Category Archives: מדיה

נמאס לי! התעוררתי! אני דורש צדק חברתי!

כל מי שראה את "רשת שידור", סרטו המבריק של סידני לומט מ-1976, לא יישכח את הסצנה המופתית שבה שדר הטלוויזיה הווארד ביל (פיטר פינץ') מדרבן אלפי אנשים לעזוב את מקלטי הטלוויזיה שלהם, לפתוח חלונות ולצרוח בכל הכוח ומכל הלב: "אני עצבני לאללה ואני לא מתכוון לסבול את זה יותר" (I'm as mad as hell, and I'm not going to take this anymore" ).

בעוד שבועיים, ב-23 באוגוסט, בשעה 18:30 בערב, נפתח חלונות ונצרח בכל הכוח ומכל הלב: "נמאס לי! התעוררתי! אני דורש צדק חברתי!". נצעק את זה בירושלים, בחיפה, בתל אביב, בשדרות, בדימונה, בבאר שבע, בבני ברק, באילת. נזעק את זה במאהלים. נקרא את זה בהודו, בדרום אמריקה, בפריז, בניו יורק. נצרח בכל מקום שבו נמצאים ישראלים שנמאס להם, שהתעוררו ושדורשים צדק חברתי.

נצרח את זה ביחד ונצלם את עצמנו זועקים ונעלה את הסרטונים לרשת, ומהם נערוך את קליפ המחאה הגדול ביותר בהיסטוריה – קליפ שבו אלפי אזרחים מודיעים לממשלה שלהם: הכללים השתנו.

אנחנו פועלים כעת לארגן את מבצע הצעקות המורכב הזה, שיתרחש בו זמנית במאות אתרים שונים בארץ ובעולם. נזדקק לכל עזרה אפשרית.

 זוהי הודעה ראשונה. הנה האירוע בפייסבוק. הפיצו את הבשורה.

אמיר בן-דוד, יאיר רוה וגדי שמשון

מודעות פרסומת

דיון בתיק תקשורת על הבלוג עומדים בשער

הוספתי מעט הערות רלוונטיות:

לא משלמים עבור כתיבה בסטטוס (פרט לסטטוס שבדבר)

 

להלן תכתובת מייל ביני לבין עורכת מגזין סטטוס שהחלה בשבוע שעבר והתנהלה ברובה היום. התלבטתי רבות אם לפרסם את הפוסט הזה [1], אבל למרות אי הנעימות, הנושא העקרוני – ניצול הרצון או האינטרס של אנשים לראות את שמם בדפוס – מספיק חשוב לדעתי כדי לחשוף חלקים רחבים ממנה כאן. אם זה לא ברור, אני חושב שהגישה של להציע פרסום ("חשיפה" קוראים לזה בתקשורתית מצויה) בתמורה לעבודה היא עניין בזוי ומעציב. צר לי על אנשי מקצוע שצריכים לעבוד בתנאים כאלה.

בנושא של SBC, המו"ל של סטטוס, הגבתי לפני כמה שבועות על פוסט אצל וולווט, שעסקו בנושאים משיקים. אין לי עניין בויכוח על החשיבה הניהולית העסקית של הדרך בה פועל המו"ל הזה לעומת אחרים, כי זה נותן לה לגיטימציה. נכון, וזה גם משתמע מהתגובה שביקשתי וקיבלתי מרונית שווה, העורכת, לפני הפרסום (מופיעה בסוף), רוב המו"לים פועלים בדרכים דומות. זו אחת הסיבות למשבר הקיים בעיתונות.

גדי שלום שמי רונית שווה ואני עורכת מגזין סטטוס – הירחון לחשיבה ניהולית.  אנחנו מקדישים גיליון לנושא פרסום-שיווק, ובעקבות קריאה של חומרים שלך, לאורך השנים, הייתי שמחה מאוד לפרסם מאמר שלך בנושא: פרסום, הרשת וטכנולוגיות נוספות.
נמצאת בטל: XXXXX וגם, כמובן, במייל. המון תודה רונית

שלום רונית 
בעקרון הייתי שמח להיענות להצעתך, אולם מנסיוני עם SBC אתה רואה מהם את
הכסף רק אחרי שכבר שילמת עליו את המעמ, מס הכנסה והביטוח הלאומי. 

