ארכיון קטגוריה: מדיה

בואו תראו את הסרט שערוץ 8 היה צריך לשדר

*יש עדכון בסוף הפוסט

למארק אירדיין נמאס מסרט הקונספירציה "911, ההבדל הקטן" (Loose Change), להיט האינטרנט המחתרתי בארה"ב. למרות שחלק מהשטויות של הסרט גלויות לכל מי שמוכן להקשיב, הרי האימפקט של סרטים כאלה הוא של "אולי בכל זאת יש משהו בזה". אז אירדיין, בחור בן 22 מקנדה, עשה מעשה.

הוא לקח את המניפולציה התסריטאית הבסיסית בת 80 הדקות, בדק את כל המידע שהיה באתרים שנגע לכל שלל ה"עובדות" וה"שאלות" שבסרט, והכניס אותם לסרט משלו. עכשיו יש לו את הפחחחחחח!! הכי ארוך בעולם, בווידאו. כמעט שלוש שעות (כן, הוא היה יכול לקצר אבל הם באמצע ריב) אותן תוכלו לראות למטה, בהמשך הפוסט. הסרט שאירדיין עשה, Screw loose change, יותר מצחיק ושנון מאשר הרצינות התהומית שבה "ההבדל הקטן" טוען שזה היה טיל שיוט שפגע במגדלים, והוא הסרט שערוץ שמונה היה צריך לשדר. אם כבר.

הפחחחחחח!!11!! הכי ארוך בעולם

אבל לא, ערוץ 8 שידר את "ההבדל הקטן" המקורי. בלי דיון, בלי כלום (רותה קופפר התייחסה לזה בהארץ ביום השידור, קירשנבאום ביום שאחרי)  ב-11 בספטמבר. להראות אותו ביום השנה לפיגוע זה קצת כמו להראות את "היהודי זיס" ביום השואה. לא פחות. התיאוריה של שלושת הליצנים כבר פורטה בסוף השבוע שעבר בכתבה גדולה במוסף הארץ (שהיתה בה גם בוקסה מאוד בסיסית על המתנגדים לסרט, כולל אירדיין).

דיילן אייברי, במאי, עלק

במקום כלשהו, אם באמת היתה קונספירציה סביב אירועי 911, הסרט הזה נועד לקבע אותם במסמרות: הוא מכיל כל כך הרבה שטויות ושואל כל כך הרבה שאלות מהתחת (או חצאי אמיתות, או שקרים פשוטים ושקופים) שזו אולי הדרך הטובה ביותר כדי להכליל את תיאוריות הקונספירציה ככלום.

כאמור, מארק לקח את כל הסרט, ואחרי כל משפט, קביעה, תהיה או "שאלה קשה" הוא העלה תשובה של מה האמת, או מה הגירסה הרשמית האמיתית, לא מה שאייברי מציג כגירסה רשמית רק כדי שיהיה לו קל להפריך. כמו מלחמת טוקבקים מהסוג המענג, לאורך כל הסרט – בדיאלוג בכותרות, בעצירה ובהבאת קטעים אחרים, בגילוי כל מקום ומקום שבו דברים הוצאו מהקשרם – הוא מראה את Loose Change כמות שהוא – והקריינות המשכנעת-גבולית של דיילן אייבריי, במאי "911 ההבדל הקטן", נשמעת יותר ויותר ככל שמתקדמים בהמשך כמו מה שהיא באמת – זחיחות של חרא קטן שעלה על דרך לעשות כסף, רעש וחשיבות לעצמו, על גב הקרבנות.

אייברי מביא חלקים מראיונות וקטעי מסמכים. אירדיין מביא בכל מקום כזה את הקטע המלא כדי להראות איפה הנושא הוצא מהקשרו בצורה שללא ספק היתה צינית ומגמתית. אני מחכה ליום שבו כתגובה לכתבה כמו ההיא של אילנה דיין, למשל, בלוגרים יכניסו את הערותיהם לגוף הסרט. אה, יהרגו אותם על נושא הזכויות. בעסה.

דיילן אייבריי, אגב, סירב לכל הצעה לעימות עם הטענות של אירדיין ואחרים. למה הוא צריך את זה באמת? אפילו הדיסקאברי הישראלי, ערוץ 8, שידר את הנפיחה שלו.

