Category Archives: מן הארכיון

קרוב לוודאי שלפני קריאת עבודה זו הקליק הקורא בעזרת כפתור העכבר על האייקון של תוכנת נטסקייפ

 

* עדכון, 01/05/06: בסוף בכל זאת פרסמתי את הרשומה הזו כפוסט מן המניין (וואלה?) *

 

הטקסט שלהלן נכתב בינואר 97 כעבודת סיום בקורס מבוא למדיה דיגיטלית. הגעתי אליו עכשיו אפרופו רשומה במוניטור 2.0 בנושא תגיות – שגם הן, הפלא ופלא, סיביות שמתארות סיביות. אני לא בטוח עד כמה העבודה הזו פונה לקהל רחב – זו אולי הסיבה שקישורים לכאן יופיעו במקומות אחרים והיא לא תועלה כפוסט מן המניין לעמוד הראשי של הבלוג או של רשימות.

מצד שני, אני מהמר שאם תחפשו "אמנון דקל" בקרוב, איכשהו הפוסט יגיע לעמוד התוצאות הראשון בגוגל.

 

***********************

 

המרכז הבינתחומי ללימודי עסקים, משפט וטכנולוגיה, הרצליה
תוכנית המדיה הדיגיטלית
מרצה: אמנון דקל

 

סיביות
המתארות סיביות
המתארות סיביות

 

עבודת סיום בקורס "מבוא למדיה דיגיטלית"
מגיש: גדי שמשון
ינואר 97'

כיאה לעבודה העוסקת בסיביות, מוגשת עבודה זו בפורמט דיגיטלי על גבי רשת האינטרנט. עם זאת, למעט מקרה אחד, אין בה הפניות למקומות אחרים ברשת. במקרה הצורך תסופק עבודה זו גם בעותק מודפס.

מבוא
סיביות תיאור היום
סיביות תיאור טכניות של אופני צריכה משתנים
סיביות תיאור תכנים
שינויים חברתיים וטכנולוגים בעקבות סיביות תיאור תכנים
מבנה סכמתי אפשרי של חפיסת סיביות תיאור בעתיד

 

מבוא

הנושא שנגרופונטה חוזר עליו פעמים רבות לאורך הספר "להיות דיגיטלי", בכמה אספקטים, הוא הימצאותן של "סיביות המתארות סיביות". לעניות דעתי, נגרופונטה היה שמרן מדי, במקומות מסויימים… סיביות יתארו בעתיד יותר מאשר את הדאטה שבקבוצת סיביות בעלת נפח גדול, או את הדרכים לשימוש משתנה במידע נתון. הן יתארו את המשמעות של הסיביות הללו. והמשמעות, כידוע, נמצאת בעיני המתבונן, או במקרה זה, מי שמחליט על ההגדרה של מה שנתבונן בו. לצורך העניין, אותו מחליט יכול להיות המתכנת של משרד החינוך של גוואטמלה או דיסני בע"מ, שתכנת את הפרמטרים של הסוכן החכם שיצר את "חבילת התיאור" של חבילת המידע. אני רואה כאן הרבה הקשרים חוץ מחשביים וחוץ טכנולוגיים. אנו עוסקים פה במנגנוני הכוח, בתרבות פופולארית, ובדעיכתן של האליטות התקשורתיות והתרבותיות (או, לפחות, שינוי מקומן) בחברה. דעיכה זו לא תתנהל בלא קרב – על דעת הקהל, על חיבת הקהל, ותלווה בניסיון "לאלף" את המדיום החדש – מדיום שמהותו כיום הינה חתרנית מעצם הווייתה.

כל הנושאים שאני דן בהם מתייחסים למחשוב רשת מקוון, ולמידע הזורם בקווי תקשורת שונים, דרך שרתי מטמון למיניהם ומסנני מידע ממוחשבים ואנושיים. די ברור שזהו הכיוון בו צועדת המדיה הדיגיטלית. אפילו ביל גייטס כבר הבין את זה.

 

סיביות תיאור היום

קרוב לוודאי שלפני קריאת עבודה זו הקליק הקורא בעזרת כפתור העכבר על האייקון של תוכנת נטסקייפ. המטריצה הגרפית הקטנה הזו, המורכבת לרוב מריבוע של 32 פיקסלים, מסמלת עבור המשתמש "הפעלה של תוכנת הניווט נטסקייפ". אותן סיביות ספורות של מידע גרפי משמשות לתיאור מוסכם וידוע מראש של ביצוע פעולה. האייקונים במערכות ההפעלה המודרניות הינם חפיסות סיביות התיאור הנפוצות ביותר. רובנו מתייחסים אליהם כבר ממזמן בהתאם למשמעות שהם נושאים, ולא בהתאם למהותם.

כמעט כל קובץ (למעט ascii טהור) במחשב כולל בתוכו "ראשית", Header, המכיל מידע טכני חיוני למחשב. בקבצי תמונה כולל מידע זה את הפרמטרים של אורך ורוחב מפת הסיביות, בקבצי עיבוד תמלילים מודרניים (כמו msword, שבאמצעותו נערכה עבודה זו) כוללת הראשית את שם עורך המסמך, כמה מילים הוא מכיל, האם הוא מכיל בתוכו קבצים נוספים (תמונה וקול), כמה פעמים הוא נערך מחדש ומה מספר הדקות בהן בוצעה עבודת כתיבה ו/או עריכה על המסמך.

כל קובץ הנוצר במקינטוש כולל בתוכו "מזלג משאבים" המודיע למחשב באילו תוכנות עליו להשתמש כדי להציג / לעבד את המידע שבקובץ. כמעט כל קובץ דחוס המורד ממאגרי מידע ותוכנה כולל בתוכו קובץ readme.1st המכיל סיביות טקסט המיועדות למשתמש ומכילות מידע תיאורי והסברתי על חבילת המידע בכללותה.

כל קובץ הנשלח ברשת האינטרנט מפורק לחפיסות נתונים הכוללות בתוכן ראשית עם המידע הטכני הרלוונטי לצורך העברת החפיסה באופן עצמאי על פני הרשת והרכבתה מחדש עם החפיסות האחרות במחשב המרוחק.

כלומר, ניתן לומר בשקט שכבר היום הסביבה הדיגיטלית שלנו כוללת מספר רב של סיביות המתארות, בדרך כלל תיאור טכני ענייני, את מהותן של סיביות אחרות.

 

סיביות תיאור טכניות של אופני צריכה משתנים

סיביות, כמאמר הפתגם, הן רק סיביות. ניתן לצרוך אותן ביותר מאופן אחד. קובץ טקסט פשוט יכול להיקרא בצורתו הטהורה, להיפתח בתוכנה גרפית שתעצב אותו, לעבור סינתוז קולי שיגרום להשמעת המילים המופיעות בו – ולקבל לתוכו חדירה מצד תוכנות חיפוש המנסות לאתר מידע מסויים לפי פרמטרים משתנים.

זה המצב כיום. ובעתיד? חבילת נתונים יכולה לכלול מידע המצוי בסיביות מעטות אבל יכול להיצרך באופנים רבים ושונים. נגרופונטה עומד על כך שנתוני תחזית מזג האוויר, למשל, הינם בסיסיים ויכולים ללבוש אופני הבעה שונים בהתאם ליכולות המחשב המציג אותן והעדפותיו הפרטיות של המשתמש.

אני יכול לבחור האם אראה את סרט הוידאו כקובץ וידאו, או כתמונה, או שמא אעדיף להקשיב לפס הקול בלבד. וייתכן שסוכן חכם יוכל לעצב מראש את אופן השימוש באותן סיביות מידע כדי להציגו בפני בצורה שהוא יודע שאני מעדיף.

כך, למשל, משתמש מחשב חרדי אדוק יבחר שלא לראות על המסך שלו תמונות של נשים שאינן מכוסות מכף רגל ועד ראש, גם אם הן חלק מידיעה חדשותית. המחשב של אותו משתמש יזהה בסיביות התיאור את העובדה שבחלק מסויים מסרט החדשות מופיעה קריינית, נניח, וידאג להחלפתה בציור כלשהו, או לצייר על כתפיה החשופות שמלה צנועה, כדי להתאים את הסרט להעדפותיו של המשתמש.

קובץ של פזמון יוכל בעתיד לעבור התמרה לקובץ תמליל (מנוקד) ולקובץ תווים, לצורך משתמש שירצה לנסות ולנגן את השיר בבית. הנתונים יהיו אותם הנתונים – סיביות התיאור יידעו את המחשב (או תוכנה חכמה שבתוכו) לגבי האפשרויות הקיימות להצגת אותם הנתונים.

סיביות שליטה טכנית על נתונים ישמשו לצורך קבלת ההחלטה על אופני ההצגה האפשריים של המידע שהן מתארות. קרוב לוודאי, במיוחד במקרה ומדובר בנתונים רבי נפח, שראשית חוכמה הן יגיעו (אלי או לסוכן החכם שלי), ייבדקו, ורק אז תתקבל ההחלטה האם לצרוך את המידע.

שימוש בסיביות תיאור לצורך החלטה טכנית לגבי אופן הצריכה של המידע שהן מתיחסות אליו, שיהיה ניתן לצריכה ביותר מאופן אחד, יתחיל כבר בשנתיים הקרובות. האם הטקסט יודפס? יוקרן על המסך לכשארצה? יסונתז לקריינות שאשמע בזמן המקלחת? האם סרט הוידיאו החדשותי יפורק לתמונה ולטקסט? אני חושב שבמידה רבה נתחיל לראות אפשרויות החלטה כאלו לגבי אופני הצריכה של מידע "גולמי" ברמה אופרטיבית כבר בתוך חמש שנים.

 

סיביות תיאור תכנים

סיביות תיאור אינן מוגבלות לתיאור טכני בלבד. הן יכולות לספק דירוג וציון בהתאם לפרמטרים אנושיים, לצד הפרמטרים הטכניים. במובן מסויים, יחול איזה שהוא טשטוש גבולות בנקודת החיבור בין השניים. כבר היום יודעת תוכנת הדואר שלי שאם החיבור הוא באמצעות מודם והודעת דואר מסויימת הינה מעל גודל מסויים, הרי שהמדובר בהודעה "רעה". התוכנה לא חושבת עליה ככזו, כמובן, אבל היא לא תאשר להודעה לרדת למחשב שלי עד שאהיה מחובר לרשת מקומית (היא, כמובן תיידע אותי על כך. אולי המדובר במשהו שאינו סובל דיחוי?). כאשר מגיעה הודעה הנושאת בתוכה מילות מפתח המרמזות על Spam, התוכנה אפילו לא מטרידה אותי בשאלות הבהרה או מיידעת אותי על המתרחש. מגובה באישורי המוקדם והמפורש, היא מוחקת את ההודעה הסוררת עוד בהיותה בשרת הדואר שאני מחובר אליו.

זוהי דוגמא מאוד ראשונית, הקיימת כבר כיום, לסיביות תיאור המשמשות לקבלת החלטות שיש להן אופי סוציולוגי יותר מאשר טכנולוגי.

דוגמא אחרת, שכולנו מכירים מהרשת העולמית (WWW) היא של סיביות המציינות אפשרות לשימוש בהייפר-טקסט – כלומר סיביות המתארות על מידע פרוס "רוחבית" את נקודות ההעמקה האפשריות. ייתכן והן מספקות אלטרנטיבות תפיסתיות לדעות המובעות במאמר או בסרט, ייתכן והן מביאות אסמכתאות והוכחות לעובדות המובאות לפני צרכן המידע.

סיביות תיאור אחרות יוכלו, לצורך מתן אפשרות לקבלת עיקרי המידע בלבד, לתאר את מיקומם של הדברים ה"חשובים" בחבילת נתונים מסויימת. את הרגעים המשמעותיים מתוך ראיון טלוויזיה עם ראש הממשלה, למשל. ההחלטה על אותה חשיבות יכולה להיות טכנית, אבל מן הסתם היא תהיה בעיקר תוכנית.

נגרופונטה מתאר את שיטת וולטר בנדר המאפשרת לקיחת סרט וידאו ויצירת הייצוג המדויק שלו, "בדידה מוחלטת", שאינו קיים במציאות בסרט הוידיאו עצמו. ייתכן ותמונות בנדר כאלו יהוו כותרים של חפיסות סיביות חדשותיות – ולפיהן אחליט אם הסרט הזה (שיוצמד לו תג מחיר של מספר סנטים) יימשך מהרשת אל מכשיר הצפיה שלי (טלוויזיה, רדיו, מדפסת, מרקע מחשב, מה שיתאים לי באותו רגע).

כל אחד מאיתנו יכול להיות "מנהיג דעות". יש לי חבר המהווה בעיני מקור סמכות לגבי מידע טכני הנוגע למיחושב מרושת. היום אני מקבל את המידע שלו בדואר אלקטרוני. בעתיד, הסוכן החכם שלי ירכז לעצמו מסד נתונים של המידע ה"מאושר על ידי עירא", ויבדוק כל מידע חדש המגיע אלי באם קיימת "התייחסות עיראית" אליו. במידה וכן – היא תהיה חלק מחבילת המידע שאני אקבל. המחשב שלי ייצור את הסיביות המתארות סיביות לפי העדפותי האישיות, ברמה יחידנית של פרטנות. רק אני אהיה צרכן של המידע הזה.

אבל לא לכל אחד יש "עירא" משלו, וגם הוא עצמו יצטרך לברור את המוץ מתבן המידע שיגיע אליו (שיהיה, כמו כל מידע, מורכב מסך כל הנתונים והפרשנות האינטרסנטית של ספקי המידע). מה שעתיד להיווצר בטווח של עשר השנים הקרובות הוא סידרה של "מכוני תקנים" לתיאור תכנים ומידע. וזה מוביל אותנו לנושא החשוב ביותר:

 

שינויים חברתיים וטכנולוגים בעקבות סיביות תיאור תכנים

או יותר נכון: מי יקבע לי את המשמעות?

נגרופונטה מתאר בספרו איך כתבת חדשות תלווה ב"זחלן המזיז אתכם ימינה ושמאלה, מילולית ופוליטית, ומשנה את הכתבות בהתאם… סוכני ממשק יקראו כל כתבה בשלמותה… תהליך הסינון יתבסס על כותרי זיהוי – הסיביות המתארות סיביות".

אבל כותרי זיהוי אלו – מי יזהה אותם? מי יקבע אם הטון הציני של סרט מסויים אמנם מתאים לילדים (שלא לומר שהילדים עצמם, מגיל מסויים, יעדיפו לחפש את הכותרים שאינם מומלצים על ידי משרד החינוך. זה פשוט לא יהיה Cool מספיק)?

מה שנגרופונטה מתייחס אליו כאל "גיסה ספרתית" ידוע בתחום תקשורת ההמונים כ"מנהיגי דעות". כן, בדיוק מה שעירא מהווה לגבי מהבחינה הטכנולוגית. אנו נסתייע במנהיגי דעות שאנו נקבע ונאמץ לעצמנו באופן דיגיטלי. אם הברירה תהיה בין מוצר במחיר זהה, רוב הצרכנים היום יעדיפו את המוצר שיש לו תו תקן או המלצה מכובדת. באותה דרך, ייתכן שבעוד שנתיים או חמש אודיע לסוכן המידע הממוחשב שלי שאני מעוניין לרשום אוטומטית בקובץ הבוקמארקס שלי כל לינק שמגזין Wired, נניח, המליץ עליו.

יכול להיות שחבילת הפרסום היורדת אלי מהרשת בנוגע למסעדה תכלול צרור סיביות שרק הסוכן שלי ייחשף אליהן ושיספרו לו, למשל, שמבקר המסעדות דניאל רוגוב מהארץ נתן ביקורת מעולה על מסעדה זו. הסוכן יודיע לי ש"הארץ" קבע כך וכך לגבי המידע. הוא כבר ידע, מהניסיון, אם הסיביות המתארות הללו מענינות אותי בכלל, או שמא אני מוכן להחזיק, בנושא אוכל, רק מידיעות אחרונות. במקרה כזה הוא לא יטרח להוריד את הסיביות הכוללות את פירוט ההחלטה של הארץ שנתנה למוצר תו תקן.

הורים החרדים למסרים אותם יצרכו צאצאיהם דרך הרשת יוכלו לתכנת מראש את הסוכן החכם של המחשב לוודא שלכל חבילת מידע צמוד התו הדיגיטלי המאשר שמשרד החינוך אישר את התכנים. הורים החרדים מהתחרדות או מהטפה דתית יוכלו, באותה מידה, לדרוש שתכנים בנושאי היסטוריה וחברה המורדים למחשב הילד שלהם יעברו אישור של "מנהיג הדעות" שלהם (מכון ואן-ליר בירושלים, נניח, שיהיה מעין "מכון תקנים" לנושאי מידע). הורים בעלי השקפת עולם דתית יוכלו לקבל חבילות מידע בהכשר של מוסדות דתיים שיוודאו שתורת דארווין, נניח, לא תיראה ולא תימצא. הטכנולוגיה של חתימה דיגיטלית מותנית תכנים המבוססת על זוג מפתחות, ציבורי ופרטי, כבר קיימת כידוע, ובתחומים כגון אלו יימצא לה שימוש נרחב.

וזה מוביל אותנו לבעיה נוספת שתעלה בעתיד כזה:

מחשוב מרושת ואישורים דיגיטליים למידע יובילו, בסופו של חשבון, לחברות מבוזרות יותר ויותר מבחינת תפיסת המציאות שלהן. אם כיום אנו עדים להבדלים תהומיים בתפיסת וביחס למציאות בין שכבות שונות באותה חברה אנושית (בארץ או בארה"ב, לצורך הדוגמא), הרי שבעתיד הפער הזה, בין חלקיה השונים של החברה, יגדל עוד יותר.

רלטוויזם תרבותי יפסיק להיות מונח אקדמי בסגנון עדות הפוליטקלי קורקט. הוא יהיה דרך החיים שלנו ושל ילדינו. החברה שלנו נתונה בשינוי מתמיד, שרק יואץ עם כניסת המחשוב לחיינו. בשנות השישים והשבעים, צעיר ישראלי שרצה להיות "חלק מהעולם" או מתרבות הנגד שהיתה בארה"ב, הסתפק ברכישת תקליטים, העתקה של סגנון הלבוש ורכישת נרגילת חשיש בעיר העתיקה בירושלים. כבר היום, ובמידה רבה יותר בעתיד, בו כולנו נחיה בחברות שאנחנו רוצים לחיות בהן, (עדיין סביר שאותו צעיר יאלץ להיפרד לשלוש שנים מחייו העצמאיים לטובת השירות הצבא), הגדרות חברתיות יהיו עניין יותר ויותר חברתי "טהור" לפי תחומי עניין והשקפת עולם, ולא בהכרח על פי המיקום הגיאוגרפי.

מאחר והקפיטליזם הוא המודל הכלכלי המשגשג, ומאחר והמודל הזה דורש קיומה של חברה מונעת צרכנות ופרסום, יכול מאוד להיות שחפיסות סיביות התיאור הללו יועברו ללא תשלום לצרכן – ספק המידע הוא שיישא בעלות העברתן למחשבים – מתוך ידיעה שהן למעשה ה"פרסומות" לפיהן מחליט צרכן המידע אם, ובאיזו צורה, הוא יצרוך את המידע.

למדיום המיחשוב המרושת יש מהות חתרנית אימננטית, הנובעת מכך שזו מערכת בה כל לקוח הוא, פוטנציאלית, גם גורם שידור עצמאי. הכלי המאפשר ליצור הינו גם הכלי המאפשר צפיה, ולהיפך. אם נוסיף לכך שהרשת הינה מערכת אקולוגית שכולה מעשה ידי מליוני האנשים המשתמשים בה ושאינה נשלטת באמת על ידי שום גורם, הרי שאנו מדברים על סביבה שבאמת "אין לה אלוהים". יהיה מעניין. 
 

מבנה סכמתי אפשרי של חפיסת סיביות תיאור בעתיד

 

פתח תיאור ראשוני:
סוגי מדיה קיימים:
וידאו (דחיסת mpeg6)
אודיו (aiff)
טקסט (unicode)
תמונות (jpeg)
חפיסת מידע טכנולוגי להתמרת נתונים (העברה בין סוגי מדיה שונים)
חפיסות תיאור תכנים סטנדרטיות sddp (Standard Data Description Packets)
חפיסת מידע טכנולוגי לצורך התמרה בין פלטפורמות מחשב נתמכות (פי.סי, מאק, יוניקס, סולאריס, גירסת סיליקון ניתנת להזמנה מראש דרך הרשת).

פתח פירוט מידע קיים:
קובץ ברירת המחדל המומלצת על ידי ספק החומר לכל הפרמטרים הקיימים

25 דקות וידאו באיכות VHS – כותרת: "תעודה – פסטיבל רוק עזה"

4 תמונות בדידות של עיקרי הסרט מוכנות בשיטת Bender

98 דקות קול באיכות CD של מוסיקה וראיונות, (קיים גם ביחס איכות/נפח קטן יותר)

15 קבצי טקסט תיעודיים, ממוינים לפי מפתחות איכות וסיווג פנימיים, כל אחד בעברית, אנגלית, ערבית, סינית, צרפתית ואיטלקית

90 תמונות בשלוש וריאציות: איכות הדפסת איכות, איכות הדפסת ליזר, איכות מסך (לפי נקודות לאינץ' ועומק צבעים).

חפיסת מידע טכנולוגי לוידאו: היכן הפריימים העיקריים, נתונים להוצאת קול, נתונים לגבי מי מדבר באיזו שפה לאורך הסרט לצורך ביצוע התמרה לטקסט

חפיסת מידע טכנולוגי לאודיו – כנ"ל.

חפיסת מידע טכנולוגי לגבי הטקסט – קודים למבטא ולשפה מומלצים על ידי היצרן לצורך התמרה להשמעת קול מסונתז.

חפיסת מידע תכנים – אינדקס כותרי נושאים המופיעים בחבילת המידע

אישור צנזורה של הרשות הפלשתינאית – חתימה דיגיטלית

אישור קבלה של משרד הקישור לאוטונומיה – ממשלת ישראל – אישור סטדנדרטי

אישור של מפקח התרבות הנורבגי על תכנים שאינם נוגדים את התקן האירופי – וסימונם של כאלה שאינם מומלצים – ההחלטה בידי המשתמש. חתימה דיגיטלית

אישור של סוני, מצושיטה ומעבדות דולבי לגבי איכות ההשמעה של הקול והוידיאו

קובץ סטנדרטי עם הפניות הדורשות כיסוי נשים מעורטלות חלקי גוף לפי השגחת הבד"ץ של העדה החרדית (סביר שרשתות העברת נתונים יצרפו אותו בארץ כדי לא להיות מוחרמות על ידי חלק מהציבור שירצה לסנן את המידע) – חתימה דיגיטלית בהכשר למהדרין

ציון מוסיקלי מטעם מבקר המוסיקה של מקומון העיר (מצורף, בהתאמה, לכל מרכז רישות אזורי בארץ) – מצורף תלוש הנחה למכנסי ליוויס לכל הקורא את הביקורת במשך 8 דקות על המחשב שלו (מחויבת הנעה רנדומלית של העכבר בזמן הקריאה)

48 הערות אישיות של אנשים שראו את הקובץ ומחלקים לו ציונים, המלצות והגיגים – "מצביעים" בלבד – הבחירה ביד המשתמש אם למשוך את הקובץ

חבילה שכנראה כוללת הפניה אפשרית למידע שניתן על ידי קבוצה שזהותה חסויה. זהירות! משרד המדע ורשת התקשורת האסינכרונית המטרופוליטנית המהירה של תל אביב לא יהיו אחראיות למידע ולנתונים שיימצאו בחבילה זו, וביטוח הוירוסים חובה אינו תקף לגביה

פתיח קובץ סיביות מידע דחוסות
קובץ זה דחוס לשתי אלפיות מגודלו המקורי בעזרת אלגוריתם RSA 8.3. פתיחתו והשימוש בו מהוות הצהרה לכך כי אתה מסכים שמערכת החיוב האוטומטית תגבה מחשבונך סך 25 סנטים ארה"ב פלוס מע"מ לפי השער היציג ביום התשלום.

הפניה לקבלת קובץ המידע הדחוס. זמן הורדה משוער: 3 דקות ו 40 שניות.

אני אביא לך את אח שלי

מישהו מסתכל על פרויקט Y החדש? הדעות חלוקות. אישית, קשה לי מאוד להחזיק מעמד, ובפעמים שפתחתי עזבתי די מהר בעקבות הופעתה של רוני המעצבנת. לא הייתי מטריח אתכם בנושא בלתי חשוב זה, אלמלא גיליתי תגובה חדשה לפוסט עבר, שנכתב על אחת מגיבורות פרויקט Y הקודם, דקלה קידר. לא נגענו:

שגיא קידר   בתאריך 10/18/2004 7:33:46 PM

ללא נושא

בואנה יבן זונה חסר חיים עוד פעם אחת תגיד דברים כאלה על אחותי לא יהיה לך טוב סע סע יא מעפן חסר חייםםםםםם

 

פק"ש לוויה

"נפלים, אפ על הרגליים תגיעו אלי", הקדימה נביחת הרס"ר מפתח משרדו את הופעתו ברחבה. קמנו מהדשא הקצוץ למשעי, תריסר חיילים שלא הצליחו להתחמק מהתורנות, והסתדרנו בשורה די ישרה. אחד המש"קים שלו עבר ווידא שכולנו מגולחים, השני חילק לנו את הדרגות והכומתות המתאימות. "יש היום צנחן אחד", סילק הרס"ר לכלוך בלתי נראה משרוך ההדרכה שלו, "גולנצ`יק מקורס מ"כים ומילואימניק שהיה מסופח לנח"ל ונהרג בתאונת דרכים". הנהנו בפנים אטומות, מנסים בכל זאת לא להיראות נפלים. יודעים שכמה שלא נעימה תהיה ההשתתפות בתפקידי משנה במחווה האחרונה שצה"ל עורך לחייליו – הלוויה צבאית – זה עדיף על התפקיד הראשי.

הבושה טופחה היטב בבסיס, בלי מילים. רוב החיילים היו נפלטי יחידות החי"ר השונות, רוב הקצינים היו כאלה שנתקעו בתפקידי רוחב, ובמקום לפקד על לוחמים טיפחו פלאפל אחד נצחי על הכתף, כרס מתפתחת ורנו ארבע מצ`וקמקת. עם הרנו נהגו המפקדים שלנו להסתובב בין בסיסי חי"ר שונים במדינה ולהחליף כאפות וציוד אפסנאות של מאפיונרים עם החברים שאספו במרוצת השירות.

התפקיד שלנו היה לתת את המסגרת הקבועה, המכובדת, המנחמת ללוויות הצבאיות. יש פקודות מסודרות ללוויה צבאית, אני יודע כי קראתי את החוברת, אבל זו היתה מלחמה. ובמלחמה, שנועדה להביא שלום לגליל למשך-ארבעים-שנה-מי-יתנגד-לרעיון-הזה, חבריו ליחידה של הנופל, מה לעשות, היו עסוקים בדרך כלל בהמשך ההתקדמות צפונה. אז אנו, הנושרים שעפו – מי מרצון ומי בלית ברירה – מאותן יחידות צנחנים ונח"ל וגולני, היינו חבריו ליחידה לצורך העניין.