אם יש אפשרות להבטיח תשלום – אני מניח שנסתדר לגבי גובהו – במועד, יש על  מה לדבר.
כל טוב בכל מקרה.
גדי 

הי גדי
אכן, לעתים יש בעיות עם סדרי התשלומים,
אבל במקרה שלי העניין פתור.
לא משלמים עבור הכתיבה בסטטוס
(פרט לסטטוס שבדבר),

בקיצור, נראה שלא הבהרתי את העניין
בבקשתי המקורית,
אך אין תגמול כספי עבור הכתיבה.
אם בכל זאת, תרצה לכתוב,
ההצעה עודנה בעינה
ואנחנו נשמח מאוד.

שבוע טוב
רונית 

תמהני אם תשמחו במידה ואעשה פרסום פומבי לחילופי המיילים בינינו.
כנראה שלא הבנתי אותך, חשבתי לרגע שמדובר בניסיון לעיתון רציני.
צר לי שאין לך תקציב לעבוד, בהצלחה שיהיה.

כותבי סטטוס, רובם ככולם, אינם כתבים
ואין הם "עובדים" בסטטוס.
לרובם יש מקצועות אחרים הקשורים בצורה זו או אחרת בניהול ו/או בנושא ספציפי המעסיק את הירחון.

בגלל רצינותו הרבה, אין הוא מעסיק עיתונאים ואין הוא עוסק בהבאת "סיפורים צבעוניים וסקסיים"
אלא מנסה ללמוד וללמד באמצעות אנשי מקצוע בתחומים שונים, ביניהם:
מנכ"לים, אנשי משאבי אנוש, מנהלי ידע, פרסומאים, אנשי שיווק, יועצים ארגוניים, אנשי פיננסים ורואי חשבון, אנשי משפט,
פסיכולוגים, מאמנים ועוד.
כולם מתפרנסים יפה מאוד
(אמנם ייתכן ש-800-1,000 ₪ עבור כתבה היו נחמדים להם,
אך לא היו ממש מפרנסים אותם)
כולם רציניים וכולם גאים לפרסם מאמרים בסטטוס
וחשים שנפל כבוד בחלקם.
הם חשים שפרסום מאמר במגזין מעניק להם תגמול וערך גדול בהרבה
מהתשלום הסטנדרטי עבור כתבה.
צר לי שהמניע שלך לכתוב הוא רק אותו תשלום סטנדרטי,
וחבל.

במידה שתמצא לנכון לפרסם בפומבי את חילופי המיילים בינינו,
אודה לך אם תהיה הגון לעשות פומבי גם למייל זה.

בברכה ובהצלחה
רונית

הי רונית
אין לי שום דבר אישי נגדך, להיפך.
זה נושא עקרוני. SBC אינו מוסד ללא כוונת רווח, בפעם האחרונה שבדקתי. אני לא כותב בחינם עבור מוסדות כלכליים שידועים בכך שהם שונאים לשלם גם כשהם מעוניינים בכך.
ואם כתבה אינה מפרנסת אותי, סימן שראוי שאעבוד בחינם? האם הערך של מאמר בחתימתי בסטטוס הוא כזה ששווה את הכתיבה בהתנדבות?

אותו "תשלום סטנדרטי" אינו עניין הראוי לבוז או לזלזול, ואם יש מקום לצער הוא רק שאת, כעיתונאית, סבורה כך . הוא שכר עבור עבודה שלמרות שאינה קשה כמו עבודה במכרה, הרי שאינה פחותה. אני משקיע בכתיבתי ואני מאוד שמח להערכה, אבל מצפה לתמורה.

המניעים שלי לכתוב עבור סטטוס הם יותר מהסטטוס של הופעה במגזין הזה. טקסטים שלי כבר הופיעו במקומות לא פחות מכובדים. כאלה שמשלמים.