הנה הסרט. תראו כמה שיהיה לכם כוח. שווה.

http://video.google.com/googleplayer.swf?docId=-6596630292015140276&hl=en 

*עדכון

שחר סמוכה, שכתב את הכתבה בהארץ יחד עם דאה הדר, אמר שההחלטה לשדר את הסרט בערוץ 8 היא כזו ש"טעם רע" זה אנדרסטייטמנט מטורף בשבילה. ציטוט קטן (ברשות, כמובן): "כשאנחנו החלטנו לעשות כתבה על שלושת המפגרים הללו (היה מאוד כיף, אגב), חשבנו שיהיה מעניין להציג לקורא הישראלי משהו מעולמם של אנשי תיאוריות הקונספירציה ולחשוף עוד פינה קטנה וחשוכה של אמריקנה במיטבה". בכתבה במוסף, כאמור, לא צויין כלל שהסרט היה מיועד לשידור יומיים אחרי פרסומה.

 

תועבה אנטישמית בחסות איל הון שרכש חלק מערוץ 10!

 

אני ממש לא בטוח אם יש לי מה להוסיף פה, וגם המקלדת קצת רועדת לי כשאני צוחק. במקום להתפתל, להלן שלוש הפיסקאות האחרונות במאמר/כתבה של רן דגוני בגלובס על תיאוריות הקונספירציה ביחס ל-9/11 (שחלקן, כידוע, אנטישמיות). כמו שאומרים, לא נגענו:

וכך, לא בהחבא, מגיע לזרם המרכזי של התרבות האמריקנית סרט חדש, "בוראט: למידת התרבות של אמריקה למען האומה המהוללת של קזחסטאן", שיעניק לגיטימציה, כביכול בקריצה קומית, לבדותות אנטישמיות ישנות וחדשות. בוראט הוא עיתונאי מקזחסטאן, במסע לימודים בארה"ב. הוא מעדיף לנסוע לקליפורניה במכונית, לא לטוס, "במקרה שהיהודים ירצו לחזור על התקפת 11 בספטמבר שלהם".

בביקור בדרום ארה"ב, הוא נחרד לראות שבעלי המוטל שבו הזמין חדר הם יהודים. כאשר מקקים מסתננים לחדר, משוכנע בוראט שהמקקים הם הבעלים שהפכו עצמם לחרקים. איך נפטרים מהם? בוראט משליך עליהם כסף. בשובו לכפרו בקזחסטאן, משתתף בוראט בהילולה שנתית: "הרצת היהודים", שבה חובטים הכפריים באלות בבובות יהודיות ענקיות.

לא חשוב שהסרט הוא פרי כשרונו של קומיקאי פנטסטי, הבריטי סשה ברון כהן, שמגדיר עצמו כ"יהודי שומר מצוות". לא חשוב שהוא משתלח ללא רסן גם בצוענים, בהומואים ובנשים. מה שחשוב הוא, שחברת פוקס של רופרט מורדוק לקחה את הסרט תחת חסותה (אם כי היא הקימה חברה בת להפצתו, כדי לא להתלכלך). "בוראט" טרם הגיע למסכים באמריקה, אך אם מורדוק, מעמודי התווך של הממסד התאגידי, מעניק תו כשרות לסרט כזה, הוא חש כנראה שהגיעה השעה.

זה מה שקורה כשאוכלים לביבות בטטה.

וממש עכשיו הגיעה הודעה לעיתונות מאיגוד האינטרנט, שמדברת על בלוג חדש המוקדש לטובת בני הגיל השלישי ברשת. מהצצה קצרצרה – די מחמם לב.

הודעה חשובה לבעלי ממיר יס-מקס

 

לפני מספר ימים בוצע עדכון תוכנה לשדרוג היס מקס, שכתוצאה ממנו הממיר שלי יצא מכלל פעולה (לא יכול להקליט שום דבר חדש). טכנאי שהוזמן ביצע תיקון שהוא פשוט החלפת הממיר. הטכנאי אמר לי שזו תקלה מוכרת, אבל ביס טענו שהיא נקודתית למכשיר שלי בלבד.

האם יש לכם יס מקס? האם נתקלתם בתקלה כזו בעקבות עדכון התוכנה?

אנא העבירו קישור לפוסט זה לחבריכם שיש ברשותם מכשיר מסוג יס מקס.