עלינו לאוטובוס בשתיקה. החלפתי את הכומתה שלי לאדומה וחיברתי את דרגות הסמל לשרוול. הייתי בצוות ארון לאותו יום, ובתל השומר כבר חיכה לנו הקומנדקר עם הארון. יושבים עם הנשק בין הרגליים, מסתכלים ישר קדימה, לא לחשוב על מה שיש בארון העץ שהברכיים נשענות עליו. הלוויה הראשונה, כמו כולן בעצם, היתה קורעת לב. מאלו העצורות, כמו שלפעמים היינו מנסים להגדיר את הסוגים השונים באוטובוס בדרך לנגלה הבאה.

אב איש צבא או מיל` בכיר, שמשפחתו תלויה עליו ופניו קפואות ביאוש מטורף, נאחז בהיסטוריה הביטחונית שלו, מצווה בקול על כל מי שמרים קולו בבכי לנהוג איפוק. כשחזרנו לאוטובוס היו אנשים שהביטו, כמו תמיד, על הצנחנים במדי א` – היינו תמיד באותם מדים, כומתות, נעליים, דרגות ותגי יחידה של הנופלים – במבטים סקרניים. מבוגרים מודאגים שהציעו לנו מים, ומעט חברים מהשכונה, חלקם באזרחי וחלקם במדי ג`ובני`קים, מנסים לנחש בלב מי מהחבר`ה מהפלוגה הוא שוקי ששמעו עליו כל כך הרבה סיפורים. אם מישהו שאל ממש, היינו ממלמלים משהו על זה שאנחנו חייבים לזוז.

הלוויה השניה היתה באור יהודה. "נהג מילואימניק גרוזיני שנהרג בתאונת דרכים", הסביר איש הרבנות הצבאית כשחתמנו לו על הארון ברחבת הקומנדקרים. בגלל שסיפחו אותו לנח"ל לפני ששלחו אותו לנהוג משאית בכבישים התלולים של ג`בל ברוך, אנחנו היינו אלה שהיו צריכים לחלוק לו כבוד אחרון. התבקשנו לעמוד עם הארון ברחבה שלפני הבלוק שבו הוא התגורר. הקהל התכנס סביב, נשים בשביסים שחורים נפלו על הארון בדמעות, והסיבה היחידה שלא נפלנו היתה המסה האנושית הצועקת, החמה והמיוזעת שעטפה את הארון בצורה כל כך הדוקה.

חיכינו שמונה דקות. אחר כך המש"ק נתן את הפקודה והתחלנו לנוע, לאט, לכיוון הקומנדקר. הצעקות גברו. חצי דקה וצעד אחר כך, ופתאום הארון כבר לא על הכתפיים שלנו. הקהל סחף אותנו מעלינו למרכז הרחבה, שם הונח על הרצפה וכוסה במתאבלים לבושי שחורים, עד שרק פיסות מהדגל היו גלויות לעין. היו להם כללים ונהלים משלהם לדרך הנכונה להתאבל.

זה לקח עוד רבע שעה, בסיוע של כמה אנשים מהקהילה, שכנראה היו מכובדים מספיק שיקשיבו להם, עד שהצלחנו להעלות את הארון בחזרה. כשהיינו על הקומנדקר בדרך לחלקה הצבאית, אחרי שהורדנו שלוש בנות משפחה ונער צעיר בעדינות ככל שיכולנו, אמר לנו המש"ק המיוזע שאיזה מזל שהוא הצליח להשיג את המפקדה בטלפון. אחרת הוא עוד היה יורה שם במישהו. הוא השתמש בכמה שמות תואר שלא אחזור עליהם, והוסיף שלטובתנו נתקתק את הקבורה מהר, הגולנצ`יק מחכה בארבע וחצי וצריך עוד להחליף בגדים.

(למצולמים אין קשר לכתבה)

באותו קיץ שימשתי כחברם הווירטואלי לפלוגה כמעט מלאה, כמה עשרות לוחמי חי"ר, אותם ליוויתי כנושא ארון או אחד מכיתת היורים, שפתי חשוקות ומדי וסמלי החטיבה מונחים עלי פיקס, בדרכם האחרונה. היו ארבעה מהמחלקה שלי בגולני לשעבר שנהרגו במלחמה, כולל המ"מ, אבל להלוויות שלהם לא הלכתי.

הלכתי רק לאחת, של בחור שהיה בפלוגה המקבילה אבל גם בחבר`ה שלי מהאזרחות. הוא נהרג על הגבעות שמעל ביירות, אחד מכמה שהופתעו בזמן מנוחה על ידי אש מרגמות מטווחת היטב. עד אז, כל שבת שייצא היינו נוסעים כמה חברים כמטורפים בכבישים, מביימים קטטות נהגים בינינו לבין עצמנו באמצע צומת מסובים, נניח, ומקניטים זה את זה למי יש סמל מחלקה יותר מניאק. בהלוויה שלו הייתי במדים, אבל כחלק מהמשפחה והחברים, לא מהמערכת, לא מהיחידה.

לפני שלושה ימים שלח לי מישהו את הקישור לאתר "יזכור" המחודש של מדינת ישראל. הסתובבתי בתוכו כמעט שעתיים. אי אפשר להתחיל לפרט מבחינה מקצועית למה האתר הזה כל כך "עשוי טוב", במיוחד היום. אבל אולי מותר לספר שחיפשתי שם ארבעה שמות שהיו פעם מאוד יקרים לי, ומצאתי עוד שניים שנזכרתי כמה הם היו חשובים בחיי.

זה אתר רשמי ומוקפד, אנדרטה שנמצאת באינטרנט, לא בגן הציבורי במרכז העיר או בבית הקברות. כשאני נמצא בו, זה רק אני והשמות והזיכרון של מי שלפני שני עשורים, ובמקרה אחד גם שלושה, היה חלק חשוב בחיי. עכשיו זה בפרטי, זה לא חלק מהתעשייה. ובגלל זה, כנראה, בכיתי.

———————————————–

הקטע פורסם במקור בנענע, ביום הזכרון לפני ארבע שנים

 

מן הארכיון – למה שוקן סגר את חדשות, ולמה בצורה הזו

 

  • זה היה ברור

זה היה ברור. כל כך ברור, עד שהבעת ההפתעה על פני עובדי חדשות בכנס שנערך ביום שני בדן פנורמה, היתה יותר תוצא הברוטאליות המעליבה של האקט, מאשר המעשה עצמו. באותו בוקר קיבלו העיתונאים את ההודעה על סגירת העיתון דרך הקולר האלקטרוני שלהם, מכשירי הביפר. עמוס שוקן, שכונה על ידי עיתונאי שעבד עימו בעבר 'עמוס שוקר', הנחית מכת הלם מחשמלת על כל מי שעדיין האמין במה שעיתון חדשות ייצג, אולי, לפני קרוב לעשור. גן-שוקן נסגר, אין יותר שוקו.

היה עצוב מאד בדן פנורמה. נורית דרינגר מילאה בנוקשות את הוראתו הפסקנית של יואל אסתרון [1], האחרונה כעורך היומון חדשות, שלא לאפשר כניסה של עיתונאים מחוץ לרשת שוקן לאולם. בקרב העיתונאים שעמדו בחוץ הבליח מפעם לפעם חיוך קטן ועצבני של מי שלמרות הכל, גם אם הוא שייך לעיתון טרמינאלי כמו דבר או על המשמר, יש לו עדיין עבודה, גם אם היא מהסוג הלא נעים של תיעוד מותו של עיתון. מפעם לפעם יצא איש חדשות כלשהו מהאולם והוצף בכרכורים התובעניים של הכתבים. מריקי כהן [2], כתבת התקשורת במקומון זמן תל אביב ועד צוות הטלוויזיה של טלעד בפיקודו של דורון צברי [3], שטיווח, כמו בסיירת של ציידי טנקים, מצלמה ופרוז'קטור הישר לפני היוצאים. צברי עבד פעם בחדשות כרכז כתבים, וכשעזב כתב מכתב ארוך, כואב ומאשים ליואל אסתרון, שהתפרסם בראשית השנה בירחון "התקשורת".

דורון צברי

באחד ממטווחי הצילום האלה היה אירוע שמסמל, אולי, את מותו של סוג העיתונות והמחויבות שחדשות התיימר לייצג. חגי לוי [4], סוקר הסרטים של חדשות, הניף ידו והדף מעליו את מצלמת הטלוויזיה: "גם אם זו היתה הלוויה של אח שלו הוא היה רץ לכסות את זה? הוא לא בא להתאבל איתנו, הוא בא בתור מקצוען, לומר בפני האנשים: 'הנה אני צדקתי'. זה היה בוטה ומגונה". "הלוויה של האח שלו" הוא דימוי טעון, במיוחד כשהוא מגיע מצידו של עיתונאי ששכל את אחיו בצבא, ושכמו רבים בחדשות, ראה בעיתון יותר מעוד מקום עבודה.

חדשות הצליח לעורר אמוציות חזקות גם בקרב אלו שידעו היטב כי מדובר בעסק כושל, שיחסי העבודה בו, במיוחד בשנים האחרונות, התאפיינו גם בניצול לשמו. בבוקר יום שלישי הופיעו בידיעות ובמעריב דברי הספד נרגשים לעיתון. זו היתה אחת הפעמים הבודדות שבהן ידיעות ומעריב התייחסו מפורשות לעצם קיומו של עיתון אחר מלבדם. הפרשן המשפטי של מעריב, משה נגבי [5], מעוזבי חדשות אף הוא, הגדיל ותיאר את הסכנה לחופש העיתונות שעשויה לנבוע מכך ששתי משפחות יחזיקו בידיהן שליטה כל כך רבה על אמצעי התקשורת בישראל.

התמונה של אלכס ליבק שהופיעה בשער עיתון חדשות, ומוכיחה כי המחבלים שנשבו חיים בקו 300 נרצחו אחר כך. רגע מופת של העיתונות בישראל

שעתיים לאחר הכנס בדן פנורמה, נראתה מערכת חדשות ברח' יגאל אלון בתל אביב נטושה ושוממת. המחשבים פעלו, אך על הצג שלהם לא נרשם שום טקסט. באגף אחד עסק אהוד אשרי [6], עורך המוסף, באריזת חפציו. גיליונו החדש והורוד של ה"גאזטה דל ספורט" חיכה בתאו של אבי רצון [7]. בדסק התגוללו ניירות ללא סדר. על לוח המודעות נתלו שלושה פאקסים שהגיעו באותו יום, שניים מקוראי העיתון המבכים את סופו, ואחד מכתב בפריפריה, ממוען ישירות לעמוס שוקן, ומפציר בו שייקח את הכתב לעבוד בעיתון הארץ.

מי שטרח לקרוא את הסימנים, והיו מעט שהשכילו לעשות את זה, ראה היטב את העננים המתכנסים באופק. חדשות היה עיתון מפסיד מיומו הראשון, ובשנה האחרונה הוא הלך והתדרדר. חדשות הדפיס –  לא מכר, הדפיס – פחות משלושים אלף עותקים בימי חול. מספר המודעות בו הלך ופחת, גם כשאנשי השיווק הציעו אותן בדילים מפתים. היו ימים שפרט למודעה הקבועה מצד רשות מקומית בנושא חוקי מקרקעין בעמוד האחרון, ומודעות אמנסטי שפורסמו חינם כדי למלא חורים בעיתון, לא היתה בעיתון אף מודעה שתוכננה מראש להתפרסם בחדשות. פרסמת בהעיר, נכניס את זה גם לחדשות, מה איכפת לך, זה בחינם.

הסימן הברור ביותר היה הרכש החדש של עמוס שוקן, מערכת מחשוב חדישה שתייעל לבלי הכר את העבודה המערכתית. מוטי גלילי, איש המחשבים של הקבוצה, חזר מסקרמנטו לאחר שהשתלם שם בהפעלת המערכת. המערכת עתידה להיכנס לפעולה מלאה בקרוב מאד, והיא הותקנה בכל עיתוני קבוצת שוקן – פרט ליומון חדשות. אם ארגון אב, המוציא כמה מיליוני דולרים טובים כדי להביא את ילדיו למאה העשרים ואחת, לא מתקין את המערכת באחד מעיתוניו, כנראה שהילד הזה לא מוצא חן בעיניו יותר.

"איך הם לא ראו את המערכת שנפרשת בכל מקום חוץ מבבנין שלהם?" אמר השבוע עיתונאי שעזב מזמן את חדשות לטובת עיתון יומי אחר, "איך יכול להיות שהם לא חשדו?"

 

[1] כיום עורך המשנה של הארץ
[2] כיום מנהלת הקהילות של Ynet, כותבת ב"רשימות"
[3] כיום במאי קולנוע וטלוויזיה
[4] כיום מנהל מחלקת הדרמה באולפני הרצליה.
[5] נגבי פוטר ממעריב אחרי שסירב לכתוב על נושאים הקשורים לפרשת נמרודי. כיום הפרשן המשפטי של ראשות השידור (?)
[6] כיום עורך מוסף הארץ. פרסם כמה ספרים, הראשון שבהם "זה ייגמר בבכי" הוא סיפור מתח המתרחש במערכת עיתון המזכיר את עיתון חדשות, שגיבורו הוא עורך העשוי ללא חת
[7] כיום מגיש "בטריבונה" בערוץ 10.

[X=nextPage=X]

 

  • בית אבא

עיתונאים רבים מסבירים את ההחלטה על הוצאת היומון חדשות, כמו גם התמיכה בו לאורך עשר שנות הפסדים נצברים, בכך ש"עמוס שוקן היה חייב להראות לאבא שלו שהוא יכול". ההסבר הזה פשטני, נכון, אבל סביר להניח שלאישיותו המורכבת ורבת הפנים של אביו של עמוס שוקן, ולמערכת יחסיו עימו, יש חלק ניכר באופי ההחלטות האסטרטגיות העסקיות של הבן.

כמו אופרת סבון עסיסית, סיפור משפחת שוקן הוא סיפור של עושר, כוח, השפעה חברתית, תרבות, גאווה ויצרים.‏ גרשום שוקן ז"ל היה עורכו של 'הארץ' במשך עשרות שנים, עד מותו. הוא נשא לאישה את שולמית לבית פרסיץ, שהיתה אישה טמפרמנטית וחמה, ונישואיהם נחשבו לאירוע החברתי של העיר. גרשום היה ההיפך הגמור ממנה, אדם קשה וסגור שלא הראה חמימות לילדיו. בנו, הלל שוקן [8], אמר שאינו זוכר ולו פעם אחת בה אביו החזיק אותו על הידיים. "הוא בחר לחיות בתוך בועה חברתית" הגדיר אותו.‏

יאיר קוטלר [9] מספר בספרו 'כוח להשחית' כיצד אחזו בגרשום שוקן התרגשות ופחד כל אימת שבא אביו שלו, זלמן, למערכת. ספרו של קוטלר, שהיה עורך המשנה של 'הארץ', זכה להתעלמות כללית מצד העיתונות כאשר יצא, פרט לשבועון 'העולם הזה', והוא תיאר בו את גרשום שוקן כאדם מרושע ושואף נקם.‏

גרשום שוקן (מתוך אתר הכנסת)

גרשום שוקן שאף לעצב את 'הארץ', שנרכש על ידי אביו כמתנה לחתונתו, עפ"י מודל ה'ניו יורק טיימס' שבו השתלם. הארץ הפך להיות עיתון אליטיסטי, לא מתפשר ובעל קוים מערכתיים נוקשים, ששאף להגדיר את עצמו כנמצא הרחק מעל ההמון המתהולל. גם כיום נחשב 'הארץ' לעיתון האיכות של ישראל, ולא רק בעיני אלו העושים אותו.

גרשום שוקן, שהיה ח"כ בכנסת השלישית, בנו של זלמן שוקן, שדאג לתת לש"י עגנון משכורת קבועה כל חייו כדי שיתפנה לכתיבה, עיצב את העיתון בצלמו ובדמותו. אלא שצלמו ודמותו של גרשום שוקן היו לא רק אוסף שכיות האמנות היקרות, או אנינות הטעם שלו, או עיתון הבוקר היוקרתי ובו המאמרים בהם התריע, הזעיק והתפלמס עם מנהיגי האומה, מבן גוריון ועד בגין. היו בו גם צדדים אפלים יותר שבאו לידי ביטוי ביחסיו עם ילדיו, אשתו, ונשים רבות נוספות ובראשן הידועה בציבור שלו, יהודית יונה, עמה חי כבעל ואישה. הוא היה לא רק איש הספרא, אלא גם הסייפא: קוטלר מספר על מקרה בו היה מעורב גרשום שוקן בקטטה עם בעל קנאי בפתח מלון בהרצליה.

בראיון נדיר לבילי מוסקונה לרמן ממעריב, אמר גרשום שוקן: "קשה לי לקיים יחסים שוטפים עם אנשים חיים. חברים לא היו לי כמעט. זה אולי מה שיצר קירבה ביני לבין משה דיין. לדיין היו רק הבחורות, זה גם אולי היה קצת אצלי. עם נשים היה לי תמיד יותר קל. גברים לא עניינו אותי". דבר נוסף שהיה משותף לו ולדיין היה ההערצה לסילבי קשת [10]. גרשום שוקן היה מאוהב בסילבי קשת, חברת מערכת הארץ. הוא נהג להזמינה לשיחות נפש אינטימיות בחדרו, וכתב לה מכתבי אהבה. כאשר התגלה הדבר ליהודית יונה, הידועה בציבור שלו, פיטר שוקן את קשת. קשת הפגועה פרסמה חץ מטווח היטב ב'ידיעות אחרונות' בשם "הרוזנת דרקולה", סיפור דמיוני על "גמד מרושע, עכבר המפחד מאישתו השתלטנית, המנהל רומן עם מזכירתו".

עמוס שוקן הגדיר בעבר את מערכת יחסיו עם אביו כ"מסגרת בעייתית" והוסיף ש"אני בטוח שיום אחד אצטער שהיחסים בינינו לא היו חבריים, ויהיה מאוחר לתקן את זה".‏ כאשר ייסד עמוס שוקן את עיתון חדשות ב-1983, כהמשך לשלושת המקומונים הראשונים שהיו הגרעין של הרשת העתידית, הגיב גרשום שוקן בביטול. הוא לא האמין בעיתון מתחילתו והיה סרקסטי כלפי רצונותיו של הבן להטביע חותם בר קיימא משלו על מפת העיתונות: "אני חושב שהשאיפה של עמוס היא בסדר. הוא היה רוצה להיות מקסוול [11] הישראלי. אולי הוא עוד ישיג את זה".

עם צאת 'חדשות' הפך עמוס שוקן לכמעט פרסונה נון-גראטה ב'הארץ'. מתי גולן [12], עורך המשנה של היומון, טען כנגד הבזבוז ופנה לרחל אידלמן, אחותו של עמוס, והציע לה לרשת את מקומו של עמוס כמנכ"לית. עמוס שוקן גילה את הקונספירציה באקראי, והסכסוך שפרץ עם אביו לווה, בנוסח שוקני אופייני, במכתבים זועמים בין כל המעורבים בפרשה.‏ באותה תקופה ישב עמוס שוקן בבנין חדשות ברחוב יגאל אלון, ובמערכת הסתובבו סיפורים שעמוס איים בתביעה משפטית נגד האב, ושאביו ויתר לו כיון שלא רצה לגרור את עסקי המשפחה לבית המשפט. לבסוף יושרו ההדורים, רחל אידלמן נשארה בהוצאת הספרים, עמוס שוקן נותר מנכ"ל קבוצת הארץ ומתי גולן פרש מהעיתון. עמוס שוקן הכחיש בעבר מכל וכל את סיפור האיום בתביעה המשפטית.‏

לאחר מותו של גרשום שוקן נפתחה צוואתו ובה התברר ששוקן הוריש את כל הונו ליהודית יונה ובנותיה, ולשלושת ילדיו. לאשתו, ממנה מעולם לא התגרש, לא השאיר מאומה. שולמית שוקן הפגועה נלחמה על כבודה בבית המשפט. הדיונים, שמשפחת שוקן ניסתה לעשותם חסויים מעיני התקשורת, חשפו מעט מהאיבה רבת השנים בין האישה לידועה בציבור, כמו גם טפח מהיחסים בין כלל בני המשפחה. גרשום שוקן יצר תלות מוחלטת בין יהודית יונה לבין ילדיו, בסעיפים מפותלים שהוכנסו לצוואה וגרמו לכל ניסיון של ילדיו לערער על תקפותה לאבד את זכויותיהם בה. שולמית שוקן, למרות הכל, הגישה את התביעה.‏

 

[8] הלל שוקן הוא אדריכל (שבבחירות האחרונות הטיל פתק לבן)
[9] עיתונאי-סופר, מוותיקי עיתון הארץ. הסתכסך עם גרשום שוקן, פרש מהעיתון וכתב עליו את הספר.  פרסם גם בעבר את הספר "הנחש" על יוסי שריד (לא נמצא לרכישה באינטרנט), ולפני כשש שנים זכה ב-50,000 שקלים בתביעת דיבה שהגיש נגד שריד.
[10] כותבת טור ותיקה בידיעות אחרונות
[11] איל עיתונות בריטי שרכש בעבר את עיתון "מעריב". מת בנסיבות מסתוריות על היאכטה שלו.
[12] הגיש את "דוקומדיה" בערוץ הראשון. כיום בעל טור ב"גלובס".

[X=nextPage=X]

 

  • כל אנשי שוקן

גם לעמוס שוקן, כמו לרבים אחרים בענף העיתונות, יש קליקה משלו. קבוצה מצומצמת זו זכתה לכינוי "חבורת הלוטוס", על שם המסעדה הסינית בה בילו חבריה. אלו הם האנשים שאותם הוא מעריך, ושאיתם הוא באמת מרגיש בנוח: חיים אינזלברג, יו"ר קבוצת שוקן; יוסי קליין, מייסדם ועורכם הראשון של 'כל העיר' ו'חדשות', כיום עורך 'העיר' [13]; חנוך מרמרי, עורכו בפועל של הארץ, ואולי האדם שבו בוטח עמוס שוקן יותר מכולם; יואל אסתרון, עורך עיתון חדשות עד השבוע האחרון וערן וולקובסקי, מעצבו הגראפי השני של חדשות וכיום 'העורך הטיפוגרפי' של העיר. מאיר שניצר היה בעבר אף הוא חלק מהקליקה, עד שסר חינו והוא הורחק ממנה. שניצר כותב כיום ביקורות טלויזיה עבור מעריב.

עמוס שוקן

אלו האנשים שאיתם עמוס שוקן מתייעץ לגבי צעדיו הבאים, שאיתם הוא מבלה גם לאחר שעות העבודה, שיוזמנו אליו מדי פעם לצ'ולנט עם אשתו אירית ושני ילדיו בשבת אחר הצהריים. 'ראשי ביצה', חבורה של אנשים הדומים לו מבחינת טעמם והעדפותיהם, שאיתם הוא מתקשר על בסיס בלתי אמצעי. כולם מחזיקים בידיהם את העוצמה הרבה ביותר ברשת, ובניגוד למשכורות המקובלות בדרך כלל ברשת שוקן, הם לא צריכים להסמיק כשהם משווים את שכרם למה שמקבלים אנשים במעמדם המקצועי בעיתונים אחרים.

חיים אינזלברג מנהל למעשה את עסקי קבוצת הארץ. שוקן הפקיד בידיו סמכויות כה נרחבות, עד שמנכ"ל חדשות הראשון, רוני ארן, עזב את הרשת ועבר לנהל את השיווק בעלית, מכיוון שרוב סמכויותיו הועברו לאינזלברג.

יוסי קליין שב לפני כמה חודשים מארצות הברית, שם השתלם בטלוויזיה, כשבקבוצת שוקן עוד חשבו שתהיה להם דריסת רגל בערוץ השני. קליין, עורך מוכשר המיומן בזיהוי וטיפוח כותבים-כוכבים, מנסה בחודשים האחרונים להציל את העיר מעצמו, עיתון שדורדר, כך אומרים ברשת שוקן, בידי שני עורכיו הקודמים, דוני ענבר [14] וגל אוחובסקי [15]. בואו של קליין, מוסיפים בהעיר, הפיח בהם תקוה חדשה. השינוי לטובה שהביא קליין ניכר בעיתון, גם אם בינתיים הוא טרם גילה יגאל סרנה [16] חדש.

חנוך מרמרי, עורכו בפועל של הארץ, הוא אולי האיש הקרוב ביותר לעמוס שוקן במערכת הארץ, ושוקן מעריץ ואוהב אותו, כמעט עד כדי התבטלות. חדרו של שוקן בבנין הארץ נמצא מול חדרו של מרמרי, והוא גם זה שעורך את המאמרים המזדמנים ששוקן משגר מדי פעם מעל דפי הארץ. הארץ בעריכתו הוא העיתון שנחשב בעיני עיתונאים רבים, במיוחד כאלה מעיתונים אחרים, כ'עיתון הטוב ביותר בארץ', עם כל הבעייתיות שיש בהגדרה הגורפת הזו.

יואל אסתרון, עורכם לשעבר של המקומונים העיר וכל-העיר, הוא האיש שערך אחרון את חדשות. ב"מסמך" שפרסם כינה אותו דורון צברי 'שלפן יהיר ומנותק'. בחודשים האחרונים חל פיחות מסוים במעמדו של אסתרון, שנחשב פעם לבעל השפעה מאגית על שוקן. לפני כשנה מנע אסתרון בגופו ממש את סגירת חדשות.

במפגש בדן פנורמה התבטא שוקן כנגד ה'מהפכה' המובטחת שאסתרון אמור היה לחולל בחדשות, ולא הצליח. אסתרון מלמד עיתונות בבית הספר כותרת – ואף הזמין לשם כמה עורכים מחדשות לצורך השתלמות אצל דב יודקובסקי [17], עורכו האגדי לשעבר של ידיעות אחרונות. על ערן ערן וולקובסקי נאמר על ידי קולגות לשעבר ש"הוא נופח לממדים מפלצתיים ברשת שוקן". אין עוררין על רמתו המקצועית כמעצב, על הדרך הבוטחת והמדויקת בה הוא מניח טכסט לצד חומר ויזואלי. וולקובסקי, הנושא כיום בתואר 'עורך טיפוגרפי' של העיר, הפך להיות 'מעצב הבית' של הקבוצה. מעמדו ברשת הוא כזה שהוא יכול להיכנס לחדר הגרפיקה ולומר לעורך 'הכותרת הזו ארוכה מדי', ופשוט לקצץ בה כרצונו. יש לו סמכויות עריכה לכל דבר, ודבריו כאילו מגיעים הישר מפיו של עמוס, המו"ל.‏ וולקובסקי הסתכסך בעבר עם לא מעט אנשים, בעיקר עם רינו צרור [18], רון מיברג [19] ודני דור [20]. הוא ניצח בכל ההתמודדויות ומשחקי הכוח שהשתתף בהם בתוך קבוצת הארץ.

עיתון טוב, שמתפקד ומצליח מבחינה עסקית ותוכנית, חייב שכל מרכיביו יעבדו בהרמוניה, או לפחות קרוב לכך. עורכים, כתבים, שווק, הפצה, מודעות ומנהלה. בעיתוני שוקן היו חריקות לא מעטות בכמה מן התחומים האלה. יחסי העבודה ברשת של עמוס שוקן, שהפך את רעיון החוזה האישי למקודש, היו, כמעט לאורך כל השנים, רעועים במקרה הטוב. שוקן נוהג להסס ולהתלבט ארוכות לפני שהוא לוקח החלטות אסטרטגיות. הוא מתייעץ עם חברי הגוורדיה שלו, חושב, מברר שוב, לא משנה שבינתיים בעיה מקומית יכולה להתנפח לכדי מורסה דלקתית שמאיימת על רכושו.