לא תערכי בחינם רק עבור הסטטוס שבהיותך עורכת סטטוס, לא? 

הי גדי

חיפשתי אם יש טלפון שלך בסוף, כדי לדבר..
בכל אופן, גם לי כמובן, אין דבר נגדך.

הייתי שמחה מאוד לשלם לכל מי שעושה עבודה.
אני בעצמי מתפרנסת מעיתונות ואינני מזלזלת בשום סכום שמשולם.

למיטב ידיעתי, סטטוס הוא המגזין היחיד של
SBC שאינו משלם לכותביו וגם אינו מעסיק עיתונאים
פרט לי, ולכן אני מראיינת מדי חודש אנשים כחלק מעבודתי.
נושא אי-התשלום קיבל תוקף בזכות העובדה
שכותביו מוצאים את פרנסתם במקומות אחרים
ולפעמים הסכום שהוצע היה קצת מגוחך עבורם.
וחוץ מזה, לרוב הכותבים יש אינטרסים לכתוב:
איש אקדמיה רוצה לכתוב מאמר כדי לקבל במה מחוץ לאוניברסיטה; מחבר ספר מקדם בעקיפין את ספרו, יועץ חושב שישיג לקוחות חדשים אם יכתוב מאמר מצוין; מנהל בדרגת ביניים מתייחס למאמר כאל משהו שיקדם אותו בתוך ההיררכיה הארגונית שלו
וכן, יש גם מי שרואה יוקרה בפרסום מאמר בסטטוס.
והמסקנה העיקרית מכל חילופי המיילים היא שאסור להרגיז אישה שלא ישנה בלילה בגלל ילדיה
עם אמירות טיזריות כאלו על עשיית פומבי וכדומה.
בכל מקרה, שיהיה רק טוב
רונית 

—-

דיברתי עם רונית בטלפון, הסברתי לה את דעתי לגבי החשיבות העקרונית שבהפסקת ההתעלמות מהנושא הזה בתוך הבראנז'ה. זה שכולם יודעים על זה, מדגיש עוד יותר את חשיבות העניין של לא לפחד לדבר על זה.

אם לא היה ברור קודם, ולמען הסר ספק, הטענה העיקרית שלי היא לא כלפי שווה אלא כלפי מו"לים – וזה בהחלט לא רק SBC, זה גם אתרי אינטרנט שחלקם נחזים להיות מכובדים והם בבעלות כלי תקשורת מרכזיים ועשירים – שהופכים את הכתיבה למשהו שתמיד יהיה מישהו עם אינטרס לתת אותו בחינם. זה לא שלא יצא לי לראות כלי תקשורת מרהיבים שנוצרו בהתנדבות – זה רק שמעולם לא ראיתי משהו מרהיב התנדבותי כזה שנעשה על ידי עסק מסחרי.

בכל מקרה, ביקשתי מרונית תגובה מסכמת, והנה היא:

—-

 

לכולנו ידוע, שהמו"לים בארץ אינם צדיקים גדולים,
לא בנושא התשלום וגם לא בתחומים אחרים.

מבחינה זו סטטוס משתדל לשמור על ניקיון ושקיפות.
לא מבטיחים משכורת, ואחרי זה צריך לרדוף אחרי הצ'ק.
כללי המשחק ברורים: אם מישהו לא רוצה לכתוב בגלל שלא משלמים הוא לא כותב,
אין כעס ואין עסק, זה לגיטימי לחלוטין.
מי שבוחר לכתוב עושה זאת כי הוא רוצה,
כי כיף לו לפרסם, או שיש לו אינטרס, כמו שציינתי מקודם.

אני מתייחסת אל סטטוס כאל אחד המגזינים הרציניים ביותר,
הוא מקצועי מאוד, מעודכן, מוקפד, הוא נטול צהבהבות
והוא לא פעם מקדים את השאר;
ורק כדי לסבר את העין; כבר בגיליון אוגוסט 2004
כתבנו בו על תופעת הרשתות החברתיות ברשת,
הרבה לפני שדה-מרקר, למשל, פרסם משהו.