איש הקולנוע מייק ברנדט איננו

 

מייק ברנדט המיתולוגי, מנהלה של חברת FTS שסיפקה שירותים טכניים לסרטי קולנוע, נפטר ממחלת הסרטן. שרלי שטרית כתב עליו יפה ב-Ice. בשנות השמונים הייתי סטודנט לקולנוע, וביקרתי באופן סדיר במחסן האפל והקסום (בעיניים של סטודנט לקולנוע, כמובן) בחצר של אולפני הרצליה. ב-1988 עשיתי סרט קצר, ומייק הלך מאוד לקראתי במחיר בעסקת החבילה שסיכמנו. לא רק זאת – היו כמה ימים פנויים לדולי בין הפקות, וקיבלנו אותו לשלושה ימי צילום ככה, על הדרך. FTS אף פעם לא היו הכי זולים, נדמה לי, אבל שם קיבלת גם ציוד וגם עצות טובות מאוד ממייק, שלא לדבר על מלאי של ג'לטינים משומשים, אוצר בלום לסטודנטים לקולנוע. כשהיינו מחזירים ציוד מהפקה של ג"ג, למשל, איזה רמבו/צ'ק נוריס וכאלה, היה מקובל עליו שאם רק הסתכלנו על ג'לטין שהאריזה שלו התרופפה במשאית, הוא כבר משומש.

יהי זכרו ברוך.

ההתקפה על תל אביב

בין משחקי המחשב האהובים עלי נמצא סימולטור הטיסה של מיקרוסופט. אחת לחמישה חודשים אני נשבר, מתקין אותו שוב על המחשב ומבלה כמה וכמה לילות טרוטי עיניים בניסיונות להנחית ג'מבואים על המסלול של שדה דוב. היו תקופות יותר קשות, בהן הפעלתי את הסימולטור ברשת יחד עם פקחי טיסה וטייסים אחרים מכל העולם, בתקוות שווא להתקל בנתיבי הטיסה הבינלאומיים במטוסו של פורטיס, פריק סימולטורים ידוע. אין מה לעשות נגד זה, זהו התקף גיקיות בלתי נשלט התוקף, כפי שאמרתי, בערך פעמיים בשנה.

אחד הדברים היפים במשחקי מחשב ובסימולטור של מיקרוסופט במיוחד זו האפשרות הקיימת לשחקני המחשב לשנות ולהשפיע על עולמות המשחק. עוד מימי Doom, אליו יכולת להוריד מפות מטורפות במיוחד – בין היתר של לא מעט קולג'ים בארה"ב, בהם יצרו הסטודנטים את סביבת הקולג' כדי שיוכלו להילחם בתוכה. הדבר המרגיז ביותר בפליסטיישן, למשל, הוא חוסר היכולת להתחבר לאינטרנט ולהוריד אלמנטים חדשים במשחק – או אף משחקים שנראים שונים לחלוטין, וכולם פרי עמלה של קהילת השחקנים. אם זה היה באינטרנט, בטח היינו קוראים לזה Web 2.0.

כמו שאתם יכולים לנחש, בשבועיים האחרונים המחלה (להבדיל מהמגיפה של Command & Conquer והצינון הקל של Pro Evolution Soccer) חזרה שוב. מאחר ואיני מהפריקים הקבועים, רק בפעם הזו מצאתי את ה-Scenery הפוטו-ריאליסטי של תל אביב (אפשר להוריד אותו מהעמוד הזה), מעשה ידיו להתפאר של אלכסנדר לורנס. הורדתי, התרשמתי עמוקות, שיחקתי קצת, ואז נזכרתי בכמה נודניקים שוליים מימי התקפת 11 בספטמבר. תכננתי את הפוסט הזה כמה ימים לפני שמבצע שלום הגליל ב' התחיל להתגלגל, אבל למרות המצב, בכל זאת החלטתי לפרסם אותו. תמיד טוב לזהות, ומוקדם, אנשים שמתרגשים מצילומי המסך הבאים:

לא בבניין של בזק! לא!