שוקן, יאמר לזכותו, הוא באמת מו"ל ליברלי שאינו מתערב בעבודת העורכים שמינה. חופש העיתונות הוא נר לרגליו, גם אם זה עולה לו בלהפסיד את העיתונות. בראיון שנתן ליונתן שם-אור [21] מ"התקשורת", שכותרתו היתה "עמוס שוקן – מפסידן", התגאה שוקן בעובדה שביום בו הוחלט מי הן החברות שיזכו במכרז להפעלת הערוץ השני, פרסם עיתון הארץ כתבה נגד משה שחל ומינויו הפוליטיים. עמוס שוקן מאמין שהגישה הזו טובה בסופו של דבר גם לעסק. הידיעה עצמה, יכלה להתפרסם גם יום אחד מאוחר יותר בלא שיגרם כל נזק לרוח החופש. אבל לא. הידיעה התפרסמה כאילו, להכעיס, במין התרסה ילדותית, דווקא באותו יום בו נסתם הגולל על אופציית ההתרחבות התקשורתית של קבוצת הארץ. אז הנה, חופש העיתונות עמד מעל לכל מצד אחד, ומהצד השני קיבלו השבוע ארבע מאות איש הודעה בשמונה בבוקר שאין להם יותר מקום עבודה.

זו משוואה מקוממת במכוון, לא ממש מדויקת, אבל גם אם היא היתה נכונה, גם אם באמת היתה דווקא הידיעה ההיא על המינוי של שחל הסיבה לכך שרשת שוקן הפסידה, ובגדול, את הזכות להיכנס לשדה המערכה העיקרי של התקשורת בשנים הקרובות, ולאו דווקא, כפי הנראה, אצבעו הבלתי-מונפת של דני בלוך [22] מהעיתון דבר – גם אז היה עמוס שוקן מגן על החלטת מערכתו העצמאית לחלוטין של הארץ לפרסם ידיעה שהיא מצאה לנכון, אפילו אם היא דופקת בתוך כך את סיכויי ההישרדות  שלה עצמה. שוקן, וקשה למצוא מישהו שיאמר אחרת, הפנים עד תום את רעיון חופש העיתונות. הרבה יותר מאבא שלו, למשל, שידע לשכתב קשות ראיון של יאיר קוטלר עם יגאל ידין, בו תקף ידין את אמנון רובינשטיין, אז חבר הנהלת מערכת הארץ ושותפו לשעבר לסיעה, וכיום שר החינוך.

אבל רגע לפני תרועות החצוצרות, כדאי לשים לב לצידה השני של מדליית הזהב המוזהבת בתחום החופש והחרות. ובצד השני אין לא שוויון ולא אחווה. בצידה השני יש יחסי עבודה רעועים במקרה הטוב, עבדים כי ימלכו בכל רחבי האימפריה המצטמקת של שוקן ושורה ארוכה, ארוכה מדי, של כותבים מוכשרים יותר ופחות שנפלטו מקבוצת הארץ לאחר שמוצה מהם כל מה שהקבוצה רצתה מהם באותו זמן.

 

[13] כיום בהארץ
[14] ענבר היה העורך הראשון של IOL, המיזם המקוון של קבוצת הארץ. כיום משמש כנספח התרבות של ישראל בסן פרנסיסקו.
[15] כיום בעל טור במעריב. עפ"י השמועות, מעורב גם בפרויקט האינטרנט של העיתון.
[16] כתב-כוכב שהתגלה ב"חדשות". כיום בידיעות אחרונות. פרסם כמה ספרים, בין היתר את הביוגרפיה של המשוררת יונה וולך
 [17] חתן פרס ישראל, עורכו לשעבר של ידיעות אחרונות. נחשב לאיש שהמציא את "הנוסחה" שכיוונה לטעם הקהל, בעזרתה הפך העיתון למוביל בישראל ברמה שאינה מוכרת בעולם המערבי. כיום הוא מכהן כיו"ר מועצת המנהלים של בית הספר לתקשורת "כותרת" אותו ייסד.
[18] כיום מגיש תוכנית אקטואליה מהשטח בערוץ 10
[19] עבר לאחרונה לעיתון העיר, עם סדרת כתבות מדהימה על התמכרותו לפרקודן
[20] שימש כעורך מעריב אינטרנט. כיום בספריית מעריב. 
[21] עיתונאי ומחזאי. כותב בין היתר ב"בלייזר"
[22] עיתונאי ב"דבר", שהיה בוועדה שהחליטה מי מהקבוצות המתמודדות יקבלו את רישיון עשיית הכסף – זכיינות בערוץ 2. כנראה שהצביע נגד הקבוצה ששוקן היה שותף בה. כיום מנחה מרתונים של פסטיבל מספרי הסיפורים

[X=nextPage=X]

 

  • חופש העיתונות וחופש המו"ל

בשלושת המקרים שיפורטו להלן, נפטר שוקן מעורכים שהפסיקו לשאת חן בעיניו בשיטות הנראות כמתאימות יותר לגילדה סיציליאנית מאשר לקבוצה המצהירה על עצמה כנוטרת המקומות המקודשים לחופש העיתונות. גל אוחובסקי קיבל את עריכת מקומון העיר לאחר שרינו צרור לקח עימו את בכירי המערכת – ציפה קמפינסקי [23], אביב הברון [24], אורנה קדוש [25], אם למנות אחדים – ועבר לבית אסיה ולקבוצת 'מירור', שלמשך זמן קצר זהרה כהבטחת מוכספת וגדולה בשמי התקשורת הישראלית. כמעט כמו עזיבתו של אמנון רבי [26] את העיתון הזה לפני חודשים אחדים לטובת מעריב, תוך סחיפת חלק לא מבוטל מבכירי המערכת איתו.

תרשה לי להשתמש בתשובה של נוני מוזס

 

עמוס שוקן: "עיתון תל אביב? של ידיעות? אבל הבטחתי בלעדיות ל"זמן תל אביב"… לא, אני צוחק. תשמעו, התראיינתי כבר ל"כל העיר", כל העיתונים היום מלאים איתי, ואין לי עניין להתראיין עוד".

הכתבה תעסוק בך, בחבריך ובעסקיך.

"אז תרשה לי להשתמש בתשובה של נוני מוזס, שהוא לא מתראיין".

המוצר שעשה אוחובסקי לא נחשב כטוב מספיק בעיני הדרג הקובע, קרי 'חבורת הלוטוס' והמעגל השני של המקורבים לשוקן. וולקובסקי טרפד את ההצעה להחליף את אוחובסקי ברון מיברג. אוחובסקי, היה מיודד עם אירית שוקן ומהמיליה החברתי של אנשי הלוטוס. מעבר לכך, כולם ידעו שהמקומון היה במצב רעוע כשהוא נכנס אליו. כך ששוקן הרגיע את אנשיו ואמר ש"חייבים לתת לגל זמן". מעבר לזאת, לאחר שנפסל רון מיברג, לא היה להם שום תחליף מתאים לאוחובסקי. היחיד שהתאים באותה תקופה היה דורון גלעזר [27], שערך את כל-העיר (היום העורך הראשי של רשת שוקן, תפקיד המקביל לזה שממלא שמואל שם-טוב בידיעות תקשורת). כמה פעמים הוצעה לגלעזר עריכת העיר, והוא סירב. אוחובסקי נשאר זמן ארוך בתפקידו.

בוקר שישי אחד התקשר רוני קליינפלד, מנכ"ל רשת המקומונים שהפכה בניהולו למכונת כסף המכניסה קרוב ל-20 מיליון שקלים בשנה, די והותר כדי לחפות גם על חדשות המפסיד, לעמוס שוקן ואמר לו: "עכשיו אתה מעיף אותו". שוקן, שאולי חיכה בתוך תוכו לרגע בו יבוא מישהו ויעזור לו להחליט, שאל רק את מי ייקחו במקומו. קלינפלד אמר שיציעו פעם נוספת לגלעזר, ושאם הוא יסרב ילכו לדוני ענבר, שישב אז בגלות וערך את כלבו בחיפה, לאחר שהסתכסך עם מרמרי בהארץ. וכך היה. ביום ראשון בבוקר זימן אליו שוקן את אוחובסקי, הודיע לו שהוחלט לסיים את תפקידו כעורך, והבטיח לו שהוא ימשיך להיות מועסק בחדשות. אוחובסקי ביקש מעמוס שוקן שהדבר יוצג כאילו הוא סיים את תפקידו מרצונו. היות ורק רוני קלינפלד ושוקן ידעו מזה בזמנו, הניח שוקן שהסיפור לא ייוודע לעולם. וכך התפטר אוחובסקי כביכול, והודיע לאנשי העיר כי הוא עוזב. במהלך אותו יום ראשון סרב דורון גלעזר לכל ההפצרות, ודוני ענבר שמח לבוא במקומו.

כמו שהועף עורך אחד, בדחף אימפולסיבי של סוף שבוע פרוע, כך גם העורך שהחליפו. ענבר עשה את הזמן שלו בעיתון העיר, שנה מאד אומללה וקשה. העיר הוא עיתון מורכב, בעייתי לשליטה, בעל פינות אפלוליות רבות שקשה לנקות אותן. וענבר, שלא השכיל לזכות בהערכת כתביו למודי הסבל של המקומון, עשה כמה משגים שהרחיקו את העיתון עוד יותר מקהלו, כמו, למשל, הדרך בה גרם לעוזי וייל [28], עורך השער האחורי ואביו של שלום טוקשה להתפטר. שוקן הבין תוך שלושה חודשים, מספרים במערכת, שדוני זה לא זה. אבל הוא העדיף להניח בינתיים את המצב כמות שהוא, כשהעיר מוסיף לרדת במוניטין ובתפוצה. וכמו במקרה אוחובסקי, העורך הקודם, גם כאן התמהמה שוקן זמן ארוך, ארוך עד כדי כאב לעיתון הנאבק על זהותו.

בוקר בהיר אחד התעורר דוני ענבר ואוושת השמועות על שובו של יוסי קליין האגדי מחלחלת באוזניו. ויום אחר, לא הרבה זמן אחר כך, זימן אליו שוקן את ענבר והודיע לו ביובשנות מנומסת שהוא מפסיק את עבודתו. ולא רק, שוקן עוד הגדיל והציע לו להישאר בעיתון העיר, הפעם כסגנו של יוסי קליין. ענבר כמובן סירב, ונשלח לחו"ל לכמה חודשים במימון המו"ל.

בסוף שנות השמונים התעייף יוסי קליין מעריכת עיתון חדשות. במערכת נהגו לומר שקליין ישן. הוא היה מגיע למערכת בשמונה, יוצא באחת עשרה וחצי כדי לקחת את הילד מהגן, וחוזר למערכת בשש בערב. מעין 'עורך-נשיא', לא עורך שבא להטיס עבודה. קליין לא רצה לזוז מעריכת העיתון, ושוקן זכר לו את זכות הראשונים, למרות שהיה מודע היטב לכך שקליין, אחד העורכים היצירתיים ביותר שצמחו ברשת, שהפך את חדשות למה שהוא בשנותיו הראשונות, בעצם ישן. וקליין, צריך לזכור, הוא חבר כבוד באחוות הלוטוס והצ'ולנט של שבת בצהריים על המרפסת עם אירית והילדים. כך ששוקן לא פיטר אותו, חס וחלילה. הוא פשוט הכניס לחדשות את יואל אסתרון כעורך אחראי, ונתן להם להקיז דם לבד. למרות הפסאדה ההרמונית שהוצגה שם, בחדרי חדרים החלו התגוששויות. אסתרון כינה את קליין, עורך מוכשר ואדם הגון שבסופו של דבר התברר שלא היה זקוק ליותר מאשר רענון מצברים, 'הבטלן הזה'. זה נמשך ארבעה חודשים כאשר אסתרון לומד את המערכת כעורך משנה מאחורי גבו של קליין. ואז נכנס עמוס שוקן להרפתקת מעריב שלו. הכוונה היתה שחדשות ייסגר. אסתרון הוכיח כושר עמידה וחסם בגופו את האפשרות הזו. בנוסף לכך, יעקב נמרודי לא רצה באסתרון כעורך ראשי. הוכנה תוכנית חומש על ידי אסתרון, אינזלברג ושוקן, ובה קוצץ שכר העובדים ביותר מעשרה אחוזים, וגובשו תכניות לחסכון בעלויות ובנייר. כך רפתה מעט העניבה מעל צווארו של חדשות והוא הצליח לגסוס עוד זמן. קליין, שלא הסכים לכל מהלך הקיצוצים ומחול השדים שנלווה אליו, הודיע על התפטרותו ונסע לארה"ב ללמוד טלוויזיה.

[23] קמפינסקי היתה העורכת של "סופשבוע" במעריב, פוטרה על ידי דנקנר והוחלפה על ידי אוריה שביט הצעיר.
[24] עורך הספורט של מעריב.
[25] כיום עיתונאית במעריב (?).
[26] הקים את רשת "ידיעות תקשורת", שימש כעורך משנה של מעריב, כיום עורך העיר.
[27] גלעזר שימש אחר כך כעורך 7ימים, כיום עורך "עובדה"
[28] וייל חזר אחר כך להעיר, ולא מזמן עזב שוב. תוכנית הטלוויזיה שלו "שמונה דקות ביום" שודרה עד לא מזמן בערוץ הראשון

 

[X=nextPage=X]

 

  • נובמבר השחור

חודש נובמבר 93' עוד יילמד בבתי הספר לתקשורת. ברביעי לחודש החל הערוץ המסחרי לשדר באופן סדיר. בתוך שלושה שבועות, ובהפרש של יום אחד זה מזה, טובעו שתי ישויות תקשורתיות שכשלו במאבק הקיום הדרווינסטי על ידי בעליהן. הן בחדשות והן בקול השלום הושקעו אמוציות מעל ומעבר לקיים בכל ארגון תקשורתי אחר. "אני אחראי" הצהיר עמוס שוקן ביום בו עקד את חדשות, בנו האהוב. והוא צודק.

כמו שטען אביו בבדיחות הדעת, עמוס שוקן אינו מקסוול. חדשות שלו הפסיד כמיליון שקל לחודש משך רוב זמן פעילותו. עם הידוק החגורה צומצם הנזק לבין חמש מאות לשבע מאות אלף שקל בחודש. מאחר והמקומונים מביאים רווח של כעשרים מליון שקל בשנה, היה באפשרות שוקן להמשיך ולערות כספים לוורידי חדשות. אז הקבוצה הרוויחה קצת פחות. לא מעט עיתונאים, כמו מתי גולן, תהו בקול רם לגבי ההיגיון העסקי מאחורי חדשות.

עמוס שוקן סיפר ליונתן שם-אור שהוא קורא את הארץ, לא את חדשות. ולעמוס שוקן, שויתר על הטלוויזיה בכבלים ונפל בערוץ המסחרי, שסגר את חדשות, שהוא לא מקסוול ולא מרדוק ולא טרנר, קשה לייצר עיתון שהוא לא אוהב לקרוא. כנראה ששוקן, אדם עם טעם ואפיונים תרבותיים מובהקים, יכול לעשות טוב רק את העיתון שהוא עצמו יקרא. המהלך העסקי החכם ביותר שעשה בעשור האחרון היה סגירת חדשות, וגם זה לקח לו הרבה זמן. היה לו קשה להחליט, אולי, אם הוא איל תקשורת או אידיאולוג של עיתונות חופשית.

בפעם הראשונה בה חשב שוקן לסגור את חדשות, באו לעזרתו חיים בר-און [29] ומיקי אלבין [30], שהיה בן כיתתו, ונתנו לו את החמצן שהיה צריך. אף פעם לא היה יותר מדי כסף בחדשות, אבל בשנותיו הראשונות, לפחות, היתה בו איכות חמקמקה וממזרית שהצליחה למגנט אליה קוראים. חדשות לא היה ולא התכוון להיות העיתון של המדינה. ביום העצמאות הארבעים למדינה חילק העיתון תמונת ברווז חגיגית פרי עטו של דודו גבע [31]. העיתון הזדגזג ושינה את אופיו כמה פעמים. מצהובון מחליא שפרסם פרטים אינטימיים ושגויים על חיי המין של קרבן האונס והרצח הדס קדמי, ועד לעיתון בעל הילה אינטליגנטית/פרח'ית. מ'יש לנו חדשות בשבילך' ועד 'ביקורת התבונה הטהורה'. ועם כל הניסיונות האלו, כולל האחרון, של אסתרון, לעשות 'הארץ לצעירים', פספסו מו"ל חדשות ועורכיו את מה שהלך והשתנה לנגד עיניהם. לחדשות תמיד היו כותבים טובים יותר מאלו שערכו אותו. עיתון, כמו קבוצת כדורגל או להקת תיאטרון, צריך הדרכה נבונה והנהגה היודעת לאן היא הולכת. שחקנים יש מספיק.
עופר נמרודי [32] נכנס למעריב ויצר את הראשונה במערבולות הביצה בתקשורת הישראלית. מאז ועד סופו השבוע, לא השכיל חדשות לנצל את העובדה שידיעות ומעריב החלו סובבים אט אט בזירה. בחדשות מילאו אחרי אותו חוק מרפי הקובע שאין בעיה כל כך קשה עד שאי אפשר להתעלם ממנה. הם היו בטוחים עדיין שהם "אנשים חושבים מהר". חלק נרחב ממכתבו של צברי מוקדש לתיאור מפח הנפש שהיה לו בנסיונו לצעוק להנהלה 'זאב זאב'. אבל תדמית? אחלה של תדמית היתה לעיתון. תדמית של דביבון קטן, רקון, הנאבק בדובי גריזלי אכזרים וטורפניים ויכול להם. טוב, לא ממש.

אין חלל ריק בטבע. במקום שבו יש צורך, יהיה מי שיספק אותו. מעבר לשני העיתונים הגדולים, ידיעות והחיקוי המודע והמוצהר שלו מעריב, קיים הצורך שעורר חדשות בקרב קבוצה של קוראים לעיתונות מעט שונה, מעט חצופה, מעט מעזה יותר. הקבוצה הזו הלכה וקטנה בשנים האחרונות, אבל לא בהכרח מפני שחבריה נעלמו. חדשות הוא שהתרחק. לא כל הכותבים בחדשות לא ילכו לאיבוד. הכוכבים שבהם יכתבו מהר מאד במקומות אחרים, אלו שתמיד מצליחים לצוף למעלה יצופו גם הפעם, ואחרים יתחילו מחדש את המסלול בעיתונים אחרים, שאולי לא מצהירים על משמעויות גבוהות אבל משלמים בזמן. 'ציפורה' הועברה כמות שהיא למקומון העיר. עמוס שוקן הודיע שיעסיק כמה אקס – עובדי חדשות שיוכל בעיתוניו האחרים. ירחון התקשורת הודיע שיקלוט מספר עובדים, וסביר שאפילו זהר ליבליך [32], אם תתאמץ, תמצא לעצמה חיק חדש להתכרבל בו. ואם באמת נותר בור פעור אחרי מות חדשות, הרי שמתי שהוא הוא יתמלא. אין חללים ריקים בטבע. עיצובה מחדש של מפת התקשורת בישראל עוד לא הגיע לשיאו. יהיה מעניין.

 

[29] חיים בר-און ז"ל היה מו"ל גלובס
[30] מבעלי מוניטין. התאבד בשנות השמונים אחרי חקירה משטרתית.
[31] שונא אווזים.
[32] משורר.
[33] שם בדוי של כותבת טור על על מין מנקודת מבט נשית, לפני שזה נהיה טרנד תל אביבי. הכותבת היא עטרה אופק, כיום עיתונאית הארץ ומנהלת, בין היתר, את פורום השפה העברית ב-Ynet.

 

וואלה, החבר'ה נעלמו

ולפני הכל, לפני החיטוט העגמומי בעיי החורבות של התוכן באינטרנט בישראל, שסכר אסואן בחלומות של ליברמן נראה טוב ממנו, לפני הצער על אנשים טובים, רובם צעירים מאוד, שהופתעו ונעלבו לגלות עד כמה הם מיותרים בשניה שנאסד"ק שוב הזיזה את הגבינה לתאגידים שמחזיקים את המדינה איפה שכואב, לפני הנוסטלגיה והדמעות, חייבים לומר: זה התחיל הכי נקי שאפשר.

 

אנשים באו מאהבה כנה, פרועה ומשתובבת, עם הלסת שנשמטה מטה בפעם הראשונה שעלו אונליין ולא נסגרה, עם שמחה מלאה תום ופליאה למראה המדיום האחד שמאלף את אלו שעובדים בו, ולא להיפך. היה כאן קסם, והרבה, לפני האופציות והבאזזוורדס של אנליסטים ומוספי כלכלה-לה וורודים, לפני שהאהבה הסתאבה להרגל והתשוקה לתאוות בצע, שעליה אומר היום עיתונאי אינטרנט אחד, "בדיעבד, היה מגעיל יותר לחוות אותה קורית מאשר עצוב להסתכל עליה קורסת".

ביום שרבין נרצח התחילו עסקי התוכן באינטרנט בישראל. כשלוש שעות אחרי שממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, נפתח האתר הישראלי המסחרי הראשון, נטקינג, על ידי משרד הפרסום טמיר כהן, כעמוד 'הדלק נר לזכר רבין', מה שהפך למסורת-רשת בכל אירוע טראגי. חודש אחר כך עלה וואלה! לאוויר, עם לוגו בצורת ג'וק סגול, כפרויקט צדדי שמדי פעם הפילו על איזה מתכנת שעבר במסדרון והתבקש לסקור אתרים. בחודשים שאחר כך פתחה קבוצת שוקן את IOL, "יואל" בפי הבראנז'ה, כמערכת סגורה שלא מקושרת לרשת. גם ביל גייטס, אגב, עשה אז את אותו דבר, והצהיר שאין עתיד לרשת הפתוחה. עידו אמין החל לפרסם את טורו "אתר השבוע", בהתחלה באנגלית, שם טען שאין עתיד בלי הרשת הפתוחה. גלובס פתחו את "הזירה", בניסיון ליצור מקום מפגש לקהילה העסקית העולמית. והיו כמה דברים יותר קטנים אפילו, אבל מבטיחים. במוסף הארץ החל להופיע טור קבוע של קשיש נרגן אחד, קפטן אינטרנט (דב אלפון), שהביא לינקים וטרוניות על נכדו תומר. חברות מסחריות התחילו לפתוח אתרים, בקצב של אחד או שניים ביום. עוד לא היו בנות ברשת ונאלצנו להעביר את הזמן בלהתחזות לבחורות ולהתחיל האחד עם השני, אף אחד לא ידע מאיפה יבוא הכסף, וצחוק צחוק, האמנו שהוא יגיע מתי שהוא כי איך אפשר שלא, כו-לם יהיו מוכרחים לעבור לרשת. לא היה משעמם לרגע. איך אומרים שם, באינטרנט הזה של הצעירים, מ-ה-פ-כ-ה!

"והנה, דווקא כשכבר חשבתם שתבלו את שארית חייכם בשיממון של סקס בדלת אמותיכם, גלולות נגד דיכאון במרשם והאזנה בלתי פוסקת ללהיטים הגדולים של ה-Eagles, נאפסטר הושיעה את כולנו על ידי החזרתה של הפעילות האסורה לחיינו. פתאום אנחנו פיראטים! ויכול להיות שחברות התקליטים יתבעו אותנו אחד אחד, וינפנפו בנו כאזהרה למורידי חינם אחרים. שוב הפכנו למורדי רוק'נ'רול!" (מטה ואגנר, סלון.קום)

הנפילה של נטקינג היתה צפויה מראש. לאורך יותר מדי שנים הוא לא מצא לעצמו שום זהות תקשורתית. מימיו הראשונים ניסה האתר להיות "אתר ישראלי אחת ולתמיד", עם הקצנה של כל התופעות המטורללות שמצאת בכל אתרי התוכן הישראליים הגדולים האחרים. התיאוריה הנפוצה היתה שזה בגלל שהוא בבעלות משרד פרסום – בנטקינג היו אנשי מקצוע לא פחות טובים או רעים מאשר באתרים אחרים, ואם כואב היום על משהו שם זה רק עליהם. לזכותם יאמר שאת מה שהם עשו, הם עשו בנחישות. החל מימי התום הראשונים של האינטרנט בישראל, כשמעל הלוגו הגאה של מלך הרשת התנוססה התחינה מכמירת הלב, "בבקשה בבקשה תעשה בוקמארק על האתר שלנו". המשך בשיא התפרעות בועת הפלאברה, כשתמונתו של גדי סוקניק התנוססה בכל עמוד באגף החדשות באתר, למרות שנוכחותו הפיזית במערכת היתה מצומצמת בהרבה. וכלה בשנה האחרונה, כשהתעשיה זוטא כאן התחילה להריח את הסוף, אפשר לקרוא לזה תהליך השרינקג', ובנטקינג שרפו את יתרת הכסף שגויס על מיזמים שלא היה להם הרבה סיכוי בסביבת האינטרנט של השנה האחרונה (לא היה סיכוי לשום מיזם בלי אבא עשיר ולא קמצן בשנה האחרונה. כמעט ולא היו אבות כאלה בשנה האחרונה).

מיזם "העולם האמיתי" שלהם, ani1home, הוקם מלכתחילה רק כדי למשוך משקיעים לקראת עידן הפס הרחב, אי שם מעבר לקשת בענן (ונטקינג הצליחו למצוא כמה משקיעים כבדים ששמו עליהם כסף – דסק"ש, רשת ותאגיד WPP). פרויקט הרדיו התחיל, לכאורה, יותר טוב – המוצר התחבב על גולשים, ונטקינג פתחו אותו שניה אחת לפני שאקו"ם העלתה את התעריפים שהיא דורשת מאתרי אינטרנט, מה שהשאיר אותם לבד בשוק. אלא שברשת, כמו ברשת, התחרות של רדיו נטקינג לא היתה מול הרדיו העתידי של קשת, וואלה!, נענע, סמי או סוסו. התחרות שלהם היתה מול עשרות אלפי תחנות רדיו אחרות, ומול נאפסטר.

הסיפור של יואל יותר עצוב. היה להם הכל מהתחלה – ראשוניות, נגישות לתכנים איכותיים 

. מתוך קמפיין הטלוויזיה של IOL: תתחיל בוואלה, תתקדם ל-IOL. ובאמת, חודשיים אחר כך, וואלה התקדמה ולקחה את IOL.

ומגוונים, אנשי מקצוע טובים, בעלי בית שעוסקים בתקשורת ולא בשיווק מודמים, ניסיון מצטבר. הם עשו אתר טוב, עם כמה אתרים מצויינים ממש ומערכת פורומים מטורפת בגודלה – רוצים פורום לתה ירוק? אין בעיה. אבל בסופו של דבר, מה שדפק אותם הוא לא רק מה שכולם חטפו – מצב השוק, סוף הכסף וחוסר התקוה לראות מודלים של רווח שחייב להופיע, ומייד. מקור הבעיה, ומה שיעכב גם את Ynet, הוא החיבור לעיתונים דרך בעלי הבית. כל מי שעובד בהם עוין אוטומטית את האח הצעיר במשפחה, שלא מפסיק לבזבז כסף. ולך תנסה להתאים את התכנים של הארץ או המקומונים לרשת עם כל האהבה ההדדית הזו. יואל הולך להתמזג לתוך וואלה! כמו ארנבת שנתקלת בתנין, ברמה המולקולרית. אם יש מעובדי יואל שנותרו וטרם שיפץ את קורות החיים שלו, שישים לב שהסכם המיזוג של וואלה תקשורת הוא לא עם IOL, אלא עם קבוצת הארץ. הייתם מגש הכסף. אל תגידו שלא ידעתם.