אני אמנם מתפרנסת מהמגזין אבל גם נהנית מאוד לערוך אותו
ולפגוש דרכו אנשים חכמים ומעניינים
הלוואי שיכולתי לשלם לכל אחד,
אבל אין לי בעיה אתית לחיות עם כללי המשחק הקיימים,
בהם הכל ידוע וגלוי ושקוף
ומבוסס אך ורק על הסכמה.

בברכה
רונית

מה אתם חושבים? טוקבקים בעילום שם יצטרכו להיות מעניינים וחסרי אלימות במיוחד כדי להישאר.

 

[1] התלבטתי רבות אם לפרסם את הפוסט הזה או לתת אותו לעידוק, שיפרסם אצלו

סמלו של מלאך המוות הופיע בגלובס

 

מתי גולן כתב בגלובס טור בנושא ועידת אנאפוליס, ובשולי הדברים הוסיף משהו קצר בנושא אחר לגמרי, שראוי לציטוט במלואו:

"ככה נולדים חזיזים

אתמול יצא לי להיות במשחק הכדורסל בעפולה של הפועל המקומית נגד מכבי ת"א. אוהד של מכבי הניף, לצהלת חבריו, דגל שחור ובו גפיים וראש של שלד, סמל מלאך המוות. כולם ראו – השוטרים, הקצינים, מזרחי וחבריו להנהלה. אף אחד לא עשה דבר. ככה נולדים חזיזים."

 סמל מלאך המוות?? סמל מלאך המוות?? אתם רוצים לומר לי שמתי גולן לא מכיר את ה"ג'ולי רוג'ר", סמל הפיראטים באשר הם שם? שמעולם הוא לא ראה ולו אחד מסדרת הסרטים של וולט דיסני, "מלאכי המוות של הקריביים"? 

אוהדי מכבי עם סמל מלאך המוות

זה הזכיר לי את הסיפורים על צוות הפיתוח של המקינטוש הראשון, שעבדו בבניין נפרד באפל ובין יתר האלמנטים שעזרו לתחושת היחידה המובחרת שהיתה להם, היה גם דגל פיראטים על הקיר. אני זוכר שבימיה הראשונים של נענע אמרנו שראוי לתלות גם שם דגל כזה, ואיזהשהו יום עברתי עם דביר בחנות דגלים בתל אביב, והמוכר הסתכל עלינו כמו על מפגרים. שנים אחר כך, בביקור באמסטרדם, עצרתי בחנות של מלחים וספנים (לא זוכר את הכתובת, נו, ברור) וקניתי שם דגל פיראטים קטן. כשדביר פיתח עבור תפוז כמה פרויקטים, הוא היה תלוי בחדר העבודה שלו. כיום הוא תלוי – לא פרוס אלא בקצהו – על לוח השעם בחדר העבודה שלי. נדמה לי שאקח אותו עמי למקום העבודה המסודר הבא שיהיה, אם כי עולה החשש שמי שקורא את מתי גולן בגלובס עוד יחשוב שאני אוהד של מכבי תל אביב.

משרדי צוות הפיתוח של המקינטוש הראשון, 1984 (פורצ'ן)

***

הודעה לדרור גלוברמן ודרור פויר

שלום חברים, מה קורה? מקווה שהלהקה סבבה, הילדים (פויר) סבבה והבחירות לעירייה (פויר וכולנו) יהיו יותר מסבבה. בפוסט במקום אחר מישהו הזכיר לי את העניין שנדבר עליו עכשיו, ושאולי הוא ראוי לאזכור, וחשבתי שאתם הדרך הטובה ביותר כדי ליצור קשר ולהעביר את זה הלאה לנמען.

הנמען הוא בסיסט הלהקה שלכם, אראל סג"ל, שהשבוע כתב בטורו בסופשבוע את המשפט הבא: "דברו איתנו על מונחים אורוולייאניים כ'קרבנות השלום'".