 

תוריד אותי פה בפינה, ברכבת

 

תאיט, תאיט, נשאל מישהו איפה זה נתב"ג

על לגיטימיות הפנטזיות המיניות של דנה ספקטור

ספקטור נערת השער. דווקא יפה לה

לוולווט אנדרגראונד, הבלוגרית (כנראה) העיתונאית (זה כבר די בטוח) היו בעיות עם הטור האחרון של דנה ספקטור: וולווט מצאה שהטור של ספקטור (כדי לראות את כל האייטם שמרו את התמונה לדסקטופ, ופתחו אותה בעזרת תוכנה אחרת), שעסק בפנטזיות מיניות – והאם מותר לספר ולגלות אותן – עלול, שומו שמיים, לעודד אונס. תגובתה של וולווט סיפקה מענה הולם לשאלה של ספקטור בטור – לא כדאי לספר על פנטזיות מיניות אם הן לא אושרו על ידי הקומינטרן.

הנה ציטוט מדבריה, ההדגשות שלי: "…בהחלט בעייתיות פסקאות הסיום של המדור היום. אישית אני לא מבינה איך אפשר להתלהט מכמה עשרות איברי מין עיוורים הבועלים אותך, אבל לא משנה, טפלי בזה בד' אמותייך עם הפסיכולוג. את מבינה, זה לא יכול להיות כיף, ממש לא. אבל כאמור, זאת בעיה שלך. הבעיה של העיתון בו את כותבת היא שלא הייתה לעורכיו בעיה עם זה. את אולי מבינה את ההבדל בין פנטזיה למציאות…".

נו, ברור: זה לא שלוולווט יש משהו נגד פנטזיות של מישהו אחר, בעצם הטענות שלה הן נגד החשיפה שלהן בידיעות אחרונות. אבל ככה, כזה, אם כבר שאלת, אישית היא לא מבינה, דנה, ואפילו ממליצה לך על פסיכולוג. ככה זה, מותר לך לפנטז (וולווט לא תסתכן בלהיות דכאנית עד הסוף), אבל אם הפנטזיות שלך הן לא כאלו שאפשר להקריא בליווי נגינת נבל בערב תרבותי כלשהו – אז תשמעי, אהם, דנה, תתביישי לך. טקסט דכאני לעילא, פאסיב-אגרסיב משובח, שגדולי הכנסיה יכולים לחכך כפותיהם בסיפוק למראהו.

כשקראתי את זה חשבתי אם, ואיך להגיב. ואז נזכרתי בטקסט מצויין שכתבה פעם יוענה גונן בנענע, שנגע גם בזכות הביטוי של המיניות הנשית שדוכאה באלפי שנות פטריארכיה. מאידך, יוענה גונן אינה מתכחשת לעצמה רק כדי להיות מתקדמת, נאורה ומשוחררת בעיני השיח הפמיניסטי הליברלי מיסודו של החוג למגדר בוורשה. ושוב, ההדגשות הן שלי:

"…במשך מרבית שנות התרבות האנושית, עוצבה המיניות הנשית כאובייקט של המבט הגברי. נשים היו חסרות קול, וגופן ומיניותן היו בבעלות הגבר. בעשרות השנים האחרונות נשים זכו לעצמאות כלכלית חלקית, ובעקבות זאת גם לעצמאות מינית מסוימת. יחסי מין במסגרת הנישואין, לצורך הולדה וסיפוק הגבר, כבר לא היו האפשרות היחידה שעמדה בפניהן. במקומות מסוימים נהיה מקובל יותר לנשים לקיים יחסי מין לפני החתונה, להחליף בני זוג, לאונן ולתבוע את זכותן לסיפוק מיני.

ועדיין, אף אחת מאיתנו לא משוחררת לחלוטין מאותו מבט גברי שעיצב את המיניות שלנו במשך השנים. כשאת גדלה בעולם שבו פלייבוי מייצג את מהות הפורנוגרפיה, קשה שלא לעצב את התשוקות ואת הפנטזיות שלך בהתאם. מינקות למדנו שאנחנו אובייקט למבט הגברי, שעלינו להיות הטרף של הצייד, שמין הוא השפלה.

זה לא בהכרח אסון. פמיניסטיות מסוימות מוצאות שיחסי מין בחברה שלנו הם, מעצם מהותם, זירה של השפלה וטראומה, ולכן מעדיפות להימנע מכל מיני דרכים לעשות את זה. אני מבינה את הגישה הזו, אבל לא הייתי יכולה לחיות ככה. אם יחסי כוח זה דבר מדליק, זה לא הוגן לצפות ממישהי לשאת על כתפיה הצרות את כל כובד משקלה של הפטריארכיה כשכל מה שבא לה לעשות זה לגמור.