 

"האינטרנט מתה" (כותרת על מסך הפלאפון של אחד מבכירי אנשי התוכן שנותרו באינטרנט בישראל)

איזה מתה. חיה ובועטת ופראית מתמיד. הכתובת על הפלאפון שלו, אומר הבכיר, מתייחסת לאינטרנט של הביזנס. לא לזו שאנחנו חיים בה. מדברים הרבה 'אנחנו' בימים אלו בבראנז'ה המצטמקת במהירות של אנשי התוכן. נגמר הטרנד לפרוץ לאתר מתחרה ולפרסם על זה כתבה, וכבר לא כיף לאף אחד להעביר דאחקות על נטקינג, נגיד, כשקורות החיים של עובדיו מגיעים לכל האתרים שעדיין מקרטעים. "הכי מעצבן" הוא אומר, "זה המשקיעים מבינים רק עכשיו את מה שהילדים היו יכולים להגיד להם כבר לפני חמש שנים. שזה מדיום אנרכי שנשלט על ידי המשתמשים שלו ולא על ידי מי שלא יהיה שינסה לשלוט בו".

דרור פויר, TheMarker: "כל 'הרשת מתה' הזה זה סתם הייפ של אנשי עסקים דמיקולו שלא מבינים כלום מהחיים שלהם. הרשת מתה עבורם אולי, בגלל שהם חלמו על האינטרנט כעוד קניון, היא אולי לא הכלי לרווחים מהירים שעליו הם חלמו, אבל למי אכפת. כשהם אומרים שהרשת מתה, זה סימן שהרשת היא אחלה מקום". אכן, מאוד מהורהר בבראנז'ה בימים אלו. בחודשיים האחרונים פגשתי יותר קולגות מרשימת האיסיקיו שלי מאשר בכל השנה וחצי שלפני כן. ותמיד איכשהו יוצא שאנחנו שותים משהו, מהנהנים על המצב, שותים עוד משהו ומתלוננים שנגמר הכיף. בלשון המעטה. הקריסה בשוק היום היא לכל הרוחב, כמו נגיף אבולה שמתפרץ במהירות וגורם לגוף לדמם מכל פינה אפשרית. קשה אפילו להתנחם למראה מחיקת המיליונים ממאזני חברות השקעה בורסאיות, שהיו הראשונות לרייר דולרים על כל סטארט-אפ מצ'וקמק של פורטל ישראלי לחלבה. כולם חטפו כשבלון הכלכלה החדשה התנגש במציאות של הרשת עצמה.

מה, עלו עלינו? (תהיה נפוצה)

אי אפשר להשיג עכשיו תגובה אנושית לייחוס מאף אחד באונליין. כולם עדיין מתייעלים, מחפשים מודלים נכונים וסינרגיה מתאימה וכל הכסף-ספיק הנהדר וקצר המועד, שהתחיל אצלנו שנתיים אחרי אמריקה ונגמר יומיים אחרי שזה נגמר שם. אורך נשימה של ברחש היה פה, מה שלא הופך את הבומבה לפחות כואבת. לא היה זמן ליהנות, ועכשיו אנשים מקבלים מכתבי פיטורים. כואב אבל ממשיכים, ושיהיה לא לייחוס:

"אלו שנדפקו ממש, רוב האנשים שבתוכן, הרי לא עבדו מהתחלה בתנאים מי יודע מה. והם לא באו מתאוות בצע. הוותיקים הגיעו כי זה היה דבר מדהים עם אנרגיה. קודם התאהבו, ואז ניסו למצוא את הפראייר שישלם להם על זה, ופתאום התחיל הנאסדק והפראיירים התנדבו לשלם. והיו לך אתרים למסעודה ממלצ'ט ומסעודה מהרצליה פיתוח. וכן, היו הרבה לא מוכשרים שהגיעו לכאן כי הם לא הצליחו להשתלב במיין-סטרים, והיו הרבה שחשבו שהם ייהנו מפריחת עולם ההי-טק, רק שהם לא ידעו לתכנת אז הם רצו לכתוב".

דוט.כלום (כותרת נפוצה)

אף אחד מאלו שדיברתי איתם לא חושב שרשת האינטרנט נפלה. "להיפך", אומר עיתונאי רשת אחר, שגם הוא מעדיף לשמור על עילום שם, "מעולם לא היה מצבה טוב יותר. רשת האינטרנט טובה יותר לגולשים היום מאשר לפני שלוש שנים. לא צריך להתרגש מזה שכמה מיליונרים איבדו כמה מיליונים, ומתי שהוא נגמור לבכות על אלו שהלכו. אם נהיה ריאלים, עכשיו הזמן להפחתת ציפיות. שפחות נדבר על מקררים שיקשקשו בסוואהילית עם טוסטרים בטכנולוגיה של אריקסון, וקצת יותר מחשבה על מה האינטרנט יכול לעשות בשבילנו. כיוזרים, לא כאנשים שעובדים בה".

יוזרים, עוד מילה שהורדה לזנות בקרנבל הגדול. כשכבר ידענו שזו פיקציה, שהרשת באמת שייכת להם, למשתמשים, ולא לאנאליסטים ולמשקיעים, וגם לא לעורכים והכותבים והמתכנתים והמעצבים. כולנו דיברנו על

משרדי נענע, אזור, 2000

תוכן, אבל ה"יוזרים", אלו שהפעילות שלהם נמדדה בעזרת תוכנות מעקב וחרצה גורלות, התוכן היה שלהם. המילה הזו רוקנה מתוכן כי ניסו לכלול בה את כל מה שאנשים רוצים ובוחרים לקרוא, או לראות, או לשמוע. ובגלל שזו האינטרנט, זה תמיד יותר מה שהם עצמם רוצים לכתוב, או להראות, או להשמיע.

עיתונאי הרשת מסכים. מזמן לא שמעתי כזו הסכמה מאנשים על אפסותו של משהו שאמור להיות חלק מהגדרת הזהות שלהם. אולי גם זו דרך להתמודד. "הכי חשוב, אין דבר כזה – תוכן. כל האינטרנט הרי הוא תוכן – מסחר אלקטרוני, מולטימדיה, טקסטים, באנרים, קול. מי שמתכוון במלה תוכן לאתרים טקסטואליים – המלה ארכאית כמו התופעה שהיא מתיימרת לתאר. אם טל פרידמן היה צריך להגדיר מה זה תוכן באינטרנט, הוא היה אומר 'אל תאמר תוכן, תאמר, לחץ כאן לתצלום של בלונדיניות במקלחת משותפת, תאמר, הנה רק עוד קליק אחד לבלונדיניות קשורות במקלחת משותפת, תאמר, הנה כמעט הגעת, אנא מלא את הטופס שלמטה'".

"בעוד ישראל חוגגת את נצחונה במחיקת נוכחות החיזבאללה ברשת, הסתבר כי האתר הועלה מחדש בכתובת חדשה". מגזין מעריב און ליין מדווח מהחזית, אוקטובר 2000

רגע, והעיתונות און-ליין? והכתבות? הרי סוף סוף, נפילה נפילה, יש מה לקרוא באינטרנט בישראל. וימשיך להיות, יותר ממה שקודם. העובדה שדווקא המשתמשים והאתרים הפרטיים שמו את האינטרנט על מפת סדר היום החדשותי, ולא האתרים הממוסדים, היא בדיוק מה שמבדיל את האינטרנט מכל מדיום אחר, הכוח באמת נמצא אצל המשתמש, קלישאתי ככל שזה יישמע. נאפסטר, הפורום של רוטר, רשימת הדיוור במשרד שמספקת לכם פורנו, בדיחות ושמועות בשידור חי. זה הכל על אותו עקרון, ועכשיו יש באזוורד בשבילו -Peer to Peer והוא הוא המהות של הרשת. כל מה שכל האתרים עושים מגיע אחר כך. אביבה משמרי, גלובס: "בסופו של דבר, את הרייטינג לקחו אתרי השמועות. לא צריך הפקה מסובכת, רק קצת מידע עסיסי, והנה אתה מלך התוכן. אז איך אפשר לדבר גבוהה גבוהה על 'ייצור תוכן', כשבשיחת אייסיק אחת בין שני תלמידי תיכון עובר יותר מידע מרתק מאשר בשלושה מיזמים אינטראקטיביים של מיליון דולר, שלא נטענים ממילא?"

הבכיר בתוכן באינטרנט, עדיין ילד כמו רובם, אמצע שנות העשרים לחייו, סוגר את הפלאפון שלו. לפני שהיה כתוב שם שהאינטרנט מתה, היו שם ציטוטים של קונאן אובראי'ן. כמו עוד

מתוך אתר דוגמנות שפעל בוואלה ב-1998

כמה אנשים בתעשיה הזו הוא נאלץ לאחרונה להודיע לחלק מעובדיו, שקוראים כבר חודשים דיווחים על הקריסה שנכתבו בלא מעט שמחה לאיד, שאת חלקם כתבו בעצמם, שהגיע הזמן להצטרף לסטטיסטיקה הקטלנית. ואנחנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך. "אתה, באופן אישי, הרגשת את הבועה? ", אני שואל אותו. "אולי", הוא עונה, "אולי בשיא ההיסטריה, כשמי שבפנים ומבין כבר ידע שעוד דיבורים על פס רחב, ביזנס-טו-ביזנס וזובי-טו-ביזנס וכל אלו, זו כבר לא הדרך להביא אותה בהנפקה אלא רק להרוויח עוד קצת זמן לפני המכה. תערוכת אינטרנט וורלד של בדיוק לפני שנה, אתה יודע. פחד ותיעוב בביתן 29".

איפה גני התערוכה ואיפה לאס-וגאס. וגם הסמים שהסתובבו שם – שלא תחשבו לרגע שעוגיות גראס בקבלת שבת ואקסטות בסופי שבוע הם עניין שמוגבל למקומונים תל אביביים, כשכל האתרים מעסיקים אנשים צעירים עד צעירים מאוד – הם לא מה שתומפסון לקח. זו היתה אינטרנט וורלד 2000. אירוע נוצץ. הביטוי הפומפוזי, הלא וירטואלי, לרגע המתוק להבחיל האחרון של האגדה. כשהמרחק בין הרשת לבין מה שאמרו עליה, מה שאמרנו עליה, היה הגדול ביותר. הטירוף האלים ששם היה ישראלי לגמרי. תערוכות ההי-טק, פעם מקום מפגש למנהלי מערכות מידע שהיו מתנהלים לאט בין הביתנים, מתמלאים לאט בניירת טכנית ואיזה דמו של תוכנה על דיסקט נבעך, הפכו למפלצות התהילה. בנוסח הישראלי המחופף, המקמבן.

כך, למשל, תצוגת אופנה של "מחשוב לביש", נראתה כאילו לקחו כמה חלקי מחשבים ישנים, תפרו אותם לחתיכת בד כסוף וצילמו דוגמניות אומללות על הסט של "דוקטור האפבייקד" בטלוויזיה הלימודית בשנות השבעים. התמונות נשלחו לעיתונים היומיים, אגב, והתפרסמו. בטח שהתפרסמו. 200 חברות הציגו בתערוכה, 200 חברות שזרקו כסף בלי חשבון על ביתני תצוגה בוהקים, יותר גדולים משל המתחרים אם אפשר. לפחות שלושה אתרי אינטרנט, ששניים מהם כבר אינם עמנו עוד, שלחו אנשים שהסתובבו עם מצלמת וידיאו וכרטיסי ביקור שסיפרו איך הפורטל המתוחכם שלהם מוכן לעידן הפס הרחב. המון אנשים בקהל התראיינו בשמחה – אמא, תראי, יש לי עניבה ואני בהי-טק.

חברה אחת הביאה רקדנית בטן, אחרת שלוש זמרות חתונות לצלילי פלייבק. נטקינג הביא מיניבוס צבעוני עם מערכת הגברה אימתנית וחבורת נערים ונערות שקיפצו בחולצות בטן ושיער זוהר. תפוז הציעו לצלם אותך ולשים את התמונה שלך – לא להאמין – באינטרנט! והמוני דיילות קידום מכירות שנשכרו מהמשרדים הרלוונטיים, הולבשו בצבע שמשרד הפרסום טען שהוא האופי של החברה, ונשלחו למסדרונות להטריד את העוברים והשבים בפמפלטים.

עלה תאנה כלשהו, לפחות לגבי קהילת המחשבאים שהתערוכה הופקעה מהם לטובת הקונץ.קום, היה הצמדת כנס ההאקרים Y2Hack לתערוכה. חבורות קטנות של נערים וקומץ בחורות ביישניות, חלקם עוסקים בתכנות וחלקם מסתפקים בלדעת לצרוב עותק לא חוקי של פיפ"א, הסתובבו בינות למחשבים קלאסיים משנות השבעים, או ישבו באתר הקמפינג הזערורי. ביניהם הסתובב גם ג'ון "קפטן קראנץ'" דרייפר, ההאקר הראשון בהיסטוריה וגיק-סלבריטי ברמה הגבוהה ביותר, עם שן אחת בפה, שיער מדובלל, בגדים מהוהים ומצב רוח טוב עד טוב מאוד.

אבל שמורת חסמב"ה הנוגעת ללב, עם כל הרצון הטוב של המארגנים, היתה מחוץ לאזורים בהם התרחש האקשן. כשפמליות הבכירים מהחברות השונות נעות לאיטן במסדרונות, לכל אחת מהן עולם ביזנטיני משלה,

לוגו לסדרת כתבות ב"קפטן אינטרנט" שהשוו בין נענע לוואלה. וואלה

כולם ממלמלים את הבאזוורדס הנכונים. התערוכה עמדה בסימן האינטרנט המהיר, וכולם אמרו שרשת האינטרנט תתחיל להיות רווחית רק ברגע שכולם יחוברו לשם. זה נכון, האמת, אבל כולנו ידענו שיעברו עוד שנים עד האינטרנט המהיר, גם אם הפוליטיקאים יעבירו את תיקוני החקיקה הדרושים (רק היום מדברים על כך שכנראה בסוף מאי הכנסת תצביע בנושא). איזה כיף היה לפנטז עם הפרסומות על טיסה לניו-יורק בשתיים וחצי דקות, ועל גלישה בגלשני רוח ברחוב נורא אלגנטי-מגניב כזה בניו-אורלינס. זה היה מוזר לנהל שיחות מסדרון בתערוכה, כששני הצדדים יודעים שכולם פה בוערים לגייס, לנפק, לקחת ולברוח. לפני שזה ייגמר. אופס. מי שהיה קצת בפנים, כולל התקשורת, ידע שהתשתית בארץ לא מוכנה. שאם כולם יתחברו בקווים מהירים, כולם יעשו פול-רייס בחניה, והארץ תהיה פקק אחד גדול. בתצוגות האינטרנט המהיר בתערוכה אנשים הורידו קבצים במהירות הבזק, מדיסק אחד לשני באותו מחשב. אבל הי, כל מה שהראינו לכם פה, זה רק הדמו.

מפזמוני התקופה:
"מונופול הכבלים מתנגד לתחרות בצורה שיטתית /
הם עשו את זה לטלוויזיה בלוויין /
עכשיו הם עושים את זה לאינטרנט המהיר /
בזק בעד תחרות חופשית לכולם"

(בזק, 2000)
"זוכרים כמה עלתה שיחה לחו"ל לפני התחרות? /
אסור לתת לבזק להשתלט על האינטרנט המהיר /
חברות הכבלים מוכנות לתחרות בבזק"

(חברות הכבלים, 2000)

תחום שלם כמעט המתמוטט לגמרי, ושלח חלק לא קטן מעובדיו לרחוב. לא שהיתה למישהו ברירה. אלו לא העובדים שכתבו עליהם במוספים כשהבועה התרוממה. רובם הרוויחו מעט ועבדו מאוד קשה, בתחום שניסה להתרומם גבוה מדי ומהר מדי. תהיו בטוחים שהלקח לא נלמד במלואו. בסך הכל, בעלי הבית יחסכו יותר בפעם הבאה.

הרשת עצמה, במובן הבסיסי ביותר שלה, החוויה של כל גולש לעצמו, רק התחזקה. היא שם, מרחק תנועת עכבר אחת, מורכבת מסך כל האנשים שמחוברים אליה באותו רגע, ולא היקף ההון של החברות שפועלות בה. נתוני המניות הם רק מידע שזורם דרכה, לא מה שהיא.

מה, נגמר?
עוד לא התחיל.

(פורסם בעיתון "העיר", מרץ 2001)

 

מעריב מחרחר

לפני לא מעט שנים הגו ב"מעריב" מבצע שיווקי משגע: הימים היו ימי המשא ומתן עם הסורים, אוסלו נראה כמתקדם כהלכה – למה לא לעשות משאל עם על רמת הגולן? אמרו ועשו משאל עם במעריב: קוני העיתון יכלו לגזור פתק הצבעה מהעיתון, האם בעד או נגד, ולהטיל אותו בקיוסק הקרוב למקום מגוריהם.

הקטע הכי בזוי הזכור לי מאותה פרשיה שכולם מעדיפים לשכוח, הוא שכאשר התפרסמו תוצאות "המשאל" בעל נופך האמינות הסדאם-חוסייני הזה, גלי צה"ל טרחו לשלוח כתב לסקר את האירוע בשידור חי. היו ימים שזה הרגיז, הטריד וקומם אותי. ובאותם ימים (ובזכות מלחמות המו"לים) גם אפשרו לי עורכי להגיב. כיום, כמה עגום הזמן הזה, בקושי יש כוח למשוך בכתפיים בהשלמה.

 

אתיקה, שמתיקה, כמה מנויים מכרנו היום

"אתה תדאג למילים, אני כבר אדאג למלחמה"
– "האזרח קיין"

תעלול השיווק החדש של "מעריב" הוא כל דבר חוץ מעיתונות. אני מתכוון ל"משאל עם!" שהכריז העיתון בסוף השבוע שעבר. הגורמים האחראיים באותו עיתון בוודאי מודעים לציניות שבכותרת שנמרחה בעמוד הראשון. מטרתו היחידה של אירוע הפרסומת הזה (ובקרב קהלים מסוימים יכולה להיות לזה הצלחה) היא ליצור זהות בין המלים "מעריב" ו"העם". ממולח, מוצלח וממזרי ככל שייראה המהלך העסקי-תקשורתי הזה, ראוי לשפוט אותו בקריטריונים – הידועים אך לא מספיק מקובלים – של אתיקה עיתונאית, ולא של בית הספר למנהל עסקים של הרווארד. מדובר בחציה של קו הפרדה נוסף בין העיתונות לנושאים שאותם היא מסקרת. בינתיים קיים עדיין פער מסוים בארץ בין נייר עיתון לסוגי נייר אחרים, וצריך לקוות שלפחות העיתונאים יידעו לשמור עליו.

"מעריב" לוקח על עצמו אחריות כבדה, כשהוא הופך שאלות קיומיות של המדינה למסע של קידום מכירות. יש מספיק אנשים בעלי אינטרסים פוליטיים, שיאמצו את תוצאות המשאל הזה אל חיקם, ממש כשם שאימצו אל אותו חיק מהביל את "העם". די לבחון את כפולת העמודים שפורסמה ב"מעריב" ביום ראשון, עם מחרוזת מצולמת של אנשי ימין, המשלשלים בגאווה פתק "נגד" גלוי. לקינוח הופיע חבר כנסת, שהוא גם ערבי וגם הוקע בתקשורת באשר להרגלי השתייה שלו, המשלשל פתק "בעד". והנה, הכל ברור: הערבים והשיכורים בעד הנסיגה, העם נגד, ויאללה בואו נחזיר את איתמר רבינוביץ' הביתה.

אין סטטיסטיקאי ומומחה לסקרים, שיסמוך את ידיו על האופן בו נערך מבצע הפרסום החדש של "מעריב". מה מונע ממני לעבור ולרכוש עשרות גיליונות של אותו עיתון ערב, לגזור מהם את הפתק הרלוונטי לדעותיי ולשלשלו לקופה, אופס, סליחה, לתיבת ההצבעה? מה מונע מכל בעל קיוסק לפתוח את התיבה ולפעול לטובת הצד בו הוא תומך? אפילו במדינות הנידחות ביותר בעולם השלישי נערכים משאלים ובחירות בהקפדה על מראית עין של חשאיות וטוהרה. שלא לדבר על העובדה שעל מנת להשפיע על תוצאות המשאל המפוקפק הזה, נאלץ אזרח מהוגן לרכוש את "מעריב".

ברחוב קרליבך העסקים כרגיל, עוסקים בחיקויים ומנפיקים משאלים, כאילו שמדובר כאן בעוד אחד מסידרת מבצעי "קנה מעריב וקבל מנוי חינם לנטל"י". אלא שהפעם זהו תמרור אזהרה לכלל העיתונות בישראל. מאחר שהיחס לגימיק הזה הוא כאל משהו לגיטימי, סביר להניח שגם לטור זה ימצאו מספיק נשמות חסודות וצדקניות שיעדיפו להתייחס לבעלי העיתון שבמסגרתו הוא מופיע. כדאי רק לזכור שהפעם לא מדובר בעקיצות הדדיות במדורי הרכילות על מו"ל העיתון המתחרה, ולא במאבקי שליטה על העמדה הקדמית בקיוסק של מנחם מנדל בעפולה. "מעריב" יכול, גם בלי כוונה, להשפיע על סיכויי התממשותה של המלחמה הבאה.

 

איל העיתונות האמריקאי רנדולף הרסט, שדמותו שימשה השראה לדמות "האזרח קיין", הצליח להגדיל את תפוצת עיתוניו, לפני קרוב ל-100 שנה, על ידי חרחור מלחמה בין ארה"ב לספרד על אדמת קובה. עיתוניו פיברקו שחרור נערה צעירה וברה מבית אסורים קובני, המציאו מתיחות פוליטית מהשרוול, ויש הסבורים (שאלה היסטורית שנותרה בלתי פתורה) שאף סייעו לפיצוץ אוניית צי אמריקאית בנמל קובני. רעת הקהל האמריקאית היתה כבר כה מוסתת, שכל ניסיונות הספרדים לדבר שלום ולמנוע את פרוץ מעשי האיבה עלו בתוהו.

עופר נמרודי אינו הרסט ואף אינו מזכיר אותו. אני מוכן להאמין שהוא גם לא רוצה להיות. רק שלא בטוח שיש לו ולמערכת השיווק שלו מודעות מלאה לאחריות הציבורית הכרוכה בבעלות על כלי תקשורת מרכזי. ואולי פשוט כבר לא איכפת, והכל כשר במאבקי השיווק, גם אם העיתונות בארץ – עדיין בין הטובות בעולם – נסחפת למקומות שהרסס היה מרגיש בהם בבית.

מה שמעניין הוא מה באמת חושבים עיתונאי "מעריב". איך הרגיש עורך העיתון יעקב ארז – עיתונאי ותיק, מקצועי ואמין – כשחתם על ההצהרה היהירה ("… לא בדרך של משאלים טלפוניים, לא במשאלי רחוב. לראשונה בישראל…") על עריכת משאל העם בעמוד הראשון של העיתון? הוא לא חשב על עיתונות, גם לא על "טובת העם". תנו לו עוד שני אחוזי תפוצה בסקרים, וארז ייתן לכם גם את רמת הגולן במתנה.

 

(פורסם ב"עיתון תל אביב", 1994)

 

הכתבה הראשונה שלי: חיות הבר של תל אביב

 

לפני 14 שנה ניסיתי לעבור לעולם העיתונות המודפסת. כתבת המגזין הראשונה שכתבתי הייתה למגזין "קונטקסט", ועסקה בחיות הבר של תל אביב. כצפוי, אין שום אריות בין החיות העירוניות

למען הדיוק, זו לא ממש כתבת המגזין הראשונה-ראשונה שלי. קדמה לה כתבה קצרצרה יותר, על האנשים שכתבו בעילום שם את סדרת "פטריק קים". הכתבה ההיא הייתה אמורה להתפרסם ב"כותרת ראשית", אבל איך שהסכימו לקבל אותה הוא נסגר. לבסוף היא פורסמה ב"קונטקסט", וזכתה לביקורת קוטלת (ומוצדקת, ראוי להודות היום) מצד אוהד פישוף, שהיה לו מדור ביקורת תקשורת ב"כל העיר". "קונטקסט" היה מגזין כרום אה-לה-אינטרוויו שהקדים את זמנו, שערך והוציא לאור יובל סיגלר (כיום המו"ל של "טיים אאוט", "42 מעלות" ואחרים). כמה הקדים את זמנו? המגזין יצא לאור ב-89', ועל שער הגיליון הראשון התנוססה תמונתו של אחד, ביבי נתניהו, שאף אחד לא הימר שיש לו סיכוי להגיע לאן שהוא.

לגיליון השני כתבתי כתבה שכל-כולה רעיון מופרך, מהסוג שהיה חביב במיוחד בסוף שנות השמונים: בואו נחבר בין כמה דברים, נוסיף תזה, ונראה מה יוצא. החיבור נעשה בין חיות הבר של תל אביב (ויש כמה כאלו), ובין כמה מהטיפוסים האנושיים המסתובבים בה. עכשיו, בעזרת האפשרות הטכנולוגית להעביר דיגיטציה לתכנים ישנים, ניצלתי את ההזדמנות וקראתי אותה שוב. אהבתי אותה, למרות שברור לי שהיום לא הייתי מנסה בכלל לכתוב דבר שכזה. קצת חבל.

 

חיות הבר של תל אביב

(פורסם בגיליון 2 של "קונטקסט", 1989)

 

לשטעטל-בלי הפסקה יש תדמית גבוהה בהרבה מקו הרקיע שלה, ותל אביב שבפה מכסה על עפולה שבלב. אוהבים להתייחס לעיר כאל ג'ונגל אורבני שבו נמצאות חיות אנושיות מכל הסוגים. החיות המעניינות יותר, בכל אופן, הן אלו ששמרו על צביונן המקורי והסתגלו לחיים לצד האדם, על חיות הבר האמיתיות של תל אביב, וגם מקומן של חיות הבארים לא נפקד

מקרוב מתגלות יללות זאבי הבארים כציוצם של עכברי הבר. חיות גדולות אינן מתקיימות בשטח אורבני, ונראה כי הכלל שריר וקיים גם לגבי ה"הומוס תל אביבוס". למרות שלמת הבטון והמלט שנפרשה בשמונים שנות קיומה של העיר, לא נעלמו מינים רבים של חיות בר שחיו באזור קודם לכן, ומינים נוספים השתקעו בשטח השיפוט של תל אביב. עטלפים היו ברחוב קינג ג'ורג' הרבה לפני "באטמן". בשעות הערב, בקמפוס האוניברסיטה, מגיחות מבין השיחים ארנבות המרחרחות פה ושם, נמיות חוצות את השבילים המרוצפים ולהקות של חוגלות מהדסות בנחת על הדשאים.

כתל אביבי אופייני, גם הדורבן יוצא לסיורים ליליים במסלולים קבועים מראש. כמו הדורבן, גם התנהגותו של התל אביבי כוללת טקסים ומתכונת החוזרת על עצמה וניתנת לניבוי. פרט לסיס הלילה, שנעלם מהעיר, נשארו יתר מיני העופות באיזור עם בוא האדם, ומינים שונים של ציפורים, כגון עורבנים, נקרים וצופיות הגיעו לעיר והשתקעו בה. למרות זאת, החיה היחידה הזכאית לתואר "תל אביבית" היא אותו עוף הקרוי ציפורה המקנן בעיתון חדשות.