אנא הפנו את תשומת לבו לפוסט הזה כאן, ולעובדה הבדוקה כי המונח "קרבנות השלום" אמנם נטבע כפי הנראה על ידי נחום ברנע, אבל הפוליטיקאים הראשונים שהשתמשו בו היו דוברים של הימין, ששמו אותו בפיהם של אנשי שמאל (אלא אם מישהו ימצא מראה מקום ממשי ומדוייק יותר ממה שמצא חנן כהן שם), וחבל שבין כל טיעוניו יסתתר דבר פלסתר לא מדוייק כל כך.

אראל, בניגוד למרבית חברי, אני דווקא מקפיד לא לפספס את הטור שלך ולא מוציא דיבתו רעה גם כשאיני מסכים (ואיני מסכים) עם דעותיך. מדי פעם, בלי שישמעו (מלא קרנפים פה, אתה יודע) אני גם מחבב מאוד את כתיבתך. אבל רבאק, יש כל כך הרבה דברים לא נאים שהשמאל עשה, לפחות את זה תוריד ממנו.

תודה ושלום.

——

קראתי שוב את התגובות לפוסט ההוא, והופה הופה, גיליתי שמגיב הימין שסנט בי בכישרון תחת הכינוי "בבון" הוא לא אחר מיגאל כהן מרחובות, כנראה הטוקבקיסט מהסרט "הטוקבקיסטים" לו החמאתי ממש בשבוע שעבר. אכן, עולם קטן.

אמרתי לבמאי של "הטוקבקיסטים" שזה הולך להיות סרט משעמם

אבל מה לעשות, טעיתי. לפוסט המלא.

העתק: גיא הדס, גלובס

 

מישראלי נמסר בתגובה: אנחנו כאלה חארות, שאתם לא מאמינים

ידיעה בגלובס מעכשיו מספרת על קשיים בתשלום משכורות ו/או פיצויי פיטורין לעובדי החינמון ישראלי. להלן ציטוט:

מ"ישראלי" נמסר בתגובה, כי "רוב העובדים קיבלו את שכרם במלואו, חלק קטן יקבלו את החלק שלא שולם ביום הקרוב. יכול להיות שעם חלק מהעובדים המפוטרים עדיין לא סיימנו את החשבון ובנוסף אין לשכוח שחלק מהמפוטרים עובדים היום ב'ישראל היום'.

אין לשכוח, מה? מי הבן זונה הטיפש ממערכת ישראלי שאומר את זה וחושב שיש לו איזה שהוא קייס? ומי העיתונאית שלא עושה מזה צימעס אלא מסתפקת בהבאת הדברים בשם אומרם? אה, קוראים לה יעל גאוני. תתביישי לך.

אסור לשכוח, אה?

אסור לשכוח שישראלי הוא חרא של עיתון

אסור לשכוח שגם אם נתייחס בספקנות לדיווחים בעיתונות על מהלכיו העסקיים, עדיין עושה רושם ששלמה בן צבי הוא אדם שאמינותו הכלכלית לא רחוקה מזו של חפציבה.

אסור לשכוח שאין קשר בין המקום אליו עובר עובד (גם אם למתחרה) לזכאותו לפיצויי פיטורין

אסור לשכוח, גם, שליעל גאוני וגלובס היתה כאן פאשלה קטנה. נכון שהעליתם את הציטוט העלוב לכותרת המשנה, אבל מה בדבר לשאול את ה – בן זונה טיפש עם זין נורא קטן שמדבר בעילום שם – למה הוא חושב שהמקום אליו עברו העובדים לשעבר מקנה איזו שהיא זכות בכל מקום – חוץ מבמוחו הקטן והמגעיל – לפגוע בזכויותיהם?

זו היתה דקה וחצי של עצבים. תודה שנשארתם איתנו.