נכון, עצוב וקשה לגלות במחקרים שאצל נשים רבות, פנטזיות אונס הן בין הפנטזיות השכיחות. זה עצוב כי ברור שהגישה הזו התעצבה במשך שנים שבהן לימדו את אותן נשים, את כולנו, שהגוף שלנו הוא אובייקט זמין וחדיר, לשימוש אחרים.

מצד שני, אם זה מה שמדליק מישהי במיטה, יהיה הרבה יותר עצוב אם הנסיון להשתחרר מדיכוי אחד יקבל על עצמו צורה של דיכוי אחר. אם, רק כדי לא להיכנס לתבניות של כוח, נמנע מעצמנו את הדברים שמספקים אותנו ועושים לנו רטוב ונעים. ברגעים שאת צורחת מעונג, אין טעם להתרכז בתבניות החברתיות שעיצבו אותך, או להלקות את עצמך בזרדים לחים על כך שאת הסמרטוט של הפטריארכיה (אלא אם כן זה עושה לך נעים, להצליף)".

טקסט מצויין, נכון? נראה לי ראוי לסיים במלים בהן סיימה גונן את הקטע שציטטתי:

"אנחנו חייבות להשתחרר מאשמה כדי לבנות לעצמנו קול, וגוף ומיניות. אם לא נוכל להזדיין בדרכים שעושות לנו טוב כאן ועכשיו, ממילא לא נצליח לבנות דרכים חדשות להנאה וזוויות מבט אחרות על מין ומיניות".

יותר משוולווט הגיבה למשהו שיכול לקרות במציאות (גברים יקראו את הטור של ספקטור, ויחשבו שזה מותר וסבבה לאנוס) היא הגיבה לדילמות שמטרידות אותה (ואחרות) בנוגע לייצוגים התקשורתיים של המיניות הנשית. מסע הצליבה שהתנהל בטוקבקים לאותו פוסט נגד מי שחורגות מהקו דכאני לא פחות, אם לא יותר, מזה שהפעילה (ומפעילה) הפטריארכיה כנגד הנשים. עושה רושם שאם הגברים סתמו לנשים את הפה, הפמיניזם הלא רדיקלי מרשה להן לדבר – אבל דורש מהן להתבייש אם הן לא מבטאות את סט הדעות, התשוקות ודרכי הביטוי הנכונות.

 

בפוסט של יונתן קלינגר על בלוג mybody (אני באמת צריך כבר לתרום להם את הסיפור הקטן שיש לי) ישנם כמה הסברים מצד mybody על הפמיניזם הרדיקלי, הליברלי ומה ההבדלים ביניהם.

נובלס נגד סופר פארם: מי לוקח?

1. קץ הילדות

בערב החג עברתי בסופר פארם שליד הבית (בית המרקחת הפרטי הקטן שבהמשך הרחוב היה כבר סגור. וכן, הקופאיות עדיין עומדות). בשיטוט בין המדפים נתקלתי בסטנד ועליו מכוניות צעצוע. המכונית בתמונה הראשונה היתה הנפוצה ביותר. צריך כנראה רק מיכלית אחת של Shell, ורק אוטו אדום אחד של דואר, אבל רכב-חברה של סופרפארם – לפחות שלושה.

כמו בפעמים אחרות בהן נתקלתי במוצרי פרסום שברור שקהל היעד היחיד שלהם היה המנכ"ל/מנהל השיווק, ניסיתי לשחזר לעצמי איך התקבלה ההחלטה. האם מישהו ניסה לטעון ברצינות שיש ילדים שממש יתעקשו לשחק במכונית עם הלוגו של סופר פארם? האם מישהו חלם בקונפירטיביות לשתול בתודעת הילדים את הרעיון שרכב-חברה של סופר פארם הוא סוג של חלום ישראלי? האם מישהו אמר ברצינות ללקוח (זה לא אתם, זה סופר פארם) שהוספה של הדגם הזה לשורת המכוניות תועיל בדרך כלשהי למותג? האם זו סתם עבודה מקצועית מעפנית?