האדם הוא חיה אנרואקית. הוא
מותאם לחיים בסביבות שונות ואף
מסוכנות, מכיפת הקרח האופטית ועד
מדרחוב נחלת בנימין

"התל אביבים הם טיפשים, וכבה הם יתייחסו לזה. אז אני שם זין על התל אביבים" (רון כחלילי, פרסומאי, ראיון בהעיר)

"תל אביבי הוא כל מי שחי ומתגורר בתל אביב". לא נכון. בעצם כן, אבל לא סביר שכחלילי התכוון לכלל מאות אלפי האנשים המתגוררים בעיר. אז למי כן? מי הוא ה"תל אביבי"? מי שאמו תל אביבית, מי שנהג ללבוש שחור והיום לובש כתום, כמו שכתוב בעיתון? מי שמדבר בכאילו וכזה וכאלה ואפעס? הניסיון להגדיר את התל אביביות דומה לנסיון להגדיר אהבה או פוסט מודרניזם. כולם חושבים שהם יודעים מה זה, כולם מדברים על זה וכולם מסתבכים כשהם מנסים להגדיר את זה בצורה פשוטה וברורה.

נבי ניצן, במאמר ב"פוליטיקה", ציין שהתל אביבים אינם מהווים רוב בין תושבי תל אביב. למעשה, רובם אף לא נולדו וגדלו בעיר העברית הראשונה. התל אביביות כמושג הוגדרה לראשונה על ידי עולים חדשים שהגיעו לתל אביב מכל הארץ, ורצו בסך הכל להרגיש את עצמם שייכים, ובלשונו של ניצן : ייבאנו לתל אביב כדי להיות עירוניים, כדי להיות תל אביבים. ואם אין כזה דבר, אנחנו כבר נמציא אותו".

 

נסיון להגדרה : חלק מאוכלוסיה של אנשים, העוסקים על פי רוב במדיה ובתחומים הקשורים אליה, כמו פרסום, תקשורת ואמנות על כל סוגיה. יש גם קבלני שיפוצים. אז אפילו זה לא אוכל. אולי בקושי. ההגדרה אמורה להתייחס גם לניק קייבים מאיזור בלפור מצד אחד, ולמיכל בקר מצד שני (מי שיודע מה זה, יקבל פרס כספי במערכת). גם אותה מוטציה הקרויה "יאפי תל אביבי" כלולה איך שהוא בהגדרה, למרות שזהו למעשה כינוי לועזי לפולנים מבית טוב.

 

לא פולני אבל די יאפי הוא עטלף הפירות. הוא, אחד מחמשת מיני העטלפים החיים בתל אביב, גר בעיר ויוצא לאכול בחוץ. כמו יאפי מנוסח היטב הסועד בזליג או בזנזיבר, גם העטלף אנין טעם ומוצא את מזונו במקומות מוגדרים. הוא, אגב, אוכל רק פירות בשלים. העטלף שוכן בעצי השקמה, בכנסיות ובמנזרים נטושים ביפו, בתחנה המרכזית החדשה, והיתה אף מושבה שסולקה מבית התפוצות. רוב העטלפים נאמנים למקום קבוע, אולם נצפו כאלו הלנים בכל פעם במקום אחר. העטלפים זריזים, בעלי כשרון למציאת אתרים חדשים, יכולת הרביה שלהם גבוהה והם שורדים ושומרים על מספרם למרות ניסיונות להשמידם עקב הנזקים שהם גורמים למטעים.

פרופ' פול רוזין, מאוניברסיטת פנסילבניה
מצא כי החולדות מעדיפות במובהק מזון
כשר על טרף. המאכל האהוב ביותר
עליהן, אגב, הוא גפילטע פיש

נזק למטעים? זהו שקר, כמובן. רוב הפירות נקטפים כיום בעודם בוסר, ומבשילים אחר כך בתהליך המכונה הבחלה. והעטלף הרי לא ייגע במה שלא עומד בקריטריונים שלו. רוב העטלפים חיים בקבוצות קבועות. לעתים יהיו אלו קבוצות של זכרים או של נקבות בלבד. 

 

קבוצות האנוש בתל אביב מכונות "חבר'ה" או "בראנז'ות". הניגוד בין השאיפה האנושית הפשוטה למשהו קרוב, מוכר (וטוב מסריח וחם, אמר חנוך לוין) לבין האינדיווידואליזם (של כולם, אבל כולם) מוליד את המושג. לתל אביבי יש תמיד איזושהי בראנן'ה שהוא חבר בה או מקורב אליה, ויש מספיק לכולם. נוהגים לומר שבישראל שלושה מיליון יהודים ושש מיליון דעות. לתל אביבי כשלוש-ארבע דעות, וכמספר הזה בראנז'ות.

בהכללה, הבראנז'ות, כמו הגילדות בימי הביניים, מחולקות על פי מפתה מקצועי, כך נמצא, למשל, את בראנו'ת העיתונאים, בראנוית הפרסומאים, בראנז'ת השחקנים. לעתים מאופיינת הבראנז'ה במקום מפגש קבוע, בזהות מינית או בעיר מוצא משותפת. כמו התל אביביות עצמה, גם לבראנז'ה מתקבל אדם על ידי שהוא מצהיר על עצמו כחבר באותה בראנז'ה. הבראנז'ה היא הסביבה האנושית בה נפגוש את הקונקורנציה המקצועית, את אותם חלאות שבאמת, אבל באמת, אי אפשר להבין איך הם באותו מקצוע/פאב/חברה כמונו, את אותם שניים-שלושה חברים טובים מהבראנז'ה (שבאמת, איננו יודעים מה הסיפור שלהם בכלל), ואת עצמנו. סימן ההיכר המקובל בעיר כששני חברי בראנז'ה נפגשים ומזהים זה את זה, הוא תנועת ראש קלה ופליטת "אהלן" חרישי. הבראנז'ות עצמן מתחלקות לתת מחלקות עם עשרות סעיפי משנה, כך שכל תל אביבי יכול למצוא את עצמו בתוכן. יכול אדם להיות שייך, בוא נאמר, לבראנז'ת השחקנים, החבר'ה בוגרי ניסן נתיב, תת קבוצת בעלי החוזה בקאמרי עם שייכות בדרג שני ושלישי לפאב טאבו של אורה ולשחיינים של בריכת גורדון.

החולדה הנורווגית שייכת לבראנז'ת בעלי החוליות, החבר'ה מהיונקים, למין הספציפי קוראיםRattus Norvegicus, "חולדת התוף". הנחה מקובלת גורסת שמספר החולדות בעיר כלשהי זהה למספר תושביה. נראה, עם זאת, שבתל אביב (ובחיפה) עולה מספר החולדות על מספר התושבים האנושיים, ובעיר שורצות מאות אלפי חולדות. בתל אביב חולדות משני מינים: החולדה המצויה וחולדת החוף. זו המצויה חיה בחבורות טריטוריאליות המונהגות על ידי זכר דומיננטי אחד. רוב המגיפות הידועות בהיסטוריה, כמו מגיפת המוות השחור בימי הביניים, נגרמו על ידו חולדה זו, הנושאת את הפשפשים המעבירים את המחלה.

חולדת המעבדה הלבנה פותחה מחולדת החוף, השונה מן החולדה המצויה באורך הזנב ובפרופורציות הגוף. שני הזנים אינם מכליאים ביניהם. חולדת החוף, כמו האדם, היא אומניבורית, אוכלת כל, והיו מקרים שחולדות ממין זה כרסמו בעלי חיים הגדולים מהן ואף בני אדם שלא היו מסוגלים להתגונן מפניהן, כגון שיכורים, זקנים או תינוקות. ב"ניסוי המנזה" המפורסם שנערך, נתגלה כי המזונות המועדפים על החולדה הם גפילטע פיש וטובלרון. פרופ' פול רווין, יהודי יקי ומטורף מעט מאוניברסיטת פנסילבניה, מצא כי החולדות יעדיפו במובהק אוכל כשר כמו עוף מכובס על פני שיקוצים כמו בייקון. לחולדותיו, אגב, קרא בשמות כמו יוסל'ה, חיימק'ה ומוישל'ה. מוצאה של החולדה המצויה הוא המזרח התיכון, וכנראה שזו חיה ישראלית מקורית. חולדת החוף הגיעה לתל אביב על סיפון אוניות בשנות השלושים. בתל אביב היא חיה בעיקר בלב העיר, ואילו החולדה המצויה מתגוררת בעיקר בפרברים.

[X=nextPage=X]

אחת התחושות הברורות אצל התל אביבי היא תחושת העליונות כלפי חגורת ערי השינה מסביב לעיר. "חולון בת ים" היא ההגדרה לכל מה שממזרח לאיילון או מצפון לירקון, ממש כמו התל אביבים עצמם, אם נזכור. בהעיר התפרסמה פעם קריקטורה של דודו גבע, ותחת הכיתוב "גבולות הטעם הטוב" הופיעו תל אביב הצבועה לבן וערי השינה שלה צבועות בשחור. כצפוי, בגיליון הבא הופיע מכתב תגובה נזעם של תושבת חולונית כבודה.

דינמיקה מעניינת מתרחשת כאשר האוכלוסיה מאזור הפריפריה מאמצת לעצמה מקומות ואתרי פנאי בעיר, וגורמת לתל אביבים עצמם להתחבא במחילותיהם. תל אביבים, זה ידוע, יוצאים בשישבת רק להורים. התל אביבי ינסה תמיד לברוח מן הפלבאי, ואותו פלבאי ינסה תמיד להגיע לאותה תל אביב בלתי מושגת (ואין כאן שיפוט ערכי. זוהי הגישה השלטת). מפעילי "שישי בשינקין" סיפרו שהפסיקו את ההרקדה ההמונית כשהתבהר להם שהסטייל באשדוד הוא להגיע לשם בשישי בצהרים.

 

לחלק מן התל אביבים יש הרגשה באילו עירם היא חלק מלונדון או ניו יורק. ה"שוקחתן" של העיר הוקם, לפי עדות הנר רם, אחת המארגנות, כניסיון להביא ראש לונדוני לתל אביב, אבל בהייד פארק דיברו על יהודה ושומרון ולא על איי פוקלנד. יש בריחה ומכל דבר שהוא לא תל אביבי, כאשר הכוונה בעצם למדינת ישראל עצמה. זה לא מצליח כל כך. יהודה המכבי אינו באפר איסט סייד, העיר עצמה נוסדה בימי העות'מאנים, רחובותיה קרויים על שמות גדולי האומה העברית והדולר הוא הילך לא חוקי אך מועדף, כמו ביתר חלקי מדינת ישראל. ההבדל המהותי בין תל אביב לשכנותיה הוא בעצם העובדה שבנקודה מסוימת נפסקת תל אביב ומתחילה, למשל, גבעתיים, כמו ברחוב עמק הברכה בעיר. ריצוף האקרשטיין נפוץ יותר בתל אביב, אומנם, אבל זהו אינו שינוי סביבתי של ממש. הרוח התל אביבית השונה, אולי, מנשבת בעיקר בין דפי כמה עיתונים ובראשיהם של אותם שהחליטו להיות תל אביבים, פחות מכך בסביבה האורבנית עצמה.

האדם הוא חיה אנרואקית, כלומר, הוא מותאם לחיים בסביבות שונות ואף מסוכנות, מכיפת הקרח הארקטית ועד מדרחוב נחלת בנימין. אותן חיות בר שנותרו בעיר ובסביבותיה הן ברובן חיות אנרואקיות, המסתגלות לסביבות מחיה שונות. גם בעלי החיים שהגיעו לעיר בעקבות האדם הם חיות אנרואקיות, שלא היו מסוגלות לחיות ביזור החולות הטבעי שהיה כאן (לפני היות תל אביב היה האזור דומה לשטח פלמחים של היום). חיות סטנואקיות, המותאמות לחיים רק בסביבה צרה וספציפית, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם האדם, כי סביבתו של זה נוצרת במו ידיו. יוצא מכלל וה הוא החולד, ועוד נשוב אליו.

הנמיה, למשל, אחד מבעלי החיים היפים ביותר, היא חיה אנרואקית. היא חיה בטבע בחולות, באדמת חמרה, טרה רוסה, במדבר ובחורש טבעי. אז מה זה בשבילה תל אביב? וכך היא היה גם בקמפוס האוניברסיטאי, כאמור, וגם באיזורי הבור הנושקים לשולי העיר. הנמיה היא טורף בעל מבנה נמוך וצר, פרווה סמיכה בבסיס זנבה יוצרת את הרושם שהוא חלק בלתי נפרד מן הגוף. היא חיה חברתית החיה בקבוצות הכוללות זכר, מספר נקבות וגוריהן. במצרים העתיקה גודלו נמיות כחיות שעשועים, ותרמו לשמירת סביבה נקיה ממזיקים. הנמיה משמידה נחשים ומכרסמים קטנים. ניתן לגדל גור נמיה כחיית בית. היא נאמנה לאדם ויוצרת עמו תקשורת טובה, כמו כלב או חתול. בטבע הן מתקשרות ביניהן במיוחד באמצעות חוש הריח. לנמיה בלוטות המפרישות חומר ריחני, הממוקמות בסביבת פי הטבעת. בעזרת החומר הן מסמנות את עצמן ואת סביבתן.

התקשורת והסימון בתל אביב מתנהלים במוסף "חדשות", בעיתון "תל אביב" של ידיעות אחרונות וכמובן בשבועון שהוא יותר מעוד מקומון, העיר. העיתון משתדל, ומצליח, להיות גורם דומיננטי בתל אביב. מורה דרך, מכוון ומטפח אופנות, ממליך ומפיל. בתחום חיי הרוח, העיר אינו מסתפק בדיווח אלא יוצר בעצמו חלק מן ההתרחשויות, כנושא דגל התל אביביות העכשווית. די להזכיר טקסטים מעמודו הראשון, כמו "שוקחתן, תל אביב מצטרפת לבירות העולם", ועד לעובדה שזה העיתון שאמר לכולנו לנעול דוקטור מרטין ולהתחיל (או להפסיק) ללבוש שחור.

בעיתון טור קבוע לוילוז'ני, שהקן וחבר מועצה, ובו הוא מספר על מלחמתו התקיפה בצ'יץ'. בתל אביב, הכוונה לראש העיריה. וילוז'ני גם הנחה את מופע ההייד פארק בשוקחתן, אירוע תל אביבי שהוא פשפשוק מתחכם. רשימתו של וילוז'ני, "תל אביב יש רק אחת", היא דוגמה מוחצת לנצחון הרוח המקומית על העובדה המצערת שתל אביב שוכנת לגדות הירקון ולא ההדסון. למסיבה השנתית של העיתון מוזמנים "כולם": משרדי פרסום, קולנוענים, בליינים, הקונקורנציה התקשורתית, מוזיקאים, כל מי שמכיר את האחות של מזכירת מחלקת המודעות, ומאושר מי שקיבל הומנה למסיבת העיר. קיבלת, משמע אתה קיים. היתה תקופה שניסיון העיר לשייך את תל אביב למנהטן היה יותר מבוטה. העיר אינו הווילג' וויס (ולאותו עניין, גם קונטקסט איננו אינטרוויו).

אפרופו תקשורת, עד לא מומן הסתובבו באיזור רמת אביב וקריית שאול אחד עשר דורבנים שהוצמדו להם משדרים, כחלק מעבודת דוקטורט באוניברסיטה, הדורבן, אותו מכרסם לילי בעל קוצים שחורים ולבנים, נפוץ בכל הארץ ומצוי במספרים מעטים גס בתל אביב. לדורבנים, כמו גם לכמה תל אביבים, תחומי מחיה קבועים למדי. אזור הסיור הלילי של דורבנים זכרים בתל אביב עשוי להגיע לשמונה קילומטרים (להשוואה, כמו הדרך מקפה בגדד לזמן אמיתי, דרך השופטים ובלפור, עם עצירת רענון קצרה בנרגילה חמליבך). משום שהוא אינו צופה בפרקליטי אל.איי, הרי ששעת היציאה של הדורבן לסיורו היא כשעתיים לאחר השקיעה בחורף, וכעשרים דקות לאחריה בקיץ. מסלולם של זוגות דורבנים קצר, והוא מגיע עד שלושה קילומטרים לכל היותר. הדורבן חוזר בשעות הקטנות של הלילה בהילוך מתנודד, לא עקב אלכוהול חלילה. פשוט, כך הוא הולך. הוא נצוד הרבה בארץ, אך עדיין לא בתל אביב. צחי בוקששתר, הבעלים של מסעדת התרווד הוורוד (מסעדה נחשבת. כולם הולכים אליה. היא קטנה מאוד) סיפר באחד המקומונים על ציד דורבנים ועד כמה טעים בשרו של הדורבן. נקווה שאם יחליט להגיש ממנו, יהיה זה מדורבנים פרובינציאליים ולא מאלו שברמת אביב.

מחזה מרנין מתרחש כאשר שני יצורים קוצניים כאלה מחליטים להזדווג. הדבר קורה לרוב בחודשים ינואר-מרס. הוכר מתקרב לנקבה (בזהירות, בזהירות) ומציב את כפותיו הקדמיות בין קוצי הגב שלה. הוא אינו יכול להיצמד אליה, והחדירה מתרחשת ממרחק בטוח. הדבר אפשרי הודות לאיבר המין הארוך של הדורבן, כ-40 (במילים: ארבעים) סנטי
טרים אורכו.

איפה הדורבן ואיפה אותם תל אביבים המתרברבים בגודלם, כאותו אחד שפרסם בשער האחורי של העיר מודעה בה ציין את אורך איברו (רק 27 סנטימטר) ומספר תא דואר להתקשרות. גם ציפורה כתבה בחדשות שהגודל הוא "אין" כיום, כנראה לאחר מפגש עם דורבן, נראה שהקשר בין התדמית התל אביבית לבין הדורבן הוא בעיקר בשיטה של לזיין מבלי לגעת באמת. "התל אביבים מזיינים הרבה", ציטוט מפי עוף ירושלמי קפוא בקריקטורה של דודו גבע. נחמן אינגבר, בביקורתו על "סקס, שקרים ווידאו טייפ" כתב שצעיר תל אביבי ממוצע, היושב בפאבים, השכיב לפחות שלוש בחורות הנמצאות בסביבתו המיידית באותו פאב.

איפה, לעזאזל, הפאב הזה.
[X=nextPage=X]

הארנבת, הקרויה בטעות גם שפן, בהחלט מקיימת הרבה יחסי מין. היא מפורסמת בנושר רבייתה הגבוה, וידועים מקרים של ארנבות שקיבלו תזונה נאותה ונכנסו להריון חדש בסוף ההריון הקודם. הארנבת פעילה בשטחים החשופים סביב תל אביב, ופרטים מסוימים, כפי שנכתב כאן, מוצאים את דרכם גם לקמפוס התל אביבי. הארנבת היא חיה סוליטרית (יחידאית). אם יוחזק זוג ארנבות יחד בתנאי שבי, תהיה הנקבה דומיננטית, והיא מסוגלת אף להרוג את הוכר. הארנבת משמיעה בהיפגעה צווחה רמה, והיא נחשבת לחיה פחדנית. "משתפן" הוא כינוי נפוץ לאדם מפוחד (והכוונה, כמובן, לארנבת), וגם הביטוי מזדיינים כמו שפנים" אינו טעון הסברים.

"אבל החיים זה לא רק זיונים ובירה" (נואם אלמוני בהייד פארק של שוקחתן, נוזף בקהל)

ישנם תל אביבים המנסים לשבור את שיאי הארנבת, והמוביל הוא רפי שאולי, שטען פעם שלזכות איברו נזקפות לא פחות מ-2600 נשים. בהערכה גסה מאוד של 20 שנות פעילות פורה, מדובר ב-2.5 נערות לשבוע. הוא, כנראה, ממציא המונח "חצי זיון".

שיאן מיני אחר הוא החולד, המסוגל לעתים לקיים יחסי מין שישים פעם במשך שעה וחצי. בתחילת המפגש מתקיפים בני הזוג זה את זו ונסוגים, וחוזר חלילה, אך בסופו הם מסוגלים לרבוץ זמן ארוך, ללקק וללטף זה את זו, מה שמראה שלעתים בא הרגש אחרי הפוזה. החולד הוא חיה סטנואקית, והסיבה שהוא שורד בסביבה האורבנית של תל אביב היא שהוא ניתק מגע מכל מה שמעל לראשו. החולד מבלה את כל ימיו מתחת לפני הקרקע, ומוצא את מזונו בשורשים ובפקעות. גופו גלילי וצר, ומותאם לחלוטין לסביבתו. עיניו מנוונות לחלוטין ואינן נראות מבחוץ, מעטה קרני עוטף ומגן על אפו. ישנם מספר זנים של חולד, וסמוך לצפון תל אביב עובר הגבול בין שניים מהם, זה בעל 58 הכרומוזומים וזה בעל ה-60. הם, אגב, מסוגלים להכליא ביניהם, ולצאצא יהיו 59 כרומוזומים.

כשם שלחיות הבר בתל אביב יש את החולד המחתרתי, כך גם לתרבות התל אביבית יש את צדדי המחתרת שלה. בניגוד לבעלי החיים, מידת החשיפה לה זוכות המחתרות השונות בתל אביב עומדת בהיפוך פרופורציה גמור למשקלן הסגולי. השאיפה היא לייחוד בכל מחיר, לשונות. כך מגיעות להקות מהתרת, שנמאס להן להפריע לשכנים בפריפריה, לעיר, וזוכות לעתים לכתבות של אלפי מילים. לפעמים מתגלה משהו מצוין באמת, כמו החברים של נטאשה, אבל בדרך כלל הן נעלמות כשם שהופיעו. הקהל התל אביבי נחשב לקהל האנין ביותר בארץ. בהקרנה של קומדיה בסינמטק, למשל, יפרוץ הקהל בצחוק רק לאחר שהשחקן יאמר את הרפליקה הקובעת, גם אם התרגום הופיע על המסך חצי דקה קודם. הכלל שריר גם אם הסרט דובר ניב של סווהילית הררית. צד נוסף לצפיה בסרט בתל אביב הוא הסיכוי שמאחוריך יתיישב סטודנט לקולנוע, שלאורך כל הסרט יספר לחברה שלו איך צילמו את השוט.

"1998. בשנה זו מתחיל לשלוט הצבע השחור, שמבאן והלאה משתלט על כל חלקה טובה ומגיע, בסופו של תהליך, גם לרחוב שינקין בתל אביב" (שירה ברויאר, מוסף סגול של חדשות לסיכום שנות השמונים)

הדוגמא המובאת תמיד להוכחת האבולוציה מספרת על זן מסוים של עש בצבע בהיר שחי באנגליה על גזעי עצים בהירים. היו עשים בודדים מן הזן שצבעם היה שחור, והם נטרפו בדרך כלל משום שלציפורים הניזונות מהם היה קל לגלותם. עם המהפכה התעשייתית כוסתה סביבת הערים בפיח שחור, ולפתע היה העש הכהה מוסווה טוב יותר והלבן בלט לעין. בהתאמה לחוק הברירה הטבעית, הפכו תוך מספר שנים העשים השחורים לרוב. זהו המקרה המתועד היחיד של אבולוציה שהתרחשה לעד עינינו. כיום, אגב, עם התגברות המודעות האקולוגית למניעת זיהומים, שוב חוזרים העשים הבהירים להיות דומיננטיים.

גם לתל אביב היתה מהפכה תעשייתית משלה, שבשיאה צצו מועדונים שונים והאנשים החלו להסוות עצמם בשחור. כולם. לא שהיית מבחין ביותר ממספר נקודות כהות אפילו בשינקין, ממרומי אחד העם, אבל "כולם" זה לא רק מספר. היום נחשב השחור כ"פאסה" (גם המילה "פאסה" עצמה, כמוה כ"אין" ו"אאוט", נדחפת החוצה). בתהליך שבו המרדף התל אביבי הופך לאבסורדי, הכי סטייל זה להיות לא בסטייל. הכי אין זה להיות אאוט. אאוט עצמה היא מילה גסה. מסובך? בכלל לא. אפילו כיף. עובדה, כולם נוהגים כך. כנראה בשל המודעות לאקולוגיה.

לעתים מגיעים אנשים מפוחדים למכון הזואולוגי בתל אביב עם סיפורים על רוח נוראה שבאה אליהם בלילה. תנשמות. הן באמת מצמררות, במראה המומיה שלהן. זהו דורס לילי הניזון ממכרסמים ומצוי במספרים מועטים יחסית בתל אביב. עוף אחר, שהגיע לעיר בעקבות האדם והסתגל אליו, היא הצופית. צוף פרח המלוויסקוס, הנפוץ בגינות, אהוב עליה, רק שמקורה קצר מכדי להגיע לבסיס הפרח. הצופית מנקבת את הפרח ויונקת מן הצוף. גם הבולבולים, מין אפריקאי במקור, התרבו מאוד בתל אביב בשל הגינון והנוי. בז העצים הגיע גם הוא, והוא חי בעיקר בקיניהם של אחרים. הוא נוהג לפלוש לקיני עורבנים אפורים כשהם מסיימים את תקופת הקינון, ולעתים קרובות מתפתחים ביניהם מאבקי שליטה. הבן המצוי נפוץ יותר בתל אביב, והוא מקנן במרזבים ובגגות בתים. הבז המצוי ובז העצים הינם הדורסים היומיים היחידים בעיר, פרט לתל אביבי.
[X=nextPage=X]

"גרה בשינקין/ שותה בקפה תמר/ רוצה לעשות גם סרט קצר" (יאיר לפיד, "גרה בשינקין")

הסטריאוטיפים התל אביביים שתוארו כאן מעוררים אנטגוניזם, גם בקרב המל אביבים עצמם. אולי זה מוכיח שהתל אביבי הוא באמת מה שאומרים עליו, נהנתן חסר מוסר ואכול שנאה עצמית. תל אביבים מסוימים, כאלו ששיחות הנפש שלהם רוויות "כאילו" ו"כזה" אגב לגימה במידבר או בכל פאב איני אחר, נהנו להצטרף למקהלה שהשתלחה באמיר קמינר אחרי הופעתו בטלוויזיה בכתבה ההיא של מוטי קירשנבאום. והוא דיבר בסך הכל על תחושות שעלו רק אצלו, ובאירוניה די ברורה. 

 

חלק מן ההוויה התל אביבית הוא החיפוש אחר הקורבן הפוטנציאלי הבא, שבו יוכלו כולם (ואלו שוב אותם "כולם" ספורים) להתעמר בהנאה. תרנגולות, שאינן חיות בר בתל אביב, נוהגות להתנפל על תרנגולת פצועה ומדממת ולנקר בה עד מוות. לא מזמן נודע על המשבר והסכסוך, המוצדקים כנראה, בין עובדי מוזיאון תל אביב לבין מנהלם, מרק שפס. תוך פחות משבועיים ידעו כולם ששפס חסר כשרון ניהולי, שמתחת למסיכה מסתתרת בהמה גסה, ועוד השמצות. אם רק חלק מהמידע שפורסם עליו נכון, כנראה שהם צודקים בתביעתם, אבל מעניין למה לא שמענו על זה קודם. שפס עצמו, לטענת יודעי דבר, לא ייזרק לרחוב כל כך מהר.

