ק פולבר (והמכביסט) בכמה מהלכי פוקר מזהירים.

ואז הרובה נעלם.

כלומר, לא מוצאים אותו. בעליו, כאמור, הוא ילד בן שבע – שחייב עזרה מחברים, אני מניח, כדי להשתמש בו כהלכה. הוא עולה בסביבות ה-500 שקלים, אם היה איפה לקנות אותו (מסתבר שלא מביאים הרבה דברים כאלה לארץ), ופתאום הוא איננו. הודיעו לאנשים שרובי המים שחולקו, הרגילים, הם מתנה ושיקחו הביתה. אז יכול להיות שמישהו טעה – והנה המקום להתנצל. אבל גם יכול להיות שמישהו פשוט גנב אותו. זה מרגיז, מאוד מרגיז כשגונבים לילדים את הצעצועים שלהם. אז אם מישהו מכם יודע לאן נעלם רובה המים, אנא דווחו.

 

מה אתם יודעים, בכינרנט אפילו חנן מתפרע. הוא ביקש בחיישנות ש"אחזיק את הרובה כמו אתה יודע מה" (וכאן יש צילום אחר, מתוך סערת הקרב עצמה). צילום: חנן כהן

לא כתבתי המון זמן, בגלל עומס עבודה מהסוג שבעיקרון הוא חיובי, אבל במעשה הוא משאיר לך מעט מדי זמן לעשות את כל מה שאתה רוצה (אחרי ששהינו יחד, עלי להצהיר שאני מעריץ את לוינסקי וברוכין על יכולת העשיה שלהם וג'ינגול לא מעט מטלות במקביל). יש לי לקוח חדש שהעבודה איתו יכולה להיות מרתקת, וגם העבודה השוטפת לא הולכת לישון בזמן שאני נע מכנס לכנס, עם כרטיסי ביקור ההולכים ומתמעטים (גיליתי שהירוקים הם המבוקשים ביותר). ובכל זאת – אני מבטיח להשתדל לפרסם פוסטים נוספים בקרוב מאוד, גם כאן וגם בבלוג מוניטור 2.0. קראתי מה כתבו הקולגות (אל תפספסו) בנושא החשוב "כיצד ארגון תקשורתי מכריז על המשפיעים באינטרנט ב-2006, עם אתר שכבר ב-2002 היה נחשב כמעפן", אבל יש לי תחושה שטרם חבטו בדה-מארקר מספיק. אז היום, ממש מתוך היום האחרון של הכנס שלהם, אשתדל להוסיף את שני הסנטים שלי.

(כמובן שמתוך הכנס לא יכולתי להוסיף שום עדכון, ונדמה לי שהפעם הבעיה היא שהגרוטאה הניידת שחיי מחושבים לתוכה כבר זקנה מדי. כמעט ורציתי לקנות במקום מחשב חדש של lenovo שהיתה להם תצוגה בכנס, אבל איש המכירות הסביר שכבר יחזרו אלי וכו' וכו', מה שאומר שלא בטוח שהמכירה אמנם תצא לפועל. בכל מקרה – ואלו כנראה הסוגריים הכי ארוכות שהופיעו עד היום בבלוג, אגב – כמה אנשים העירו לי שמי שיקרא את הפוסט כמות שהוא, עלול לחשוב שכינרנט היא מקום למלחמות מים ומשחקי פוקר. וזה, כמובן, אינו נכון. אני מניח שבהמשך השבוע, כשעומס החוויות של הימים האחרונים קצת ישקע, אעדכן בכמה מהנושאים והמפגשים שהתרחשו שם. אעדכן כאן במידה וזה יהיה בחלון הראווה המקצועי בג'יבלוגס).

(*) עזבו.