כשאני מול מדף הדיאודורנטים של ג'ילט, שמנסים להתחנף לגבריותי העירונית בהגדירם את הניחוח כ"Wild Rain", "Pacific LIght", "Cool Wave" או, כמובן, הפאלי מכולם "Storm Force", אני מכיר בכך שלא רק שאני מול המדף הלא נכון, אלא גם שיש אידיוטיות מובהקת בעצם הרעיון של מכירת פנטזיה כל כך דלוחה לילדים, ועמוד שדרה מקצועי גמיש במיוחד כדי להציע פנטזיה מופרכת כזו ללקוח ("הילדים ישחקו באוטו של סופר פארם! ואז הם יבואו לקנות עוד בסופר פארם! וזה מקדם את החברה!"). נכון, ילדים וגברים בזמן מונדיאל אוכלים הכל, אבל קשה להאמין שיש בעולם ילד אחד ששאיפת חייו היא שכשיהיה גדול יהיה לו רכב-חברה.

כשהייתי ילד היו מכוניות צעצוע מתוצרת הארץ, שהיו זולות יותר מהמכוניות הנוצצות של מצ'בוקס, והיה להן עוד יתרון: הן היו חיקוי של המכוניות שראית בסביבה הקרובה. מטנדר ויליס צה"לי ועד קורטינה משטרתית. מאז, כמובן <הכנס הערה על גלובליזציה כאן, אבל רק אם ממש בא לך> התברר שהרבה יותר זול לקנות מכוניות צעצוע המיוצרות בסין ונושאות עליהן מדבקות תואמות ללקוח הסופי. רק מה, את ההתאמה למדינה המיועדת עושים בשלב המדבקה. כל המכוניות הרי אותו דבר, לא? 

אוטו משטרה

גמדא משטרתית מאוספו של אריק חצרוני (מתוך כתבה בהארץ).

בשנות השבעים המוקדמות נפתחה חברה שנשאה את השם "גמדא". חברה זו עסקה ביצור דגמי מכוניות בגודל 1/43 בעיקר ליצוא לאמריקה רוב דגמי המכוניות שיוצרו היו מחברות אמריקאיות כמו שברולט. לחברה היה קו יצור לדגמי החיפושית למיניהם וכן הצטינו בהעתקת דגמים של משטרה ישראלית, צבא , אמבולנסים ישראלים וכו' כצעצוע כמו כל צעצוע שווקו גם דגמים אלא לשוק המקומי (ישראל) ותפסו מקום נכבד בנוף הצעצועים של אז באמצע שנות השבעים החברה נסגרה. כיום דגמי גמדא מאד קשים להשגה וישנם עוד בודדים שמחזיקים באוספים מהתקופה ההיא. ניתן למצוא בודדים באינטרנט שמפרסמים את אוספיהם לראוה הגרים באמריקה הגדולה.

לי ידוע על אספן אחד שגר בת"א ששמו אבי ולו יש כ-100 דגמים של גמדא.

מתוך הודעה בפורום דגמי מכוניות, מאת אלון פרז, שהוא  יו"ר OTOTOY, מועדון אספני כלי רכב מיניאטורים.

 

מסתבר שלא כל המכוניות אותו דבר בארצות שונות (בניגוד לגברים בזמן מונדיאל) (אני מבטיח להשתמש בבדיחה הזו עוד פעם אחת בלבד ונגמר). מבט מקרוב בחזית רכב-החברה הצעצועי של סופר פארם מגלה גריל קדמי ופנסים מוכרים:

 

אכן כן. הופכים את המכונית והצצה בשאסי הפלסטיקי של המכונית מגלה שזו, באמת, רפליקה של יגואר S. רכב-החברה הסטנדרטי בליסינג בישראל.

 

 

לא יאמן. מילא למכור לאחראים בסופר פארם את הרעיון שהדור הבא חולם לו, בעודו עושה ווום ווום עם הצעצועים על השטיח, על חיים בצוות ההנהלה הזוטר של הסופר פארם. אבל למכור להם את הרעיון למכור לילדים רכב-חברה שהוא אחת המכוניות המפוארות בישראל, בשביל זה צריך חוצפה מהסוג שהופך את מק'דונלדס לחברה ירוקה ושוחרת בריאות. לא הצלחתי לגלות באיזו מכונית מתנייע ליאון קופלר, הבעלים של סופר פארם, אבל אני משוכנע שגם אם זו יגואר, וגם אם היא רשומה על שם החברה, המדבקה שעליה בוודאי קטנה יותר.