חתולי האשפתות התל אביביים הנם חתולי בית שהתפקרו. חתול הבר, אביו הביולוגי של חתול הבית (והרחוב), הי בשטחים לא מיושבים מחוץ לעיר. ניתן לזהותו לפי צבעו האפור (הגוונים השונים של חתול הבית הנם פרי הכלאה שיטתית של האדם במשך דורות), ושלוש הטבעות שעל זנבו. אם נראה חתול דומה בעיר עצמה, כנראה שמדובר במתחזה. חתול בר המכבד את עצמו לא יתקרב לשטה הבנוי. הסכנה המיידית לקיום חתולי הבר הינם חתולי הרחוב. הם מכליאים ביניהס בחופשיות (ואיזו חתולה גזעית לא תתאווה לחתול בר אמיתי, לא סתם מהרחוב), וכך מאבד חתול הבר את הייחוד שלו.

קירבה מסוימת, הקיימת בכל זאת בין תל אביב לניו יורק, מתבטאת בחסרי הבית. הם גרים ברחובות העיר, מדי פעם כותבים עליהם באחד המקומונים, ומדי פעם משיבות הרשויות המוסמכות שאין מה לעשות בדבר. תוכלו לראותם על ספסלים בשדרות רוטשילד, בגן מאיר, ברחוב אלנבי ובתחנות האוטובוס. עצוב, אבל הם הפכו כבר לחלק מהנוף. כאותה ישישה המתנהלת בשינקין עם שקיה, כאותו אומלל המכוון לעתים את התנועה ליד קולנוע פריז.

החרדון חי בחורי העצים או בסלעים, ומוצא את מזונו בחרקים המתרבים סביב האשפה שמייצרים בני האדם. הוא אולי המין היחיד מבין הזוחלים שנותר ואף התרבה באיזור עם בוא האדם. לא שלא מוצאים מדי פעם צפעוני באפקה או משהו: אבל ככלל, הזוחלים בעלי הדם הקר החיים על הקרקע אינם מסתדרים עם הריצוף והבניה. אתר נוסף בו נמצאים כמה מיני זוחלים הוא מובלת חיריה, המשמשת גם כמעון חורף לשחף האגמים (להבדיל מהשחף הלספי, החי בחוף עצמו).

"החיים בזבל" הוא ביטוי שהומצא על ידי מתרגם סרטים, שחיפש ביטוי הולם ל"Life Sucks", והתאזרח בהנאה בתל אביב, כמו גם הרעיון המופרך ש"אין מה לעשות פה". בתל אביב קרוב לארבעים מסכי קולנוע, לא כולל הקרנות מיוחדות, עשרות רבות של פאבים ומסעדות, מקומות בילוי מגוונים, שווים לכל נפש ולכל כיס, אולמות תיאטרון, גלריות, מופעי בידור ומוזיקה, חוגים שונים, דינמיקות ומרתונים ודיונים לסוגיהם בכל נושא כמעט שניתן להעלות על הדעת, ואין מה לעשות פה. דיכאון אמיתי.

חלק חשוב מן השעמום התל אביבי הוא המרדף אחר האירוע המשעמם הבא וקטילת הקודם. "ממש משעמם, אני אומר לכם, ובכלל, ראינו/ניסינו/שמענו את זה קודם". כש"זה" יכול להיות כל דבר. הצגת סיום מחזור של בית ספר למשהק, תערוכת צילום חדשה, סרט קצר שרוצה לגדול או כתבה בירחון בעל מקדם יומרה גבוה. אותן פנים, אגב, נראות בכל אותם אירועים מדוברים. בסך הכל, מדובר בכפר קטן שאנשיו מצאו תחליפים מתוחכמים למפגש השבועי עם שכניהם בכיכר השוק. כפי שנאמר כבר, היחס המספרי בין התל אביבים בכוח (הגרים בעיר) לבין אותם תל אביבים בפועל, הוא גבוה מאוד.

הדו חיים הם סיפור עצוב בפני עצמו. מה שגרם להשמדתם היו; בראש ובראשונה היעלמותן של השלוליות. כל אזור החוף בנוי מעמקים הנמשכים מצפון לדרום, וביניהם עמקים הקרויים מרזבות. בעמקים אלו היו שלוליות שנוצרו בשל קרקע החרסית, העמידה יותר למים. ןמרזבון הטבעי העובר ליד אפקה, בונים כיום את המשך נתיבי איילון. עד לפני כשנתיים היתה שם שלולית גדולה, ובה סוג של צפרדע הנקראת חפרית. פיתחו את האזור, ואין יותר חפריות בתל אביב. בכל הארץ רק שישה מינים של דו חיים (היו שבעה), ומתוכם חיו חמישה בשלולית הענק ליד משרד הרישוי בחולון. ייבשו את רוב השלולית, ולחלקים הנותרים שפכו שמנים וזיהומים אחרים, וכל האוכלוסייה הושמדה.

עוד לא אבדה תקוותנו. בן מאיר ניתן לצפות בדו חיים שונים (צפרדעים וקרפדות) בבריית המזרקה, וילדים, כמו בכל כפר מצוי, משחקים ב"תפוס את הצפרדע". ביום משתלטים על המקום בני האדם וכלביהם, אולם בלילות נשמעים קרקורים נוגים עד רחוב קינג ג'ורג' עצמו.

ההקשרים בין המידע על חיות הבר האחרונות של תל אביב ואורחות חייהם של התל אביבים הנם, כמובן, שרירותיים (שלא לומר שטותיים) למדי. אל לנו לשכוח שבתל אביב, נוסף על המגוון האנושי והפוזאי שלה, גם אוכלוסיה גדולה ומתרבה של בעלי חיים, המנהלים את חייהם במקביל לנו וצמוד אלינו. הם פה בכל פינה, צריך רק להביט.

תודות לפרופ' יורם יום-טוב, המנהל המדעי של הגן הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב. קוראים שירצו להעמיק את הידע שלהם על חיות הבר, מוזמנים לעיין באנציקלופדיה של החי והצומח בארץ ישראל.

(פורסם במגזין "קונטקסט", 1989)

נהייתי דוד, דוד בגופיה

זהו כנראה הטקסט הארכיוני העתיק ביותר שהועלה ב"רשימות". במסגרת העבודה, אני בודק סקאנר. במסגרת הסקאנר, התקנתי תוכנת OCR, המשמשת לזיהוי כתב סרוק. ועם אחוזי דיוק לא מעטים. והנה, קטעים שמזמן חשבתי שאין אפשרות לשחזר – שנכתבו על מעבדי תמלילים כמו איינשטיין או "תמר" של ידיעות אחרונות (מעבד התמלילים התמוה ביותר שנוצר אי פעם. רוצים לדעת איך עושים שמירה? לוחצים Esc).

 

 

אז אין מה לעשות, בין הרשומות הרגילות יהיו בזמן הקרוב כמה קטעי ארכיון שמצאתי בארגזים שהושארו ארוזים כבר שלוש דירות אחורה. למשל, הקטע הבא, שפורסם ב"עיתון תל אביב" לפני כמעט עשר שנים, כשעברתי דירה צפונה יותר ממרכז העיר. הקטע משעשע אותי היום, מעבר לתחושת הזמן העובר (לא היו "פיצוציות", היתה "פיצוציה", וגם זה היה לא קל) כי ממש לא מזמן חזרתי לגור שני בלוקים ורבע מהמקום שעזבתי בזעם. טוב, לא ממש זעם.

 

נהייתי דוד, דוד בגופיה

 

היריקה לבאר ששתיתי ממנה לא משנה כלום. יותר מדי צעירים שעברו לשינקין כי צריך לעבור לשינקין עשו פיפי במים

בשבוע שעבר, בימי ההפסקה שבין שמינית לרבע הגמר, עברנו דירה לרחוב קטן וחמוד המקביל לדיזנגוף. היתה תחושה קלה של בגידה כשהמשאית סבה באלנבי ופנתה צפונה, נוטשת מאחוריה עשר שנים בארץ הפלאות והפלאוורה, אבל גם הרגשה בריאה ומלהיבה של שחרור. אני יודע שדברי נשמעים כמלמוליו המטורללים של חוזר בתשובה, אבל הייתי בהחלט מאושר לעבור לסביבת דיזנגוף, מקום שגם אם יעשו עליו גליון נושא במקומון, זה לא יגרום לך אותה הרגשה שמתעוררת בעקבות צפייה בסצינות רומנטיות בסרטים ישראליים משנות ה-70'.

עלי מוהר, נדמה לי, כתב פעם על הרגע הנורא שבו אתה מגלה את עצמך בתור הדוד בגופיה, שעומר על המרפסת וצורח "שקט!" על הילדים. ברחתי משינקין כשהרחוב איים להפוך אותי למוטציה דפוקה של הדוד הזה: בשתיים בלילה, כשהמקלדת לא מניעה, בכבלים יש את הזבל הרגיל וברחוב למטה מתווכחים העוללים על האיות הנכון של הגרפיטי שילכלך את חזית ביתי, מצאתי את עצמי מחפש בקריז את הערך "מסור שרשרת" בדפי זהב.

כמה מידידי הטובים ביותר גרים בשכונה, וסביר שבאתרי הבירה והחסה המסולסלת שלאורך הרחוב, אלו שבהם פיזרתי את מיטב כספי בשנים האחרונות, אוכל להמשיך ולשבת בלי לשמוע את המלה "יורד". אני לא חושב שהיריקה הזו, לבאר ששתיתי ממנה, תשנה משהו. יותר מדי צעירים, שעברו לשינקין כי צריך לעבור לשינקין, עשו פיפי במים האלה. אז הנה, הפכתי לדוד נרגן, אבל אני מעדיף לברוח לדיזנגוף עם הגופיה מאשר להישאר בשכונה שעשתה לעצמה מסע פרסום כל כך מוצלח, עד שהתחילה להאמין בו בעצמה. הבדיחה הכי עצובה היא שהשיר שיאיר לפיד כתב למנגו נכון. כל מלה.

דיזנגוף עבר כבר מזמן את השלבים האלה. ברחוב השקט שבו אני גר, מרחק דקה מאתרי היסוד שלו, אומרת לי השכנה החדשה ברוכים הבאים, עוד לפני שפועלי ההובלה פורקים את המשאית. זה לא שבשינקין לא יברכו דיירים חדשים, רק ששם מעונינים להבין אם יש לך משהו לעשן. לשכנתי כאן אביא כוס סוכר ונצא פיטים.

לקח ארבעה חודשים של חיפושים, עד שהבנתי שכדי לשבת עם חברים לקפה במתחמי השכונה, אני לא חייב לגור שם. שלוש לפנות בוקר, המקלדת מגרגרת חרישית והמזגן מאוושש. יציאה לסיגריות מחייבת התרחקות מהשיכון החדש, ומאנשיו הקמים בבוקר לעבודה, עד הפיצוציה. עשר דקות טיול עם הכלב, זה הכל. כל כך קרוב, כל כך רחוק.

(פורסם ב"עיתון תל אביב", 1994)

ג'ורג' בוש, פרופיל מרחוק

זו חתיכת פלאכטה של טקסט, מה שאתם מקבלים כאן. זו כתבת השער – פרופיל על ג'ורג' בוש – שפורסמה ב"בלייזר" עוד לפני המלחמה. אבל בכל זאת, למרות אי-התאמתה לכאורה לפורמט מקוון, החלטתי לפרסם אותה ברשימות.

אתם מבינים, כתבה מהסוג הזה, הכוללת סיכום של הידוע על חייו של ג'ורג' בוש, שכמוה פורסמו לעשרות ומאות במדיה האמריקנית עם בחירתו, טרם פורסמה בעברית ככל הידוע לי. לדוגמא, חברים: איפה נולד ג'ורג' בוש?

טקסס?

בזזזזט! תשובה לא נכונה.

ואיפה הוא עשה צבא? ומה הוא אהב לשתות? מה עשה סבא שלו ועם מי היה לו דייט כשהיה בקורס טייס? ומה הוא אהב לעשות בשנות השישים?

הטקסט הוא הגרסה הסופית שהועבר ל"בלייזר", שכאמור, שם אותו על השער (עם הפניות נוספות למדריך הסקס האנאלי. לעולם לא ישימו סקס אנאלי על השער והפניה לפוליטיקה בפנים. איי וונדר ווי). בגרסה שהופיעה במגזין נעשו שינויי עריכה קלים.

 

 

לפי הצעתו של פויר בתגובות, ולמען נוחות הקריאה ואחוות העמים, הכתבה מחולקת לכמה חלקים. אפשר לקרוא לפי הסדר, או לעבור ישירות אל החלקים השונים של הכתבה, העוסקים ב:

רגעים מכוננים: בוש מפסיק לשתות, בוש ואבא בוש כמעט הולכים מכות 

היית קונה ממנו מכונית משומשת, אבל…: התדמית של בוש גרועה אפילו ממנו עצמו

למה מי זה קנדי? : משפחת בוש היא האריסטוקרטיה האמריקנית האמיתית. מפרסקוט ועד ג'ורג' דאבליו, בחמישים השנים האחרונות תמיד היה בוש כלשהו בעמדת כוח

ימים פרועים: בוש בפנימייה היוקרתית, מקפיד לשתות ולעשות שמייח.

מי צריך פרוטקציה כשיש קשרים: במלחמת וייטנאם, בוש היה קל"ב. לפני האוניברסיטה הוא עבד בשיקום נוער עבריין.

בוא מכות: בוש מסיים את הלימודים, והופך לאיש עסקים כושל וחובב אלכוהול.

חסוס מרייה: בוש הוא נוצרי שנולד מחדש. הלב שלו פועם, וזו לא מליצה אלא תפיסת עולם, בקצב של ישו הנוצרי.

תאומים, שחר, הרציקוביץ', מאחוריכם: בוש מנהל קבוצת בייסבול, ובהצלחה. הוא אחוק של השקחנים, האוהדים והפועלים הפשוטים. 

לומד לשחק את המשחק: בוש נבחר, בפעם הראשונה (ויש שיטענו היחידה) בבחירות למשרת מושל טקסס.

אז מה הוא יעשה? הקטע, כאמור, נכתב לפני מלחמת המפרץ. כאן גם נמצא את התגובות. 

 [X=nextPage=X]

מי האיש הזה?

ביולי 86', ארבע עשרה שנים לפני שנבחר לנשיאות, בבוקר יולי בהיר וקריר בקולורדו ספרינגס, על מיטה סתורה בחדר מלון יקר שנוף הרי הרוקי נשקף מחלונו, התעורר ג'ורג' ווקר בוש. עד אז היה בוש אדם שנחשב ככישלון מקסים, מישהו שתמיד חסר סנט לדולר כדי להגיע למה שהוא מסוגל לו. בוש, שמבט אינטרוספקטיבי בעיניו זה "כמה-כמה יצאו הטקסס ריינג'רס", ניהל את חשבון הנפש המשמעותי ביותר בחייו באותו בוקר. אולי הוא חשב על אותו משפט משולהב שאמר ארבע עשרה שנים לפני כן, כשהקונפליקט הנואש שרדף אותו כל חייו עם אבא שלו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, הגיע לפסים גלויים:

"שמעתי שאתה מחכה לי. בוא עכשיו החוצה, נראה אותך. גבר מול גבר".

הצעקה הושמעה בדצמבר 1972 בוושינגטון. הבן הבכור הגיע לעשות את החגים עם המשפחה, ולקח את אחיו הצעיר מרווין בן ה-16 לבלות. הם חזרו מאוחר בלילה, ובוש בן ה-26, בשיא מה שכינה "תקופת השוטטות בחיי", נהג בתנופה לתוך פחי האשפה של השכנים. האב, בנו של סנטור מכובד, השגריר באו"ם ומי שעתיד להיות גם מנהל הסי.אי.איי וגם נשיא ארה"ב, חיכה לבנו הבכור, השיכור, בחדר המגורים. בוש הצעיר לא רצה להיכנס. הוא קרא לאביו בהתרסה לצאת החוצה וללכת מכות, שיגמרו עם זה כבר, מאנו אה מאנו.

 

 

על אביו אמרו יריביו ש"נולד עם רגל מכסף

בתוך הפה", עליו הם הפיצו שמועות שנולד

עם כפית מכסף באף

הם לא הלכו מכות. ואולי היו צריכים. הם היו מאוד דומים במראם, וכבר אז מאוד שונים בהתנהלותם ותוצאותיה. אבא הצטיין בלימודים במיטב בתי הספר של אמריקה. בוש הלך לאותם מוסדות, אנדובר והקולג' של ייל, והצטיין בסיפור בדיחות ובמסיבות פרועות. אבא היה טייס קרב, צעיר המתנדבים לטייס במלחמת העולם, גיבור מלחמה שהופל באוקיינוס השקט. בוש היה טייס נטול יהלום בקצה, שהתחמק מביצות המוות בדלתה של המקונג והתקבל למשמר הלאומי בטקסס בזכות הקשרים של אבא. על אביו אמרו יריביו ש"נולד עם רגל מכסף בתוך הפה", עליו הם הפיצו שמועות שנולד עם כפית מכסף באף. אביו נשא את אמו ברברה בגיל 20. בוש התארס בגיל 20, אבל החתונה בוטלה. אביו היה הצלחה פוליטית, הוא נכשל במערכת הבחירות היחידה שהתמודד בה עד אותו בוקר ב86-'.

מול הנוף המרהיב של קולורדו, כששתה את הנוזל הדלוח שהאמריקנים מכנים "קפה", מנסה לגרש את טעם האפר מפיו ולהרגיע את רקותיו הכואבות, הגיע בוש לתובנה שראוי היה שיגיע אליה בגיל 26: הגיע הזמן שייקח את עצמו בידיים. זה היה ארבע עשרה שנה אחרי שהחציף פנים מול השושלת, ועתידות היו לחלוף עוד ארבע עשרה שנים עד שנת אלפיים כשאמריקה, או לפחות בית המשפט העליון שלה שאישר את תוצאות הבחירות התמוהות, נכנעה לו והתמסרה אף היא לידיו.

הרבה צללים לקחו את חייו לסמטאות ללא מוצא עד אותו בוקר בהרים, אבל במקום להמשיך להילחם בזה של אביו, החליט בוש להתקומם מול צל אפל הרבה יותר, שכמעט הרס אותו. הוא היה במלון עם כמה חברים ותיקים, חלקם מימי בית הספר, כדי לחגוג במשותף את יום הולדתם הארבעים. זו הייתה מסיבה שמחה, אבל לא פרועה יחסית לסטנדרטים שהוא הכיר. הם שתו כל הלילה כמה וכמה בקבוקים של קברנה סוביניון ב-60$ האחד. הוא אהב לשתות, בוש. רחוק כחוט השערה מההגדרה הקלינית של אלכוהוליסט, הוא היה שיכור שלעתים קרובות היה מביך את עצמו בציבור. בבארים של מידלנד, טקסס, שמעו מפיו כל החברים כמה הוא אוהב את "ארבעת ה-B": בירה, ברבון וB&B (קוקטייל העשוי מכמויות שוות של ליקר בנדיקטין וברנדי).

ובאותו בוקר הוא הפסיק לשתות.

הפסיק לגמרי. שום טיפה. עד היום. גם לא רק לטעום. כמו שייח' סעודי באירוע ממלכתי, בוש משיק לחיים רק כוסיות של מיץ.

[X=nextPage=X]

מנהיגות, מישהו?

היו בהיסטוריה מנהיגים נכונים לזמנם שלא זכו להערצת ההמון. צ'מברלין מכר את צ'כיה להיטלר ונזכר לדיראון, אך גם קנה לבריטניה זמן לבנות ולחשל את צבאה. צ'רצ'יל הנהיג בעוז את האומה במלחמה נוראה, אבל הפסיד בהפרש ניכר בבחירות שבאו לאחר מכן. איזה סוג של מנהיג לשעת משבר יהיה הנשיא בוש? בחודש שעבר קיבל את פרס נובל לשלום ג'ימי קרטר, אדם אצילי, אינטליגנטי ובעל תפיסת עולם מורכבת. לא בטוח שנשיא כמוהו היה מצליח לנהל את המלחמה המתבקשת בטרור הבינלאומי בלי שמטוסיו יתנגשו זה בזה בלב המדבר, כמו בפעולת החילוץ הכושלת באיראן ב79-'. האם ג'ורג' דאבליו בוש, האיש בעל חכמת הבייגל'ה שכמעט נחנק בזמן שאכל אחד כשצפה בטלוויזיה, ששמו סורס בבית הספר היסודי בפי חבריו ל"ג'ורג' דָאבּיָיה", הוא המנהיג המתאים מכל לימים אלימים אלו?

אם הוא ייכנס לעיראק כחלק מ"המלחמה בטרור", האם יעשה את זה בגלל – אם להשתמש לרגע בטרמינולוגיה של כל קומץ אוהדי ספורט באשר הוא – שסדאם צחק על אבא שלו? כן, מפתה להיכנס לאותו משחק של פסיכולוגיה בשקל בנושא השפעת אבא על המדיניות שלו. יש להם כמעט אותו שם, הם כל כך דומים במראה ו-היי, בוש הלך לעבוד באותו ג'וב של אבא. אבל היחסים הטעונים בין האב והבן אינם בהכרח המפתח היחיד בניסיון להבין את האיש. בוש מעולם לא מרד באביו ובמורשת המשפחתית האריסטוקרטית ועצורת הרגשות בקול רם, למעט אותה זעקה על המדשאה וושינגטונית. הוא נסע בנתיב שהותווה לו, אבל השתדל בכל הזדמנות לעצור באיזה מוטל בדרך. או מועדון לילה. או כנסיה.

 

הייתם שותים איתו בירה ומשחקים באולינג,

הייתם שוקלים להכיר לו את אחותכם, הייתם

קונים ממנו מכונית – אבל זה לא פשוט לשאת

אליו עיניים מעריצות

אמו השפיעה עליו לא פחות. במקרה אחד גרמה לו לוותר על התמודדות בבחירות. הוא הפסיד במערכת הבחירות הראשונה שלו, כשהגינותו המוסרית לא הרשתה לו לחשוף צביעות בוטה של המתחרה. הוא ניצח בפעם הראשונה בבחירות כשלא נכנע לדחפיו האינסטינקטיביים להתכתש אלא – באופן מפתיע למי שתמיד הלך עם תחושות בטן ונשמר משכלתנות – שמר על ענייניות מול פרובוקציות יריבתו. בבחירה הקלישאית בין הראש ללב, ג'ורג' "אני נהיה עצבני כשעיתונאים מתחילים להתעסק עם הלב שלי" בוש הוא אדם שתמיד הלך אחרי לבו.

וולטר שפירו, בעל טור פוליטי נחשב ביו.אס.איי. טודיי, לשעבר כותב נאומים לג'ימי קרטר וכתב פוליטי בטיים, בניוזוויק ובאסקוויר, נשמע ספק משועשע בטלפון: "בזמנים מאוד קשים יש לנו נשיא עם סובלנות נמוכה למורכבות. יש משמעות לזה שגלשת דרך החיים בזכות עוצמת המשפחה שלך. זה הפך את בוש לאדם שהמגרעת הגדולה שלו היא שהוא לא סקרן. השאלה היא אם יש לו יכולת לספקנות בסיסית, לקרוא תגר על הדעה המוסכמת של היועצים שלו. האנשים סביבו יותר מדי אידיאולוגים. הוא לא היה סקרן לגבי פקיסטן, למשל. לא ראה אותה כאומה עם מתח פנימי, אלא במונחים של מושראף, שבעיניו היה פשוט בחור טוב. נראה שאם מספיק אנשים אומרים משהו, הוא מחליט שזה אמיתי, בלי קשר למציאות. אם להגדיר אותו במשפט, אז בוש לא אידיוט, הוא פשוט לא אוהב לחשוב".

קשה לחלק ניכר מהמדיה האמריקנית, הליברלית, להתמודד עם הנשיא אחרי ה-11 בספטמבר. התקשורת העוינת שוכנת בערי המזרח והמערב הגדולות, ומתייחסת למקומות בהם חיים בוחרי בוש, חוואים קשי עורף אדום וצרוב שמש, כ"Fly-over Country". התקשורת נכנעה בזמנו באגרסיביות למסרי "בוש הוא טיפש" של אל גור, שבצוותו שירתו פיגורות כמו נעמי וולף, יקירת האנטי גלובליסטים ("נו לוגו"). העובדה שהוא "גנב את הבחירות" בעיני הדמוקרטים – אל גור קיבל חצי מיליון קולות יותר, ובגלל שיטת הבחירות האמריקנית הפסיד בהפרש של 537 קולות בלבד בפלורידה, המדינה בה שולט אחיו של בוש, ג'ב – רק סייעה להמשך הגישה המתנשאת כלפיו. המונח "בושיזם", למשל, הומצא בתקשורת כדי לתאר התפלקויות ניסוח של מנהיגים. ג'סי ג'קסון, הנודניק השחור, כינה אותו "נשיא לא חוקי".

בעיני רוב העולם דאבייה הוא קצת אימבציל. רק בשנה האחרונה הפסיק התואר "מנהיג העולם החופשי" להיות תחילתה של בדיחה טובה, והפך למשהו שהעולם היה שמח לראות את הנשיא הטלוויזיוני מ"הבית הלבן" נושא בו. הייתם שותים איתו בירה ומשחקים באולינג, הייתם שוקלים להכיר לו את אחותכם, הייתם קונים ממנו מכונית – אבל זה לא פשוט לשאת אליו עיניים מעריצות.

בחור טוב, כמובן, בהנחה שאתם לא בחורה צעירה בהריון שחייבת לעשות הפלה בטרם יהרסו חייה, גור כלבי ים המתמתח בשמש אלסקה מעל שדה נפט שטרם נוצל, שחור מטקסס שנחשד בעבירה שעונשה מוות או סתם רועה צאן אפגני שבנה את החושה שלו בעמק ההררי הלא נכון.

ג'ורג' בוש הוא אדם מורכב הרבה יותר מכפי שהוא מוכן להודות גם בפני עצמו. כדי לגבש דעה עד כמה מתאים דאבייה לתפקיד שהוא ממלא, כדאי לעבור על התחנות המשמעותיות בחייו. בניגוד לאותו קמפיין דמוקרטי מוצלח – "שגיאה איומה", אומר שפירו, "עכשיו אנחנו שמחים כשמנהיגינו מצליחים לחבר שני משפטים יחד" – ג'ורג' בוש מתגלה מתחנות חייו כמי שאינו אידיוט. נותר רק לברר אם הוא רק פסקן, או גם, כמו שמבקש שפירו, גם ספקן. האם הוא מסוגל לעשות את הדברים שהוא לא אוהב. כמו לחשוב. או להנהיג.

[X=nextPage=X]

מי זה קנדי?

אנתוני יורק, שליח מגזין האינטרנט סלון.קום בוושינגטון: "הוא לא ה'טקסני הפשוט', החלום האמריקני נוסח הסופר הורציו אלגר, של אדם שעלה לגדולה רק בזכות היותו ישר וחרוץ. הוא נולד בקונטיקט והתחנך במיטב בתי הספר והאוניברסיטאות. נכד של סנטור, בן של נשיא". המשפחה המלכותית האמיתית היא לא הקנדים – שתיהן התחילו יחד, ג'וזף קנדי מייסד השושלת שירת בסנאט לצד פרסקוט בוש, סבו של בוש – ובחמשת העשורים האחרונים כמעט שלא היה רגע בו לא היה בן בוש סנטור, חבר קונגרס, סגן נשיא או נשיא.

פרסקוט בוש היה וואספ ככל שאפשר להיות. הוא קנה ב"שורט" ממש לפני מפולת המניות הגדולה שלפני המיתון בשנות השלושים, וכך היה בידו ההון להתמודד לסנאט בשנות החמישים. פרסקוט, מהראשונים להאבק בג'ו מקארתי, היה בעל מוסר נוקשה, גבר נאה וגבוה שנראה כסנטור רומאי. הוא התחתן עם דורותי ווקר, שבמשפחה רואים בה את המקור לאופי הבושי העיקש. ווקר הייתה בת עשירים תחרותית שהגיע למקום השני בטורניר טניס לאומי, וארגנה תחרויות שחיה באטלנטי במעון הקיץ בן מאה השנה של המשפחה בקניבנקפורט, מיין.