עתיד הטלוויזיה – מכוכב נולד לגברים בחלל

הכי חשוך לפני עלות השחר

ליאור צורף בדק, בעזרת המדיה סנטר, כמה זמן פרסומות יש ב”כוכב נולד”, הנמשכת כשעתיים וחצי. להלן הטבלה המסכמת:

 

אוקי. הפסקה ראשונה – פיפי. הפסקה שניה – משהו קטן לאכול. הפסקה שלישית – לרדת לפיצוציה להביא סיגריות. אבל רבאק, אתם רוצים לומר לי שלא מעט אנשים (אהם, בשום אופן לא הרוב, מיינד יו) יושבים וסופגים את היחס סיגנל/לכלוך הזה בלי בעיה?

כמה שנים, מעט יותר משנדמה לכם, וזה נעלם. ומה יהיה במקום? הפרסום לא יעלם מהטלוויזיה, הוא פשוט ייטמע לתוך התוכן. איך בדיוק, מעבר לכל התוכן השיווקי שאנחנו כבר מכירים? ואיך תיראה הטלוויזיה עצמה? כמה זמן עוד נסבול זמני פרסומות מטורפים כאלו?

גברים בטלוויזיה

בשנת 1997 ביים פול ורהובן את “גברים בחלל”, סרט מד”ב פאשיסטי לעילא על פי ספר של רוברט הינלין (הספר טוב הרבה יותר מהסרט). בין היתר הציג הסרט ממשקי טלוויזיה וחדשות אינטראקטיביים עתידניים. אנחנו עוד לא שם, אבל אנחנו בדרך.

לאחרונה הצטרפתי ל-Advisory Board של חברת Plymedia. נדמה לי שהדרך הכי טובה להדגים מה הטכנולוגיה שלהם עושה היא לשלב אותה בקטע מסרט המד”ב הכבר קצת עתיק הזה:

http://www.bubbleply.com/player.swf?fullscreen=false&autoplay=false&subOnly=false&userID=8C740F6D-FAC7-4C09-9957-0D10AC08BF57&movieID=d11bb358-00a5-467d-9653-dccc99c5cba7&plyID=a977965a-f05b-421f-8967-7a1ebd0795e8&isEmbed=true&globalPath=http://www.bubbleply.com/

את הטכנולוגיה של פלאימדיה אפשר כבר לראות באתר “פליקס” (הנה דוגמא) של תפוז, ובקרוב בעוד אתרים ברחבי האינטרנט הישראלי. דוגמא נוספת ליכולת השימוש בטכנולוגיה היא בסוג של טוקבק-וידאו הזה, שהוכן לכבוד מושל קליפורניה, ארנולד שוורצנאגר בשבילכם. 

really simple secrets revealed

כל מי שמשתמש ב-RSS יודע את זה: בחלק מהאתרים, עדכון פיד הרסס מתרחש ברגע שיצרנו תוכן (כתבה, פוסט) חדש, בלי קשר לשאלה האם אישרנו את התוכן לפרסום או לא. כן, גם ברשימות – כשאתם שומרים טיוטא של המסמך, מי שמנוי על הרסס שלכם מקבל את הכותרת והפסקה הראשונה שנשמרה.

וגם ב-Nrg ככה, בערוץ הבראנז'ה. לפני יומיים הופיע הפיד הבא בקורא הרסס שלי. לחיצה על הלינק גילתה שהכתבה לא עולה – וגם היום לא. מן הסתם, משיקולים של לך תדע, הם החליטו בסוף לא להעלות את האייטם הזה לקוראיהם מאותגרי הרסס:

למי שלא רואה את הסדרה החביבה, באתר של רשת נמצא עוד מידע על הדמות פלוס שני קטעי וידאו (למרבה הצער, רשת לא מאמינה ב-Embeding).

רשת שוקן: "סכום הוגן", עלאק

בעיתוני רשת שוקן מתפרסמות לאחרונה מודעות על "סדנאות חוויתיות" מבית "העיר". המודעות מציעות כמה קורסים, ביניהם את קורס "הסודות הגנוזים של עולם העיתונות". להלן האיורים המוקדשים לו:

אין ספק שמדובר בסוד גנוז של עולם העיתונות בכלל, ורשת שוקן בפרט: סכום הוגן? בעיתונות? ברשת שוקן? פחחחחחחח.