בכל מקרה, ברור שהמוצר כושל. הסיסמה שמודפסת עליו היתה הסיסמה של סופר פארם לפני יותר משלוש שנים. כנראה שהיו צריכים לחכות לבלוגר משועמם בערב החג כדי להצליח למכור חתיכה.

 

2. נובלס אובליז'

הדבר הבא פשוט וגאוני. נובלס, מי לא מכיר, היא אריזה של עשרים גלילי נייר דק שבתוכם ענפי וגזעי שיח הטבק קצוצים גס, תוצר לוואי של תעשיית הסיגריות. לא מזמן ביקר אצלי חבר ותיק, עוד מהימים שהיינו סטודנטים סטלנים לקולנוע שמעשנים נובלס. ליד הסיגריות שלו הוא הניח את המצית הקטנה שבתמונה למטה. החיבור בין שפת ה"אוהבים נקניקיות" לבין המוצר הידוע, הוותיק, הנחלאווי והשלוכי אותו היא מקדמת הוא אחד הדברים הקטנים והמענגים בתחום המרצ'נדייזינג (שלרוב אינו קטן ואינו מענג) שראיתי לאחרונה.

ואיך אני בטוח שזה כך? כי למרות שיש לו ילד בגיל המתאים, הוא לא הסכים בשום אופן להחליף את האוטו סופר פארם במצית החד פעמית הזו:

#flickr_badge_source_txt {padding:0; font: 11px Arial, Helvetica, Sans serif; color:#666666;}

#flickr_badge_icon {display:block !important; margin:0 !important; border: 1px solid rgb(0, 0, 0) !important;}

#flickr_icon_td {padding:0 5px 0 0 !important;}

.flickr_badge_image {text-align:center !important;}

.flickr_badge_image img {border: 1px solid black !important;}

#flickr_www {display:block; padding:0 10px 0 10px !important; font: 11px Arial, Helvetica, Sans serif !important; color:#3993ff !important;}

#flickr_badge_uber_wrapper a:hover,

#flickr_badge_uber_wrapper a:link,

#flickr_badge_uber_wrapper a:active,

#flickr_badge_uber_wrapper a:visited {text-decoration:none !important; background:inherit !important;color:#3993ff;}

#flickr_badge_wrapper {background-color:#99FF33;border: solid 1px #000000}

#flickr_badge_source {padding:0 !important; font: 11px Arial, Helvetica, Sans serif !important; color:#666666 !important;}

www.flickr.com

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים. 

 

קריאייטיב בכחול: משטרת ישראל לפסטיבל קאן

 

קאן, 26/05/2006, סי"צ

בעוד ההכנות לפסטיבל קאן לפרסום נמצאות בעיצומן, נודע כי המארגנים פתחו מחדש את רשימות המועמדים בסיווגים "שם מותג" ו"קמפיין underground ויראלי" כדי לקבל מועמדות של גוף מפתיע מאוד: משטרת ישראל.

בראיונות שנערכו לאחרונה הגדירו קציני משטרה בכירים סוג חדש של מריחואנה שהחל להיות מופץ בישראל כ"גראס המוות". לדעת חבר השופטים, מאז "מקדונלדס זה בריא" לא נצפה ספין מופרך ומענג כל כך במדיה העברית.

ממה נפשך: במקום השמות הביזאריים שאינם מתגלגלים בקלות על הלשון כמו "הידרו" או "כמו באמסטרדם, אח שלו", טבעה המשטרה את הכינוי שידבר אל ליבם של כל נערה ונער תאבי ריגושים: "גראס המוות". שיואו, מגניב. ותחשבו שאת כל הקריאייטיב הזה הם קיבלו רק מלפנות מעבדות סמים שנתפסו, לא משימוש בפועל. Wicked.

ז'אן פרנסואה דו פאפן, נציג הז'נדרמריה הצרפתית, מסר כי לקחי העבודה של משטרת ישראל לא ילכו לאיבוד, וכי משטרת צרפת שוקלת שיתוף פעולה עם משרד הפרסום הצרפתי הבינלאומי "פובליסיס". 