לפרסקוט קראו "פופ", ולבנו, ג'ורג' הרברט ווקר בוש קראו "פופי". הוא בהחלט לא נפל רחוק מהעץ. המשפחה חיה בגריניץ', קונטיקט, אזור עשיר לא רחוק מניו יורק. "פופי" למד ב"ליגת הקיסוס", בתי הספר והמוסדות המעולים של החוף המערבי. הוא נשא לאשה את ברברה, אמו של בוש, בזמן לימודיהם, וב48-', שנתיים אחרי שהולידו את ג'ורג' דאבייה, נסעה המשפחה לטקסס. זו מסורת אצל הבושים עוד מימי סמואל בוש, אביו הקשוח של פרסקוט: זה שיש לך אבא עשיר עם קשרים לא אומר שאתה לא צריך לעבוד למחייתך ולהרוויח כסף. הרבה כסף.

 

בוש נהג לומר לחברים שהוא צריך להישאר בבית

כדי לשמח את אמו, לאחר מות בתה הקטנה. יחסיהם

הפכו לקרובים במידה כזו ששנים אחר כך נהג אותה

לבית החולים כשעברה הפלה טבעית, וניהל אתה

שיחה על תכנון המשפחה

ריי ווקר, פסיכיאטר מוורמונט ואחיינה של דורותי ווקר, סיפר בעצב לבוסטון גלוב: "אבא שלי וג'ורג' בוש הסכימו שהאנשים בפוליטיקה הם הכי חשובים, ומייד אחריהם אנשי העסקים. קודם הכוח, אחר כך הכסף. המשפחה שלי גרמה לזה שאהיה פסיכיאטר".

את החודשים הראשונים בטקסס בילו בדירה קטנה, עם שירותים משותפים עם שתי זונות שגרו בדירה ליד. פופי בוש עבד כפקיד בחברה לקידוחי נפט. המשפחה נדדה קצת ולבסוף התיישבה במידלנד, טקסס, הגרסה האמריקנית לתכרית של סדאם עבור ג'ורג' בוש. זו הייתה תקופה שאבות לא היו מעורבים בחיי הבית, כך שבמונחים מעשיים, ברברה היתה המנכ"ל, וג'ורג' בוש האב היה הנשיא. האב פתח חברה בשם זפאטה פטרוליום שהצליחה, והמשפחה עברה לבית פרטי עם בריכה, ערבי ברביקיו ופוטבול מכללות בימי שישי. נולדו רובין ואחריה ג'ב הקטן, ואז קרה האסון.

בוש תיאר את הרגע בזכרונותיו. זה היה בבית הספר היסודי. הוא היה בן 7, המכונית של הוריו התקרבה לבניין והוא אמר למורה שהוריו ואחותו הקטנה, שהוא היה בטוח שראה אותה במושב האחורי, באו אליו. שם, באוטו, סיפרו לו הוריו על מותה של רובין מלוקומיה. היא הייתה רק בת ארבע, וההלם גרם לשיערה של ברברה בוש, אז בת 28 בלבד, להתחיל להלבין. אביו עבד שעות ארוכות בעסקי הנפט שלו, וברברה הייתה צריכה לטפל בג'ב שבדיוק נולד ובג'ורג' דאבליו, שהיה מתעורר בלילות עם סיוטים. בוש למד איך לשמח את אמו, ונהג לומר לחברים שהוא צריך להישאר בבית, כדי שהיא לא תהיה עצובה. יחסיהם הפכו לקרובים במידה כזו ששנים אחר כך, כשהיה בן עשרה ונהג אותה לבית החולים כשעברה הפלה טבעית, ניהל אתה שיחה על תכנון המשפחה.

כמו שאומרת בת דודתו, "אתה רואה שההורים שלך כל כך כואבים, אז אתה מנסה להיות עליז ושמח ומצחיק, ובסופו של דבר אתה הופך להיות קצת מוקיון". ובוש ראה. ילד אחר אולי היה נסוג לתוך עצמו, בורח לחברתם של ילדים אחרים או פשוט ממשיך לדרוש מאמו את היחס שקיבל עד אז, כאילו כלום לא קרה. בוש גילה מידה מפתיעה של אינטליגנציה רגשית לילד בן שבע, שהבין אינטואיטיבית, אולי יותר טוב מהוריו, מה צריך לעשות כשהיגון מכה בבית. במשך שנים היה בוש ידוע כאדם מהיר להתחבב, ליצן בארים מוחצן ושנון. הוא פוליטיקאי מלא חיים ונינוח הרבה יותר מאבא שלו, שבפניו הוא לא הרשה לעצמו להיות סרקסטי או נועז מדי.

אשתו סיפרה שהוא תמיד מתלהב מכל דבר, רוצה ועכשיו את מה שהבטן שלו רוצה, והיא מייצגת את קול השכל הישר ואומרת "רגע, בוא נחשוב שוב". והוא מקשיב. למרות שבכל הליכותיו בוש הוא גבר של גברים, לבו נפתח לנשים חזקות. אולי בגלל הניסיון שרכש בילדותו, הן תמיד הקיפו, סייעו ואף ניהלו אותו. אמו, אשתו, קונדוליסה רייס או קארן יוז, שהיתה היועצת הקרובה אליו ביותר.

מגיל צעיר היה בוש בדרן כפייתי, מלך השכונה. הוושינגטון פוסט ראיין את חבריו מאז ומספר על חלילן קטן מהמלין, שהנהיג את כולם לתעלולים. חלקם נשארו חבריו הקרובים ומלווים אותו עד היום. כולם ידעו שהוא בנו של אביו, גיבור המלחמה שהיה הראשון במידלנד, עיירה שנוסדה על אדמה שהייתה בית קברות לדינוזאורים, לעשות מיליון דולר. בשנים הבאות הפכה מידלנד תחת גשם הזהב השחור למקום כל כך עשיר, שזכה למספר סוכנויות רולס-רויס השני במדינה. כשהיה בן 13 עברה המשפחה ליוסטון, וגורג' דאבייה נבחר לקווטרבק של השכבה ולנשיא כיתה ז'. ואז, ב61-', הוא נשלח כמו אביו לפניו לאקדמיית פיליפס, פנימיה יוקרתית באנדובר, מסצ'וסטס. כאן הניח את הצעד המהוסס הראשון בנתיב שאמור היה ללכת עליו, והרגע המכונן בו התקרב בכביש הגישה לבית ואמו קראה אליו – בשמחה! – שהתקבל לאנדובר, עוד חי בזיכרונו עד היום.

[X=nextPage=X]

אפס ברגשות

בוש הצעיר חשש שלא יצליח לעמוד בדרישות פנימיית הבנים הנחשבת. במבחן הראשון שלו באנגלית, הוא כתב מאמר על רגשות. וקיבל אפס. אמו נתנה לו אגרון-מילים (תיזאורוס), ובוש, שרצה לעשות רושם טוב, כתב "קרעים זלגו על לחיו" (tears = lacerates). בוש זוכר עד היום את הקרעים שזלגו על לחיו למראה הציון. הוא היה תלמיד בינוני, וכמו בהמשך חייו, אתגרים אינטלקטואליים לא היו שטח המחיה הטבעי שלו. יצירת קשר בלתי אמצעי, מצד שני, תמיד הייתה קלה לו, וגם באנדובר התחבב על רוב הילדים. למרות שלא ידע לנגן או לשיר, קיבלו אותו ללהקת הרוקנ'רול השכבתית, "תרנגולי ההודו". תפקידו על הבמה היה למחוא כפיים.

ציוניו לא היו טובים כדי להתקבל למשפטים באוניברסיטת טקסס, אבל להפתעתו, מאחר והיה בנו ונכדם ואחיינם של בוגרי המוסד, התקבל על יסוד "המורשת" לאוניברסיטה היוקרתית ייל. הוא התמחה בהיסטוריה והיה סטודנט כל כך בינוני שאחד ממוריו לא זכר שלמד אצלו סמסטר שלם, בכיתה שהיו בה רק 15 תלמידים. במעונות גר עם חברים מאנדובר. הוא נבחר לנשיא האחווה שלו, דלתא-קאפא-אפסילון, האגודה שגם אביו היה חבר בה, שנודעה ברחבי הקמפוס בכך שהייתה אחווה שצרכה אלכוהול באוקטן גבוה. חבריו ללימודים סיפרו שהאחווה הייתה כמו בסרט "בית החיות", ואחד אף טען שבוש בהחלט הזכיר לו את בלוטו, הדמות אותה גילם ג'ון בלושי. פעם אחת, אחרי משחק פוטבול בפרינסטון בו ניצחה ייל, הנהיג דאבייה כמה חברים להסתערות על כר הדשא ופירוק השער. משטרת הקמפוס הוזעקה כדי לפנות אותם, לא בלי מהומה.

הוא נבחר לנשיא האחווה שלו, שנודעה ברחבי

הקמפוס בצריכת אלכוהול גבוהה. חבריו ללימודים

סיפרו שהאחווה הייתה כמו בסרט "בית החיות",

ואחד אף טען שבוש בהחלט הזכיר לו את בלוטו,

הדמות אותה גילם ג'ון בלושי

בשנתו הראשונה הפתיע את כולם כשחזר מחופשה וסיפר שהתארס לנערה בשם קאתי וולפמן, שלהוריה היה בית כלבו ביוסטון. החתונה בוטלה אחרי שהכלה המיועדת – כנראה, שניהם לא מוכנים לגלות – זרקה אותו. וולפמן, אגב, יהודיה. נשים לא למדו אז בייל, ובוש לא נחשב אז כאחד שיש לו הצלחה גדולה עם נשים, מה שעתיד להשתנות בהמשך.

במהלך הקולג' עומת בוש לראשונה עם רוחות הציניות האנטי ממסדית שהחלו מנשבות בחברה האמריקנית בשנות השישים, עם אותם סנובים ליברלים של החוף המזרחי, אנשים שמדברים על מימוש עצמי ומודעות פנימית. הסנובים שהואילו לתת תואר כבוד לאביו, בוגר ייל, רק בסוף קריירה ציבורית מפוארת ואחרי ששימש שלוש שנים כנשיא.

בהמלצת אביו הלך בוש לפגוש את כומר הקולג', וויליאם קופין, שכמה שנים אחר כך התפרסם כאחד ממנהיגי התנועה נגד מלחמת וייטנאם. אביו בדיוק הפסיד בקמפיין הראשון שלו, וקופין אמר: "הכרתי את אביך. הוא הפסיד לאיש טוב ממנו". בוש לא נכנס יותר לכנסייה עד יומו האחרון בייל.

הוא השתדל להישאר נאמן למסורת הוותיקה של אחוות סטודנטים פרועות, שתייה וספורט, בזמן שסטודנטים אחרים נסחפו לפוליטיקה: "אני באמת לא זוכר שום דבר 'כבד' מדי מזמן הלימודים". היום הוא מספר שבמשך הזמן הוא התאכזב מהמלחמה, אבל האמין שעליו לתמוך בממשל שניהל אותה. הוא גם לא רצה להזיק לאביו, שפעילותו הפוליטית גרמה לכך שלטקסי הסיום, שנמשכו יומיים שלמים, הוא הצליח להגיע רק לכמה שעות.

בוש מלגלג על סנוביזם, אבל לא מאשר לאנדובר וייל לפרסם את ציוניו מאז.

[X=nextPage=X]

פרוטקציה?

קולונל וולטר "באק" סטאוט היה מפקדה הקשוח של יחידה 147, טייסת קרב במשמר הלאומי של טקסס, שהפעילה מטוסי F-102, מטוס קרב בעל כנף דלתא הדומה למיראז' ולכפיר. לאורך כל תקופת וייטנאם פטרלו שניים ממטוסיה, חמושים היטב, בשמי מדינת הכוכב הבודד, משדות הנפט במערב ועד גלווסטון שלחוף מפרץ מקסיקו, כי לעולם אין לדעת מתי המקסיקנים הנאלחים ינסו להפתיע ולחצות את הריו גראנדה. סטאוט מכחיש כל פרוטקציה ביחידה שלו.

בוש הצעיר הושבע כאוויראי ביום בו פנה להתנדב, למרות שציונו במבדקים המוקדמים היה 25, הנמוך ביותר שעדיין עובר. ביחידה שירתו גם בן של סנטור ושבעה משחקני הדלאס קאובויז. סטאוט זוכר היטב את בנו של חבר הקונגרס בוש, גיבור טייס ממלחמת העולם שנאם בפני הצוערים בטקס הסיום. כשבוש האב התמודד בבחירות עם דמוקרט, שגם בנו – איזה עולם קטן! – שירת כטייס ביחידה, דאג "באק" שבבוקר הבחירות יועלו השניים בדרגה בטקס נאה ומצולם בלשכתו. סטאוט מסנגר על בוש שלא הלך להיות חי"רניק בוייטנאם, שם מתו הבחורים בקצב של 350 לשבוע – "הוא מאוד רצה להיות טייס, כמו אבאל'ה".

 

 

מסתובבת שמועה שכאשר פגש בעיתונאי בוועידת

הרפובליקאים ב88- לשיחת מסדרון, נשאל על מה

הוא ואבא מדברים כשהם לא עוסקים בפוליטיקה.

בוש ענה קצרות: "פוסי"

בוש אמר, בזמן שהתמודד על תפקיד מושל טקסס, שניסה להתנדב למשימות בווייטנאם ונדחה. אולי כי אף יחידה מחוץ לגבולות ארה"ב כבר לא הפעילה את ה-F-102 המיושן. הוא סיים את קורס הטייס הבסיסי ויצא לחופשה של חודשיים, בה עבד בפלורידה בקמפיין לסנאט עבור חבר של אבא. הוא שימש כאחראי התקשורת במטה וגילה יכולות של חיה פוליטית מלידה. הוא יצא לקורס השלמה מתקדם בוירג'יניה, וחבריו התרשמו במיוחד כשערב אחד נחת בבסיס מטוסו הפרטי של ריצ'ארד ניקסון, ולקח את בוש הצעיר לדייט חד-פעמי עם בת הנשיא, פטרישיה.

בדצמבר 69 היה לנער המקומי הראשון שסיים את הקורס של יחידה 147. אגף יחסי הציבור חגג בהודעה לעיתונות: "ג'ורג' ווקר בוש לא מקבל את הקיק שלו מגראס או חשיש או ספיד. ככל שהדברים תלויים בו, הוא מעדיף את הקיק שלו מהמבער האחורי של F-102".

ביוני 70' החל בוש בארבע שנות שירות המילואים בבסיס אלינגטון ליד אוסטין. תקופת הנוודות, הגרסה נוסח בוש להרס העצמי של שנות השישים, החלה. הוא שכר דירה ב"שאטו דיז'ון", קומפלקס מגורים יוקרתי ופופולרי. היו שם דירות רווקים, פרגולות מעוצבות ובריכות שחיה מלאות מזכירות שאפתניות. אביו סידר לו עבודת "חליפה ועניבה" משעממת בחברה לאספקת זרעים, שם החזיק מעמד תשעה חודשים.

גם לורה וולש, אחר כך אשתו, גרה בשאטו דיז'ון. אבל הם לא נפגשו שם. אולי כי לורה, ספרנית ביישנית, לא היתה מקורבת לחיי חברה פרועים של דאבייה, חינגות שתייה ומשחקי פוקר ליליים, שלעתים היו הפרנסה המסודרת היחידה שלו. בוש היה בחור פראי ומשעשע, ונשים היו במקום גבוה באג'נדה שלו. הוא יצא עם נערות רבות, אך אף אחת מהן לא שודרגה למעלת חברה קבועה. אחרי שהתחתן, הוא הצהיר שהיה נאמן לאשתו מהשניה שפגש בה. מסתובבת שמועה שכאשר פגש בעיתונאי בוועידת הרפובליקאים ב88- לשיחת מסדרון, נשאל על מה הוא ואבא מדברים כשהם לא עוסקים בפוליטיקה. בוש ענה קצרות: "פוסי".

כשהתחיל בקריירה פוליטית נפוצו לא מעט שמועות על שימוש בסמים באותם ימים, שמעולם לא הוכחשו בהחלטיות. כשנשאל, למשל, על שימוש בקוקאין, אמר "אני לא מתכוון לדבר על שום דבר שקרה או לא קרה לפני שנים, ושאין לו קשר למה שאני היום. הייתה לי תקופה של חוסר אחריות, למדתי מכל השגיאות שלי וזה מה שחשוב".

האפולוגטיקה הזו קצת מזכירה את מה שאמר כאשר, בתפקידו כמושל טקסס, דחף הצעה להקצבת 9 מיליון דולר לקמפיין שנועד לשכנע צעירים להימנע ממין לפני הנישואין. כשנשאל כיצד הוא נהג, אמר: "תעשו כמו שאני אומר ולא כמו שאני עשיתי".

הוא רגיש מאוד לביקורת הציבורית עליו, הרבה יותר מרייגן. רייגן היה שחקן, שהיה רגיל לקבל ביקורות רעות על רוב תפקידיו. כשהתפרסם ספרו של הפרשן הפוליטי של הניו יורק טיימס פול ברוני, "פוסע לתוך ההיסטוריה", דאגו אנשי לשכת הנשיא לארגן עותק מאלו שהופצו קודם למגיבים ועיתונאים. ברוני תיאר בספר שלל סיטואציות משעשעות / מפחידות: כיצד עשה פרצופים לעיתונאים בזמן לוויה לקרבנות רצח בכנסיה. כיצד קרא הנשיא לאיש שירות היערות, בזמן מסיבת עיתונאים בנושא שריפות יער – "הלו, איש העץ! בוא תעלה לכאן!". איך ראיין את הנשיא בזמן טיסה באירפורס 1, והנשיא החזיק מטלית חמה מול פניו ועשה לו "קוקו" ("פיק אה בו"). נחשוב רגע על מנהיג שהוא ההפך מבוש בסיטואציה כזו. אהוד ברק היה מעביר את כתב הניו יורק טיימס פוסט-דוקטורט, ומשפיע עליו מינון יתר כזה של תפיסות אנאליטיות שהיו הודפות אותו מצווח ליציאת החירום, מבקש מצנח מהדיילים. בוש הרגיש שהוא מחבב את ברוני, אז הוא עשה לו קוקו. "קוקו" הוא סוג של אמירה לא ממש שכלתנית ונשיאותית, המגיעה מהלב.

ברוני ניסה לתאר מהפך שעבר בוש עם התפקיד ומשבר הטרור, מדמות אתלט החובט בישבן חבריו עם מגבת במלתחות למנהיג ומדינאי ראוי. הוא ממש החמיא לנשיא על ששמר על סבר פנים רציני כשהביט בהריסות מרכז הסחר העולמי. נועם שייבר כתב בשנינות בסלון.קום שאחרי שקרא את הספר הוא משוכנע שבכל טקס שבוש משתתף בו, מה שהנשיא באמת מת לעשות זה להכניס את היד לבית השחי שלו ולעשות קולות של פלוצים.

הוא יצא לעבוד בעוד קמפיין של חבר של אבא ב72-', ובסוף אותה שנה, על דשא בית הוריו בוושינגטון, התרחש האירוע שתואר בהתחלה, כאשר בוש הצעיר הזמין את הפטריאך למכות. האב הזועם נרגע רק כשהתברר שבוש התקבל לאוניברסיטה היוקרתית בה למד גם הוא, בית הספר למנהל עסקים של הרווארד. למשך תשעת החודשים עד שיתחילו הלימודים, דאג האב לתעסוקה מתאימה שתאפס את הילד. הוא שלח אותו לפרויקט שיקום ביוסטון שניהל חבר ותיק שלו – כן, עוד אחד – שפרש מקריירה מקצוענית בפוטבול. בוש שימש כחונך לילדים שחורים משכונות עוני. הוא היה הלבן היחידי, ושיחק עם הנערים כדורסל, לקח אותם לטיולים וגם לבתי כלא – שילמדו ממה להיזהר. ממנו למדו לא לברוח אינסטינקטיבית כשניידת מתקרבת. במיוחד התקרב לילד בן שבע, ג'ימי דין, שראה בו אח בוגר ואהוב. בוש וג'ימי הסתובבו כל הזמן ביחד, והוא גם לקח אותו לטוס. שנים אחר כך נהרג ג'ימי הקטן במלחמת כנופיות.

בוש אוהב לבקר בבתי ספר, במיוחד באזורים עניים. הידיעה על הטרור במרכז הסחר העולמי תפסה אותו במהלך ביקור בבית ספר כזה בפלורידה. הרפובליקנים תמיד נחשבו כשונאי מיעוטים, וזכו לתמיכה מועטה יחסית במגזרי אלו שאינם לבנים ונוצרים טובים. התדמית של בוש מעט אחרת, למרות שגם הוא לא זכה בקולות רבים של שחורים. בזמן שהיה בייל הפעיל את האחווה שלו לעזור לסטודנטים שחורים שדרשו מההנהלה להתחיל ללמד לימודים אפרו
-אמריקניים. שפירו: "בוש הלך למרכז אסלמי בוושינגטון כמה ימים אחרי ההתקפה, כדי לשדר שאנו אמנם כועסים על אלו שארגנו את ההתקפה, אבל לא על האיסלם. ברור שנשיא דמוקרטי היה עושה את זה, אך הייתה לזה משמעות רבה יותר כשזה בא מנשיא רפובליקני".

[X=nextPage=X]

לא סנוב, סתם כישלון

אחרי שחרור מוקדם מהמשמר החל בוש את לימודיו בהרווארד. הסנובים מהמזרח מילאו את בית הספר, לבשו חליפות וחלמו על וול-סטריט. הם היו מתוחכמים, לבשו חולצות מכופתרות ושתו שיבאס ריגל, בוש לבש מקטורן טייסים – לא הדבר הכי קוּלי בימים ההם – ושתה וויילד טרקי, ברבון פשוט ששורף פעמיים. הוא נהג לשבת בשורות האחרונות ולירוק בקול רם טבק לעיסה לתוך ספל, ולצילומי סוף השנה הופיע בחולצת טריקו מקומטת. הוא אמר בראיון: "הרבה אנשים הלכו ללמוד מנהל עסקים בהרווארד כדי לקבל עבודה. אני הלכתי לשם כדי ללמוד. אומרים עלי שאני לא מכבד אינטלקטואלים. זה לא נכון, אני מכבר אנשים נבונים. אני לא מכבד אנשים שנדמה להם שהם חכמים יותר מהאדם הממוצע בגלל שיש להם תארים שנרכשו בליגת הקיסוס, והם יושבים ומחליטים בשביל כולם מה הם צריכים לעשות".

לאחר לימודיו עקר בוש בחזרה למקום גידולו, מידלנד, והחל לעבוד כסוכן זיכיונות לקידוחי נפט. חבר קונגרס דמוקרטי הודיע על פרישה ובוש קפץ להתמודד. חבריו נרתמו לעזור, רובם בהתנדבות. חלקם עבד עמו גם בקמפיין לנשיאות, 32 שנים אחר כך. הוא ידע לנאום היטב וליצור קשר בלתי אמצעי עם האזרחים.

הוא לא היה חומר נשיאותי, מתקרב לגיל שבו

התחיל להיות מוזר לגבר להיות רווק. נשות

חבריו הרחמניות עשו עבורו את הכביסה ולא

היה קל לשכנע בחורות טובות לצאת אתו

עשרה ימים לאחר שהחל במרוץ בא בוש לברביקיו אצל חבריו הטובים, ג'ון אונ'יל ואשתו ג'ן. האונ'ילים, שליוו את בוש לכל אורך הדרך – מימי בית הספר היסודי דרך מסיבת יום ההולדת בגיל 40 ועד היום, ניסו מזה זמן רב לסדר לו דייט עם לורה וולש, שהייתה אז בת שלושים, מופנמת ורגישה, שבאה מדי פעם לבקר במידלנד את הוריה. בצעירותה הייתה מעורבת בתאונת דרכים, כשלא הבחינה בתמרור עצור וגרמה למות הצעיר שנהג ברכב שהתנגשה בו, לכן לא הרבתה לנהוג. היא ידעה מיהו בוש עוד מבית הספר, על משפחתו ועל עניינו בפוליטיקה, אבל לא התלהבה. הוא לא היה חומר נשיאותי, מתקרב לגיל שבו התחיל להיות מוזר לגבר להיות רווק. נשות חבריו הרחמניות עשו עבורו את הכביסה ולא היה קל לשכנע בחורות טובות לצאת אתו. רק כמה שבועות אחרי הברביקיו נודע לזוג או'ניל כי השניים נשארו בקשר. שלושה חודשים אחר כך, בנובמבר 77', הם נישאו, אחרי שהבטיח לה שלעולם לא תידרש לשאת נאומים למענו בבחירות. חבריו צוחקים על זה עד היום.

הוא זכה בפריימריז, למרות שרונלד רייגן, אויבו הפוליטי של אביו, התערב למען היריב. בקמפיין שלו השקיעו הנשיא לשעבר פורד, ג'רי וינטראוב מהוליווד וקומישינר הבייסבול קאהן. בתשדיר הראשון הופיע בוש בן ה31- כשהוא עושה ג'וגינג ויריבו הדמוקרטי לעג שבמחוז שלהם אף אחד לא רץ אם לא רודפים אחריו. הוא הפסיד בהפרש קטן, בתוצאה הכי טובה שהייתה לרפובליקני כלשהו באזור.

שנתיים אחר כך נבחר אביו לסגן נשיא של יריבו הוותיק רייגן, ובהמשך לנשיא, ובוש השעה את כל שאיפותיו הפוליטיות עד שאביו יסיים את תפקידיו הציבוריים. ג'ון אונ'יל אומר על זה: "אתה גדל ואתה לומד לא לשים את האבא שלך על כן כל כך גבוה. אבל ככל שג'ורג' התבגר, כך אבא שלו המשיך להתקדם והכן רק המשיך לגבוה".

הוא פתח חברה לחיפושי נפט בשם ארבוסטו ("שיח" בספרדית) בבניין המשרדים שבו פתח אביו את משרדו הראשון, שני עשורים קודם. הקריירה שלו בעסקי הנפט שנמשכה קצת יותר מעשור שיקפה את כל חייו עד אז – הולך בעקבות אבא, לא מגיע לאותם גבהים.

לפני האב והבן בוש, המכונים גם בוש 41 ובוש 43, על שום מספרם במניין הנשיאים האמריקניים, רק ג'ון אדמס וג'ון קווינסי אדמס הגיעו להישג שושלתי דומה. היום הוא הולך פחות בעקבות אביו משנדמה, אולי כי כבר אין לו מה להוכיח למשפחה. חלק גדול מהצוות שלו מצא לבד, והוא לקח לא פחות אנשים ששירתו בימי רייגן מאשר אלו שעבדו עבור אביו. הוא לא לקח דגים קרים כמו בייקר, אלא אנשים כמו צ'ייני, ראמספלד ופאואל מהממשלים הקודמים. אנשים נאמנים עם מפה מוסרית אידיאולוגית, כמו שבוש מעריך.

בוש נחשב לאיש עסקים הגון, שנון, שעובד קשה, בוס חם ואהוד על עובדיו וחביב גם על המשקיעים שלו, למרות שלא רוו ממנו נחת. הוא זכה להערכה מקצועית בתעשייה, ובניגוד לאחרים שנהגו בפזרנות בכספי משקיעים ונפנפו בעושרם, נהג לנסוע בדודג' חבוטה, ללבוש מכנסי חאקי פשוטים ולשחק עם חבריו במגרש י.מ.ק.א המקומי. הוא נראה כמו בחור שאם היה לך כסף פנוי, היית שמח לקדוח אתו. רק מה לעשות, יותר מדי מהבארות שקדח היו יבשות.

הבארות אולי היו יבשות, אבל באר המשקאות לא. בוש הוא נהג לבקר בלילות בבארים ומועדונים. זה נחשב כחלק מעולם העסקים במידלנד, דרך מצוינת להשיג קשרים כשיוצאים לבלות. ב86-' נתקל במסעדה מקסיקנית בדאלאס בעיתונאי שכתב רעות על אביו, כשזה ישב לאכול עם אשתו ובנו הקטן. בוש התקרב אל השולחן, כולם ראו שהוא היה שיכור כלוט. כשנכנס יין יצא סוד, וכשבוש שתה, הלב והבטן שלו דיברו ולא הראש: "חתיכת בן זונה מזוין, ראיתי מה שכתבת. אנחנו לא מתכוונים לשכוח את זה".

רק ארבע עשרה שנה אחר כך, כשהתמודד לנשיאות ועומת עם האירוע, התקשר בוש והתנצל. לדבריו, הוא לא זוכר בדיוק מה אמר אך הוא סומך על זכרונו של העיתונאי: "אין שום תירוץ לכך שהעלבתי אותו בפני בנו הקטן". ואולי לא היה לו נעים מהביקורת.

בכל אופן, כמה שבוש שתה, לגם והערה לתוכו, זה לא הפריע לו להגיע לעבודה בשמונה בבוקר. שנים אחר כך, אגב, נשאל מה היה קורה היום לו היה שותה, וענה "בטח הייתי מדבר שטויות". אולי משהו כמו "היק, תגיד לי צ'ייני, מה זה הכפתור האדום הזה?". בנותיו התאומות, אגב, היו מעורבות לא מזמן ברכישה של אלכוהול תוך שימוש בתעודת זהות מזויפת.

לפחות שלוש פעמים במהלך הקריירה הצילו הקשרים שלו ושל אביו את חברות הנפט הכושלות של בוש. אחד המלאכים העסקיים, וויליאם דה-וויט, היה בוגר ייל שחלק עם בוש את אהבתו לבייסבול, שאביו היה בעבר הבעלים של הסיינט לואיס בראונס והסינסינטי רדס. אחרי ניסיון ההנפקה הכושל של ארבוסטו, שבוש שינה את שמה מטעמי שיווק ל"בוש חיפושים" (אביו כבר היה סגן נשיא), התמזג בוש עם דה-וויט ושותף שלישי לחברת חיפושי נפט בשם ספקטרום 7. הם סחבו עוד שנתיים, ומשבר הנפט של 86' כמעט גרם להם לפשוט רגל.

חברה בשם הארקן אנרגיה, שנשלטה בידי קבוצה ניו-יורקית שבמועצת המנהלים שלה נצצו כוכבים כמו המיליארדר ג'ורג' סורוס, קרן ההשקעות של אוניברסיטת הווארד וקבוצה של משקיעי נדל"ן סעודיים, רכשה את ספקטרום 7 בעסקת חילופי מניות, ושמו של דאבייה עבר לקשט את מועצת המנהלים שלה. בוש עצמו מעולם לא דיבר על אביו בפגישות עסקים. לא שהיה צורך, כולם ראו. בשנתיים הבאות כבר לא עבד בוש בתפקיד פוטנציאל מבוזבז לאיל נפט טקסני, אלא בקמפיין של אביו לנשיאות.

ספיח אחרון לימי הנפט שלו הייתה חקירה של הרשות לניירות ערך ב90-', בחשד שמכר תוך שימוש במידע פנים את מניותיו בהארקן, לפני שצנח
מחירן בגלל חוסר רווחיות ומשבר המפרץ, שאיים על שדות הנפט שלה בבחריין. החקירה לא גילתה דבר, אבל צילה העיב על מערכות הבחירות בהן התמודד. כמו גם העובדה שהאינטרסים של מפיקי הנפט, שאינם חופפים בהכרח את אלו של כדור הארץ, תמיד מצאו הד בפעילותו הציבורית. עוד בקמפיין הראשון והכושל שלו ב-78' אמר: "במדינה כמו טקסס, אין דבר כזה 'להיות קרוב מדי' לתעשיית הנפט".

[X=nextPage=X]

חמלה

האירוע המכונן בחייו של בוש, גמילתו מאלכוהול בגיל 40 באותו בוקר בהיר בקולורדו, התרחש זמן קצר לפני שעזב את עסקי הנפט ופנה לעבוד בקמפיין של אביו. "לידתו מחדש" כמו שמכונה החזרה בתשובה בשיח האוונגליסטי, הייתה שיאו של תהליך בו התקרב לדת ככל שחייו גלשו למבוי סתום. בזמן קמפיין הבחירות אמר שהפילוסוף הפוליטי החשוב בעיניו הוא ישו. למרות שהוא שומר על פרטיות אמונתו, מתפלל לבד וקורא בתנ"ך כמעט כל יום, התנהלותו בתפקיד עוררה חשש לקרבה רבה מדי בין הדת והמדינה בקרב ארגונים ליברליים. בקרב אחרים התעוררו תחושות של אי נחת, כשנודע שנשיא המעצמה החזקה בעולם הזמין את נשיא מקדוניה, שבמשרדו, לכריעת ברך משותפת ותפילת רענון קצרה. מרווין אולאסקי, קומוניסט לשעבר ויהודי שהתנצר בהווה, הוא הוגה דעות נוצרי המקורב לבוש. הוא כתב את "הטרגדיה של החמלה האמריקנית", וביטויים רבים מהספר נמצאים בז'רגון "השמרנות החומלת" של הנשיא. אולאסקי גורס כי הדת צריכה לתפוס מקום מרכזי בחיים הפוליטיים, וכי ראוי שכל ברואי האל, בסופו של דבר, יתנצרו. לאולאסקי גירסה משלו למילותיה של המשוררת אמה לזרוס, החקוקות על פסל החירות – "הבו לי את המוניכם היגעים, העניים, הצפופים, המשוועים לחירות" –שאומרת "הבו לי את המוניכם, ואני ארומם אותם אל רוחו של ישו". קידום והפצת האמונה באל והבנת כתבי הקודש כפשוטם הם עקרונות בסיסיים בנצרות האוונגליסטית.

אן-אליזבט מוטה, עורכת משנה במרכז המחקר הצרפתי "המזרח הקרוב", המשלימה בימים אלו את ספרה על הנוצרים השמרנים בארה"ב: "בוש בהחלט אדם שלא מאמין ברלטוויזם תרבותי אלא בערכים מוחלטים של טוב ורע. נראה שהוא מרגיש באופן כן ואפילו אצילי שיש לו יעוד – להגן על המערב ועל הערכים האמריקאים. הוא קרוב לנוצרים האוונגליסטים בארה"ב, שמונים בין 50 ל70- מיליון נפש. הוריו נוצרים פרסרבטיאניים, עדה שאינה מאמינה בהחצנת רגשות, אבל ג'ורג' עבר בעקבות אשתו לכנסיה המתודיסטית, שהיא הרבה פחות סנובית".

הפעם הראשונה שבוש דיבר "את הדיבור", כלומר שילב את שמו של ישו בשיחה כללית, היתה ב85-. התקרבותו המחודשת לדת החלה בראשית שנות השמונים, כאשר הצטרף לקבוצה לימוד תנ"ך של אנשי עסקים ממידלנד. השילוב של משבר אמצע החיים יחד עם קריסת כלכלת הנפט, גרם למשבר רוחני בקרב אנשים רבים. גם בכיתת הלימוד היה בוש ידוע כליצן שבחבורה.

הקיק של בוש עכשיו לא היה חשיש, גראס,

ספיד, אלכוהול או מבער אחורי של F-102.

בוש מצא את הקיק הפשטני שהצליח לגעת

בלב שלו, ישו הנוצרי

את הדחיפה נתן לו המטיף בילי גראהם, ידיד המשפחה. בזמן ביקור בקניבנקפורט טייל עם בוש על החוף, ושאל: "האם אתה בסדר עם אלוהים?". בוש ענה בענווה שלא, אבל שהוא חושב שהוא צריך להיות. הוא חזר למידלנד עם עותק מספרו של גראהם, וכמה שבועות אחר כך הפסיק לשתות. בוש אמר עליו: "בילי גראהם שתל זרע בלבי ואני התחלתי להשתנות לטובה. הוא לא גרם לי להרגיש אשם, הוא גרם לי להרגיש נאהב". בוש גדל בתרבות שבה רגישות או רגשנות מהוות חולשה שאינה יאה לגברים. הז'רגון הנוצרי נתן לבוש שפה שמאפשרת לו לדבר בנוחיות על תחושותיו ועולמו הפנימי. משבר אמצע החיים דוחף אנשים למקומות ולרצונות העמוקים שהתכחשו להם קודם. הקיק של בוש עכשיו לא היה חשיש, גראס, ספיד, אלכוהול או מבער אחורי של F-102. בוש מצא את הקיק הפשטני שהצליח לגעת בלב שלו, ישו הנוצרי.

בזמן הקמפיין של אבא שלו לנשיאות ב88-', פעל בוש בשקט בקרב המטיפים האוונגליסטים. הוא הסתובב עם פעיל בקמפיין, דאג וויד, שהביטוי "שמרנות מלאה חמלה" שנלקח מספר שכתב, היווה שנים אחר כך את האג'נדה המוצהרת של הקמפיין לנשיאות שלו עצמו. כאשר התמודד לבחירות למושל טקסס בפעם השניה, ארגן פגישות עם קבוצות של מטיפים כפריים. באחת מהן הם הקיפו אותו במעגל, הניחו את ידיהם על בוש והתפללו ש"תמיד ישאף למלא את רצון האל".

כאשר אבא שלו פגש בחשאי מנהיגים נוצריים בזמן הקמפיין, הוא נשאל את "השאלה המכשילה" האהובה על הימין הנוצרי: "כשתעמוד בשערי גן העדן ואלוהים ישאל למה לתת לך להיכנס, מה תענה?". האב ענה את התשובה האינסטינקטיבית, השגויה: "הייתי איש טוב ועשיתי ככל שביכולתי". בוש הצעיר, שאחרי הפלופ החל לפעול בשליחות הקמפיין של אביו בקרב הנוצרים, יודע את התשובה הנכונה: "כולנו חוטאים, אבל קיבלתי את ישו לתוך לבי כמושיע שלי". האב גם שאל באותה פגישה את המטיף ג'יימס קנדי איך זה שמוסלמי טוב לב לא יכול להגיע לגן העדן. יואב קרני מאזכר בגלובס את פליטת הפה הלא כל כך מפורסמת של בוש הבן ב-98', לפני שביקר בישראל. כאשר נשאל מה יהיו מלותיו הראשונות, השיב בהומור: "כולכם תלכו לעזאזל". הוא התכוון הכי מילולית שאפשר – אין חיי העולם הבא למי שלא מכיר בישו.

[X=nextPage=X]

השפיץ של האלה

הוא הצטרף לקמפיין הנשיאות של אבא שלו בסוף 86', כשלא הייתה לו כל תעסוקה פרט לישיבות מועצת המנהלים של הארקן. כששאל את אביו מה יהיה תוארו, ענה לו האב: "אתה לא צריך שום תואר. כולם ידעו מי אתה". וכולם אכן ידעו. היה קשה להחמיץ את בוש הצעיר במטה. הוא הסתובב שם בטרנינג, ירק טבק לסלי הניירות ומינה את עצמו לאחראי הראשי על הנאמנות והמוטיבציה של עובדי הקמפיין. אחד מתפקידיו הראשונים היה לנזוף במנהל הקמפיין המיתולוגי לי אטווטר, שבכתבה אודותיו באסקוויר (מגזין גברים אמריקני, חיקוי לבלייזר) סופר כי התראיין בתחתונים באמבטיה. "אתה מייצג אדם דגול" נזף בו בוש הצעיר, ואטווטר מיהר לכתוב פתק התנצלות לברברה בוש. לדעת לורה, העבודה בקמפיין ניקתה את בוש מכל מרירות ומשקע שיכול היה להיות בינו לאביו, והפכה את בעלה לאדם בוגר.

דמות האב שלו נבחרה לנשיאות, ובוש עבר עם לורה והתאומות לדאלאס וחיפש מה לעשות. הוא ודה-וויט, השותף בספקטרה 7, ארגנו את קבוצת המשקיעים שקנתה את הטקסס ריינג'רס, קבוצה מהדרג השני. את השקעתו הפעוטה של בוש עצמו, חצי מיליון דולר שקנו לו רק מעט יותר מאחוז בקבוצה, השיג בהלוואה שתמורתה משכן את מניותיו בהארקן. קבוצתם של בוש ודה-וויט, שהמשקיע העיקרי שלה היה איל בידור מניו יורק בשם בייטס, נאלצה להכניס שותפים טקסניים אחרי שהקומישנר של הליגה קבע שצריך עוד כסף מקומי. אף אחד לא רצה שהקבוצה, שעברה במקור מוושינגטון לטקסס בראשית שנות השבעים, תתפרק או תנדוד שוב.

הוא השתעשע ברעיון לרוץ לבחירות ב90-'

למשרת מושל טקסס. העניין ירד מהפרק אחרי

שאמא שלו – הגברת הראשונה דאז – אמרה

לכתבים ש"אולי כדאי שג'ורג'י קודם יסיים

דברים שהוא מתחיל בהם"

בייסבול, עבור בוש, הוא הדבר החשוב בחיים. הוא לא אוהב לקשקש על המשמעויות המיתולוגיות של המשחק. המטאפורות שלו לא חורגות מהשפיץ של האלה. זה היה הספורט היחיד שאבא שלו, כוכב בייסבול בייל, חלק עם הילדים. אחי-סבתו היה הבעלים של הניו יורק מטס, וכילד, בוש שיחק ב'ליגת חלומות' וקיווה שתהיה לו קבוצה כמו לדוד הרברט. יש לו אוסף של מאות כדורי בייסבול וקלפי בייסבול חתומים. הבייסבול נתן משמעות לחייו. לא עוד הבן של הנשיא, אליטיסט שסיים את אנדובר, ייל והרווארד. הבייסבול שם קץ לשנים של כישלונות.

החיידק הפוליטי עוד לא עזב אותו. הוא השתעשע ברעיון לרוץ לבחירות ב90-' למשרת מושל טקסס. הוא נפגש עם מנהיגים רפובליקניים והעניין ירד מהפרק רק אחרי שאמא שלו – הגברת הראשונה דאז – אמרה לכתבים בבית הלבן ש"אולי כדאי שג'ורג'י יסיים דברים שהוא מתחיל בהם. הוא בדיוק נכנס לריינג'רס". גם בייטס אמר שאם הוא מתכוון לרוץ ולא לנהל את הקבוצה, אין בשביל מה להיכנס להרפתקה.

זו הייתה הרפתקה משתלמת, אחת מהשקעות הספורט הנבונות שנעשו – הרוכשים העלו את ערך הריינג'רס מ34- מיליון דולר ליותר מ250- מיליון בתוך פחות משמונה שנים. בוש היה שותף בהנהלה והפנים שייצגו את הקבוצה מול השחקנים והתקשורת. בתחילת דרכו היו לו כמה החלטות רעות – הוא פיטר את סמי סוסה, שאחר כך הפך לכוכב, ואחריו את נשיא הקבוצה בצורה שקוממה את התקשורת. כשחיפש מנהל שיווק בדיסני, נכתב עליו במדור הספורט המקומי ש"אין צורך, גופי ממילא נמצא בטקסס רינג'רס".

הוא השתפר. העסק עבר מניהול כמו משפחתי עם 30 עובדים, למקום עבודה גדול שהעסיק מעל 170. ב96-' עלו הריינג'רס בפעם הראשונה לפלי-אוף והפסידו ליאנקיז. הוא שיפר את יחסי האנוש שלו. הוא פיטר את המנהל בובי ולנטיין, שאמר אחרי שנים לוושינגטון פוסט, לפני הבחירות: "למרות שהוא פיטר אותי, אם הוא צריך שאני אבוא לרוץ בשבילו יחף ובחינם, אני אעשה את זה". בוש הכיר את שמות כל עובדיו – ידוע שיש לו זיכרון פנומנלי לשמות ופרטים אישיים, יתרון מדהים לפוליטיקאי – מהשחקנים ועד מוכרי והנקניקיות. הוא עמד מאחורי היוזמה לבניית האצטדיון בולפארק החדש של הקבוצה באלינגטון, ואהב לשבת ביציעי הקהל הפשוט יחד עם האוהדים. הם צבאו על כיסאו כדי לקבל חתימות, ממש כמו שצבאו על נולאן ראיין, הפיצ'ר הכוכב של הקבוצה. לטיים הוא אמר ב-89': "חשוב לי שהחבר'ה יראו שאני יושב באותם מושבים כמוהם, אוכל אותו פופקורן ומשתין באותם שירותים".

בפעם הראשונה, בוש הפך לדמות ציבורית מוכרת בזכות עצמו. כאשר נמכרה הקבוצה, הרוויח בוש קצת יותר מ15- מיליון דולר. אביו כבר לא היה נשיא, וסוף סוף היו לו האמצעים והמרחב להתחיל בפעילות פוליטית רצינית. בסוף שנות הארבעים שלו, דאבייה בוש היה כבר ילד גדול. הגיע הזמן שכמו שמקובל במשפחה, הוא יפנה לעשות למען הציבור.

[X=nextPage=X]

חינוך ילדינו

תחילת הקמפיין שלו למשרת מושל טקסס ב94-' לא בישרה טובות. העיתון יוסטון כרוניקל דיווח על הצגת מועמדותו ופרסם בטעות – לא בלתי מובנת – את התמונה הלא נכונה. תמונתו של ג'ורג' בוש האב. היריבה, המושלת המכהנת אן ריצ'ארדס, קראה לו הבן של אבא ולא חסכה מאמצים להרגיז אותו.

ריצ'ארדס הייתה אויבת המשפחה. היא שטבעה בזמנו את המכתם המעליב על אביו ורגל הכסף בתוך הפה, ואת בנו נהגה לכנות בזמן הקמפיין "Little Shrub" (שיח קטן). כמו בוש, גם היא היתה אלכוהוליסטית שהשתקמה, וזכתה לאהבת הציבור. משבר בפרץ במערכת החינוך של טקסס, כשריצ'ארדס נכשלה להעביר רפורמה, תפס את הכותרות, ובוש נצמד אליו. נגד כל האינסטינקטים הטבעיים שלו, הוא לא נגרר למלחמה אישית נגדה. היא כינתה אותו שיח קטן, הוא כינתה אותה בנועם גברתי המושלת, וכשנשאל לדעתו עליה בראיונות אמר שהוא "מוצא שהיא אדם מאוד מעניין".

 

אן ריצ'ארדס: "בוש הוא יריב בלתי אפשרי.

נניח שהיית בא ושואל אותו – מה השעה?

בוש היה עונה לך, עלינו, על כולנו, לדאוג

שילדינו ידעו לקרוא"

הקמפיין שלה טען שהוא הבן של אבא שלו. הוא החביא את הוריו, הביא צוות למטהו שלא היה מזוהה עם וושינגטון והאנשים שהפסידו לאביו ויצר קמפיין שעסק אך ורק בנושאי חינוך וחברה, שהיה חיובי ככל שקמפיין בחירות יצרי יכול להיות חיובי. היא חיכתה שהוא יתפרק באחת מהתפרצויותיו הבלתי נשכחות – לבוש היבש מאלכוהול לא הייתה כל כוונה לשחק לידיה. הוא הצליח, כמובן, החזיק הכל בפנים ושלח את ריצ'ארדס הביתה מבית מושל טקסס, ששימש עוד את סם יוסטון המיתולוגי.

בריאיון ללארי קינג לפני הבחירות לנשיאות, אמרה ריצ'ארדס שבוש היה יריב שבלתי אפשרי להתעמת איתו: "נניח שהיית בא ושואל אותו – מה השעה? בוש היה עונה לך, עלינו, על כולנו, לדאוג שילדינו ידעו לקרוא".

ארבע שנים אחר כך, בפעם הראשונה בתולדות מדינת טקסס, נבחר בוש בפעם השניה למושל המדינה שלו הייתה עצמאית, כלכלתה הייתה תופסת את המקום ה-11 בעולם. קלינטון עמד לסיים את תקופת כהונתו השניה, שהוכתמה בידי התובע הסוטה המיוחד קנת' סטאר שחשף בפני האומה כל טיפת זרע נשיאותי על שמלה של מתמחה. ג'ורג' בוש זכה במינוי המפלגה הרפובליקנית, ועל אל גור, רובוט פיקח וחביב ששימש כסגנו של קלינטון, הוטל להמשיך את שליטת הדמוקרטים בבית הלבן.

מבחינת הבושים, שסולקו משם שמונה שנים קודם, זה לא בא בחשבון. ג'ורג' בוש כבר לא היה הבן שהכשיל את עצמו משום שפחד למרוד. הוא הפסיק להתנגש בחוסר אלגנטיות בפחי האשפה של השכנים. המאבק, ככל קמפיין לאומי בעתות של שלום, היה עקוב מטמטום פוליטי. אנשיו של גור יצרו את קמפיין "בוש הוא טיפש", שגרם לכך שג'ורג' בוש זכה ללעג יותר מכל נשיא לפניו כולל פורד, אותו סגן נשיא אומלל של ניקסון שזכה בהפקר ונהג להחליק וליפול מכבש המטוס מול מצלמות הטלוויזיה. מולם גייס ג'ורג' ווקר דאבייה בוש את פניו התמימות והזכות ביותר, ואת את אותה אג'נדה שפגש בימי הקמפיין של אביו 12 שנה קודם, שניסוחה נשאב מהז'רגון האוונגליסטי. היותו "שמרן מלאת חמלה".

מעניין לראות כיצד בוש המשיך לא רק בגישה המסורתית של מפלגות ימין המחזרות אחר אנשי מרכז תוך החבאת חיבתן לחיזוק הכוחות הצבאיים על חשבון הרווחה, אלא גם את המסרים של קודמיו בשושלת. פרסקוט הגדיר עצמו כ"מתקדם מתון" (Moderate Progressive), אביו, בוש 41, דיבר בקמפיין שלו על אומה טובת לב ונדיבה (A kinder, gentler Nation) ובוש הפך את עצמו ואת תומכיו לאותם שמרנים מלאי חמלה (Compassionate conservative). בניגוד לאביו, אפשר להאמין לבוש כשהוא משתמש בשפה של אלו שישו בלבבם.

[X=nextPage=X]

ופתאום…

באחד הפרקים האחרונים של "הבית הלבן", ולוואי ויכולנו להאמין שאכן כך מתנהלים הדברים במסדרונות העוצמה, אומר הנשיא לעוזריו מהירי הדיאלוג: "עושה רושם שאני לא צריך להיות פה בכלל". הנשיא בהחלט צריך להיות שם, כמובן, אבל עושה רושם שבמצב נורמלי, דמוקרטיה חזקה כמו ארה"ב יכולה להתנהל גם כשכולם משוכנעים שלבניין המרשים בשדרות פנסילבניה 1600 בוושינגטון השתחל בגניבה איזה "שיח קטן", קאובוי שקורא רק את הכריכה האחורית של ספרים ואין סיכוי שיהיה לו על מה לנהל סמול-טוק עם שמעון פרס.

רק שזהו, כמובן, לא זמן נורמלי. ממגדלי התאומים ועד ים תימן, מבאלי ועד וכולל צומת כרכור, החברה המערבית נמצאת תחת התקפה רצחנית של מאמינים אדוקים שחושבים שאין לה זכות להתקיים. אינשטיין אמר שהוא לא יודע באיזה נשק יילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל שהוא משוכנע שברביעית יילחמו במקלות ואבנים. ובכן, אנו כבר יודעים באיזה נשק נלחמים במלחמת העולם השלישית – טרור משתק שמנסה ומצליח להטיל פחד על כל דבר שנראה מובן מאליו.

בפרפרזה על אותה אמירה של שפירו, "בוש

לא אידיוט, הוא פשוט לא אוהב לחשוב", נראה

שזה שהוא פשוט לא אוהב, עוד לא אומר שהוא

לא יודע

מאז משבר הטילים בקובה, אולי, לא עמדה מנהיגותו של העולם החופשי בלחצים כאלו. בראש העולם הזה לא נמצאים עכשיו קנדי או רוזוולט או צ'רצ'יל. העתיד של כולנו נמצא עכשיו בידיו ובמוחו – וקצת מטריד ומשרה חוסר שלווה לחשוב על זה – של דאבייה. האם הוא מתאים?

מוטה: "הוא בדיוק מה שצריכים היום, מכיוון שאלו שהכריזו מלחמה על הכופרים באללה יפרשו כל רמז לפיוס כסוג של חולשה. בוש מאמין שלאמריקה יש תפקיד כמגדלור של הדמוקרטיה, כמו הגישה של בוב קיגן שתיאר את אמריקה במאמרו ב'פוריין אפיירס' ב-98' כ'אימפריה הנדיבה'. קיגן טען שאם יש מדינה בעולם שראויה להיות כל כך חזקה, אין ספק שאמריקה תהיה בראש הרשימה המאוד קצרה הזאת".

שפירו: "אמריקה ברת מזל שבוש היה הנשיא מייד אחרי ה-11 בספטמבר. במבט פנימי על הפולטיקה האמריקנית, ב-50 השנים האחרונות מאז מלחמת העולם לדמוקרטים הייתה תדמית של מפלגה רכה ולרפובליקנים של נוקשה. כתוצאה מכך, כשהדמוקרטים שלטו הם הלכו לטובת מדיניות נוקשה כדי לא להיחשב רכרוכיים. נראה לי שאם הדמוקרטים, כולל קלינטון, היו בשלטון בזמן ההתקפה, הם היו חשים מחויבות להפגנת עוצמה צבאית חזקה רק לשם הצורך להתקיף, לא כדי להגן על האזרחים".

מבט על הדרך שעשה בוש לאורך חמישים ושש שנות חייו, חינוכו ומעשיו מראה שהכוונה מאחוריהם הייתה להכשירו לתפקיד מהסוג שהוא ממלא כיום. גם אם שנים רבות ניסה להתכחש למורשת שאליה גודל. המבט הזה משאיר מקום למעט אופטימיות, ככל שאפשר לגבי אדם שרובנו לא פגשנו ואנו מכירים רק מהמדיה. בפרפרזה על אותה אמירה של שפירו, "בוש לא אידיוט, הוא פשוט לא אוהב לחשוב", נראה שזה שהוא פשוט לא אוהב, זה לא אומר שהוא לא יודע. ויכול. לפחות כשהוא משוכנע שהוא צריך.

יורק: "חשוב לציין שבוש למד לגלות גמישות: במהלך הקמפיין הוא התנגד לרעיון של קלינטון "לבנות אומות מחדש", עכשיו הוא מדבר על בניית העם באפגניסטן, ובניית עיראק שלאחר סדאם".

בשורה התחתונה, האם דאבייה יסתפק כמו אביו לפניו בברירה השכלתנית של הפיכת סדאם ל"וירוס מוחלש" הנמצא תחת "בדיקות מקיפות של האו"ם", או ילך עם תחושות הלב והבטן שלו ויכנס בעירק? בסגנון שבוש היה מעדיף להשתמש בו, You can bet your ass he will