—-

כבר כתבו מספיק בבלוגספירה (חנן, תראה בבקשה לכולנו איפה) על הכתבה העלובה והאומללה הזו ב-ynet. לא אני אמנע את זכותם של שוטרים לעשות מה שאפשר כדי לקבל כיסוי תקשורתי לעבודתם הקשה. תמהני רק אם במשטרה וביחידה המדוברת יודעים שתאוות הפרסום (ותאוות כתבות ה"יָה-בָּה-יֶה" בנושאי סמים של ynet) יכולה לגרום נזקים פיזיים ממשיים: ילדים ונוער שקוראים את גבב השטויות הללו באמצעי התקשורת (וואו? שלוש שאיפות והראש בעננים? מזל שלא אמרתם גם שלעשן של ה"גראס" יש "ריח מתקתק"), יחשבו אחר כך שהאזהרות בפני אקסטות בכמויות מסחריות, קוק, הרואין או סמים קשים אחרים הן שטויות.

נקודה נוספת (ראיתי שטרם כוסתה בבלוגספירה) היא שהן רפ"ק אחראק והן עו"ד רוויטל סוויד שרואיינו בכתבה דרשו לשנות את הקטגוריה של גראס המוות בחוק. אי אי אי. כמה חבל שבחוק עצמו אין הפרדה בין סמים קלים וקשים. יש את פקודת הסמים, וחומרים המוכנסים אליה נחשבים כסמים אסורים. נקודה.

אם אתם רוצים להתנסות בסמים, בין אם גראס המוות או גראס החול מסיני, תקראו קודם מה יש לג'ורדן לומר. הגראס אכן מסוכן לבריאות.

אגב: השימוש בשם המותג החדש, כך אומרים לי, כבר נראה בשטח.

www.flickr.com

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים. 

 

מעשה נבלה (ספויילר)

אם אתם צופים בעונה האחרונה של הסדרה "הבית הלבן", אל תקראו מה אור ברנע כתב עליה ב-Ynet. כידוע, בעונה זו מתנהלת הסידרה בין מטות הקמפיין של הסנטור סאנטוס (ג'ימי סמיתס) ושל נו, השני, שמגלם אלן אלדה. בכותרת המשנה מבטיחים לנו שיש ספויילרים, ואז בפיסקה השניה הוא מגיע, בלי אתראה: שמו של המנצח בקמפיין הפיקטיבי של העונה האחרונה.

כדי להוסיף חטא על פשע, בפיסקה האחרונה יש אזהרה מ"ספויילרון" שאין בו אפילו מעט מן הספויילר: "בסצנה האחרונה של הסדרה, כשבני הזוג ברטלט בדרכם לביתם בניו-המפשיר, שואלת אבי ברטלט את בעלה, הנשיא היוצא: "על מה אתה חושב?". "על מחר", משיב ברטלט. סיום אופייני, מרגש ועצוב".

רוב הטוקבקים שם כמעט עוסקים בעניין, אבל כנראה שבאתר מתעסקים יותר בלקבל הרבה טוקבקים, מאשר להקשיב לגולשים שלהם.

וזה מזכיר לי את הספויילר הכי מבעס בתולדות הציונות, כנראה, שנעשה לפני כעשור וחצי על ידי מי שהיא היום בין השאר בלוגרית ידועה. הסדרה "טווין פיקס" חזרה לשידור שני, אחרי שרצה בפעם הראשונה בכבלים, שבאותן שנים טרם התפרסו בכל רחבי ישראל. במדור הרכילות של עיתון העיר הופיע אז, בסביבות הפרק החמישי בסדרה, האייטם הבא (הניסוח מהזיכרון): "עוקבים אחרי טווין פיקס? רוצים לדעת מי רצח את לורה פאלמר? זה אבא שלה".

לי הספויילר לא מפריע, אבל עושה רושם, לתשומת לב מערכת התרבות ב-Ynet, שלגולשים שלכם כן.

הפאשלה, מסתבר, היא של אהרון קליין / הוצאת ידיעות אחרונות

לפוסט על הפאשלה שנפלה בתיאור העובדות-הידועות-לכל בספר "חשבון פתוח", שפרק ממנו פורסם ב-Ynet, התווסף הטוקבק שלהלן. מסקנה – Ynet לא אשמים. אבל עדיין, כמו שנהוג לומר אצלנו באינטרנט, תתביישו.

 

גלעד סרי לוי  [אתר]  בתאריך 5/7/2006 1:44:03 AM

מלה במלה – כך כתוב בספר

עמוד 181 שורה שלישית

(לא קניתי את הספר, קיבלתי מההוצאה, פריביליגיה של מבקר ספרים)

 

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים.