Category Archives: מריבות

ספויילר אחד ולתמיד

זהירות, ספויילרים:

מי שרוצה את הטי-שירט, שיזמין אותה מכאן.

 

ובעניין אחר (ואתם בהחלט מוזמנים להצטרף):

סקס קפיטליסטי

"הקפיטליסט היומי" הוא בלוג של מספר כותבים המחזיקים בהשקפות עולם (והניסוח עכשיו יגרור בוודאי לא מעט תיקונים מצידם) שנעות בין ליברטריאנים לסתם ימניים נחושים. השבוע התפרסמה בו רשומה של אסף הדני שפגש את הסטודנטים השובתים ושוחח עימם, רק כדי לקבל אישור לדעה איתה בא מהבית, ועליה הוא כתב פוסט. אתם מוזמנים כמובן לקרוא, למרות שבאמת, אתם לא חייבים.

בתחתית הפוסט תמצאו לא מעט טוקבקים ענייניים המתווכחים עם אסף ואחרים על הנושא שבדיון. מנומקים, מפורטים, מביאים מראי מקומות – באמת, דיון מקוון לעילא ולעילא.

למרבה הצער הטוקבק שלי, שהיה דווקא הראשון ברשימה (אני ראשון! יה!) ניסה לקצר את הדיון ללוז העניין:

 מאת גדי שמשון:

אנסה להיות ענייני, אסף: אתה חייב זיון.

 מאת אסף הדני:

מחמיא לי שבחור מוכשר כמוך מגיב באתר. מפליא אותי שהתגובה מאד רדודה. אבל אתם בתקשורת…

מצד שני, אולי התגובה הלא עניינית שלך היא הודאה בכך שאין הרבה מה להגיד כאשר אדם ניצב מול מראה ורואה את האמת מולו.

הטוקבק שלי לא היה כה רדוד כמו שאסף מקווה לטעון. הוא בא בסופו של טקסט שלם שאנסה עכשיו לקצוץ באכזריות, רק כדי שתבינו את הטונים הכלליים שלו:

"… כפי שכיניתי זאת באופן ציורי בעבר, היא בעצם ”זונה ציבורית“- כולם עולים עליה, חלקם אפילו לא נהנה אבל אף אחד לא משלם… לא אחרת מהפרופסורית יולי תמיר !! … הרעיון של ההשכלה הגבוהה כ“מוצר ציבורי“ (“זונה ציבורית“) איננו שייך אלא  לתקופה הרומנטית… הפרופסורית המכובדת צריכה לפנות את מקומה למנהיגות אמיתית, כזו שאינה מתרפסת… או שהם חבורת רופסים חסרי חוליות… העדיף להיות מלחך פנכה, שואב המים וחוטב העצים של העלגים בראש המאבק… הוא רפס כתולעת חסרת חוליות, מקוצץ כנפיים מול ההתאחדות הארצית.."

כאמור, הטקסט רווי דימויים של עולם בו שולטים רק משפילים ומושפלים, ההשכלה הגבוהה היא זונה שכולם עולים עליה, הביטוי "רופסים" ונגזרותיו חוזר שם כמה וכמה פעמים, הזלזול התהומי והממדים הדמוניים שאסף מעניק לכל מי שלא מסכים איתו (כמעט כולם, כנראה, כי אתה חושב שגם השמאל וגם הימין כאלה, אהם, רופסים)… מעוררים את התגובה (העממית אולי, אך המדוייקת) שאולי חסר לכותב משהו.

הסיומת של תגובת הנגד של אסף, אותו "אולי התגובה הלא עניינית שלך היא הודאה בכך שאין הרבה מה להגיד כאשר אדם ניצב מול מראה ורואה את האמת מולו" היא אוננות, ליטוף עצמי חושני שמתמוגג מעצמו באופן שרק מעמיק את משמעות תגובת הלצון המקורית שלי. לא, אסף, הטקסט שלך וסגנונו היו מגוחכים בעיני, אבל כמה שהתאמצתי לא ראיתי שם שום "אמת" פרט ל"הכותב חייב סקס, לפחות לפי השפה, הטונים ועולם הדימויים בו הוא משתמש". אני מקווה שאתה רואה את האמת הזו גם כן.

הטעות במבחן של הרווארד

נטע דרור סיפרה שמבחן בדיקת העמדות הלא מודעות של אוניברסיטת הרווארד תורגם לעברית, והביאה בשמחה את הלינק אליו. המבחן מאפשר לבדוק את ההבדל בין מה שנדמה לנו שאנו חושבים על נושאים מסויימים, לבין מה שאנו חושבים באמת. דרור מוסיפה שרוב האנשים יגלו כי עמדותיהם פחות ייצוגיות ויותר גזעניות ממה שהם חשבו.

יש שבעה מבחנים, הבוחנים את עמדות הנבדק כלפי אשכנזים/ספרדים, הומואים/סטרייטים, נשים/גברים, שחורים/לבנים, צעירים/זקנים, רזים/שמנים וישראל/ארה"ב (בדיקת תחושת הלאומיות).

עשיתי את המבחנים, ואני חייב לומר שהמבדקים לא אמינים בעיני לחלוטין. סתם ככה יושבת לה בהארוורד איזו לסבית כושית ושמנה, שמרוב שהיא אמריקאית מסריחה היא לא מסרבת להודות שהיא פשוט זקנה. ופרענקית.

 

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים.

סוניה, אל תשכחי להביא חלב, בבקשה

 

מה אתם רוצים, זה חנן התחיל.

ונשמח אם בכל זאת תשמרו על העסק בחוץ, שנוכל להשתתף.

אודה לשנאה / חגית ברונסקי

כָּיוֹם,
כֹּלאִישׁ תִּקְשֹׁרֶת
אוֹ סְתָם מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְפַּרְסֵם,
מוֹצֵא לְעַצְמוֹ "עָשִׁיר מַחְמָד"
לִשְׂנֹא וְלִתְקֹף.
כֻּלָּם שׁוֹכְחִים
שֶׁהַכֶּסֶף שֶׁל הָעֲשִׁירִים הוּא זֶה שמנשים אֶת הַמְּדִינָה

חגית ברונסקי, NRG

שלום תלמידים יקרים. בעקבות הצלחת הקורס הקודם בקריאת שירים עיתונאיים באופן ביקורתי (ראו "המנון למורידי הקבצים" לדורון אביגד, שם, שם) (טוב, זה שם), החלטנו להמשיך במסורת. והיום, ניתוח הפואמה המרגשת "שנאת עשירים" מאת חגית ברונסקי, שהתפרסמה לאחרונה באתר הלירי NRG.  אנא קראו את היצירה במלואה בטרם נפנה לניתוח מעמיק.

האני המספר ביצירתה של ברונסקי הוא אדם העומד מול כוחות גדולים וחזקים ממנו, לא מאבד את עוז רוחו וערכיו ויכול להם. מאז איין ראנד לא נתקלנו, כנראה, בעוצמה היולית שכזו ובדמות כה מורכבת המשמשת להעברת המסרים. כישוריה הלשוניים של ברונסקי, עורכת מדור הכלכלה ב-NRG, באים לידי ביטוי מלא ומפעים ביצירה זו. להלן כמה קטעים מוערים מתוכה. הטקסט המקורי מופיע באות מודגשת.

 

הטרנד התוסס בשנים האחרונות הוא שנאת עשירים. שימו לב למשלב המתוחכם בין "טרנד תוסס", מונח המשמש גם בשירים מוקדמים יותר של היוצרת, כמו "הבלונדינית הסודית" ("הטרנד היה שייך עדיין לדוסיות ואנשים שחלו במחלה נוראית, ואילו אני שיווקתי את עצמי כדיווה פריזאית", וואלה פאשן רביו), לבין נושא הפואמה עצמה.

מובילת הטרנד היא שלי יחימוביץ, שהזדרזה לתקוף את שרי אריסון בפרשת הפיטורים של בנק הפועלים. ברונסקי מתעלמת בחן אופייני מכל אותם "טיעונים" ומיני בוקי-סריקי בהם השתמשה יחימוביץ', ואינה מרפה ממציאת הלוז האמיתי של אותה תקיפה: טרנד אופנתי ומגונה. כיום, כל איש תקשורת או מנהיג דעה או סתם מי שרוצה להתפרסם, מוצא לעצמו "עשיר מחמד" אותו הוא שונא ובו הוא משתלח. לתשומת לבכם, יש סיכוי סביר שבבחינה תידרשו לנתח את האופן בו המונח "X מחמד" מתהפך ביצירה, ומה משמעות הדבר.

הכי קל לשנוא את העשירים. הם חיים טוב, נוסעים לחו"ל ביאכטה הפרטית שלהם, לא סופרים את השקל. באופן כללי, כפי שזה מצטייר מעיניהם של שונאי-העשירים, בעלי הממון נוהגים לקום בבוקר, להתגלגל בשטרות של מאה דולר, לפטר כמה עובדים, להטיח פנקייקים (הערת המתרגם: הכוונה, כנראה, לבליני) עם קוויאר באנשים עניים ואז שוב לפטר כמה עובדים, תוך שהם צוחקים צחוק מרושע. התמונה הזו, ככל שהיא ססגונית, כן היא עושה עוול לאותו מגזר. עוד נחזור לפרגמנט זה בהמשך ניתוח היצירה, ובינתיים – שיעורי בית: היכן בדיוק נטען (בין אם מצד שלי יחימוביץ' ובין אם מצד מחקיה רודפי הטרנדים הזולים) כלפי העשירים שהם מתגלגלים בשטרות כסף או נוהגים להטיח פנקייקים עם קוויאר באנשים עניים?

בהמשך, מתייחסת ברונסקי לידיעה על מדד BDI שעסקה ב-18 המשפחות השולטות במשק הישראלי: …ידיעה שעוררה מייד תגובות מלאות מירמור…  כל אותם מגיבים כנראה לא יודעים לקרוא, או לא מספיק אינטליגנטים כדי להבין מה המשמעות של הטקטס. שימו לב: אותן 18 משפחות מכניסות סכומים שווה ערך לכ-77% מהתקציב השנתי של מדינת ישראל, שהוא כ-256 מיליארד שקל. המשמעות היא, שאותם עשירים שנואים כל כך, הם אלה שמשלמים את אחוז המסים הגבוה ביותר למדינה.

כאן אנו פוגשים בלופ מחשבתי, באותה "קפיצת הדרך" המוכרת מקלאסיקת המדע הבדיוני "חולית": מהנתון שרווחי המשפחות הללו שווים לכ-77% מהתקציב של מדינת ישראל – מנסה ברונסקי לגרום לנו להסיק שהן ממש מממנות 77% מתקציב המדינה. שימו לב לשימוש של המשוררת במילה "מכניסות", שיכול להיות או רישול לשוני (שאין לצפות ממנו מעורכת) או אמצעי רטורי המיועד לתת את הרושם, בעיני הקורא ההדיוט, שאותן 18 משפחות ממש מממנות (מכניסות) 77% מתקציב המדינה. וזו, להערכתי, המשמעות של הטקסט.

מהרווחים שלהם, שנוצרים מעבודה קשה, וכאן אנו נתקלים בסתירה קלה: בבתים הראשונים של הפואמה טוענת ברונסקי  כי "העשירים הם חיים טוב, נוסעים לחו"ל ביאכטה הפרטית שלהם, לא סופרים את השקל". אנא זכרו זאת לבחינה, כי יש אפשרות שגם השאלה "הגדר מהי עבודה קשה" תישאל (וכן, אני יודע שברונסקי ניסתה להיות צינית. אבל אפעס, לא ממש הצליח לה).

הם מזרימים סכומים אדירים של כסף למדינה. אותו כסף שממנו מורכב תקציב הביטחון… יש לי חדשות בשבילכם. בלי הכסף של העשירים, שכל המדינה נהנית ממנו, אי אפשר היה להתקיים כאן. אי אפשר היה לקיים צבא, ומשטרה וסובסידיות. ולנו יש חדשות לברונסקי: בלי מכירת החיסול (הפרטה, עלק) של הטוב שבמדינה לידיים של 18 משפחות ההון, היה להן הרבה פחות כסף "לתרום" למדינה – אבל לא בטוח שהמדינה היתה כל כך צריכה אותו. שנתחיל לדבר על מפעלי ים המלח, בתי הזיקוק וכו'? אולי עדיף שלא. המשוררת תקרא לנו שונאים שרודפים אחרי טרנדים זולים.

אותן 18 משפחות מעסיקות בחברות שבבעלותן יותר מ-150 אלף עובדים. הן אלו שתורמות מיליונים של שקלים לבתי חולים, ולנזקקים ולאמנים ולכל אותם אלו שהמדינה היתה אמורה לדאוג להם, אך אינה עושה זאת. ועם כל תרומת המיליונים לבתי החולים, מספר המיטות ביחס לאלף אנשים הצטמצם בישראל בחמישים אחוז. אולי, אם המדינה לא היתה פותחת רגליים בפני ההון, היה לה תקציב לבריאות. אופס, סליחה, חלאס "לשנוא עשירים", תגידו תודה לכל נדבה.

אז בפעם הבאה שאתם מחפשים עשיר כדי לשנוא, תשאלו את עצמכם: הקוראים הנבונים ינסו לקרוא את המשפט הזה בקול רם, כתרגיל משחק לדמות מתחסדת. סתם, כי בפני עצמו הוא משפט ממש עלוב.

מתי בפעם האחרונה אתם שילמתם יותר מ-50 אחוז מס על ההכנסות שלכם, אישית, חגית, אני משלם את הסכומים הללו כבר כמה שנים. טרם הגעתי למדרגת העושר שמאפשרת לעצמאי העמל – כמו, אני מוכן להתערב, לרוב העשירים עליהם את מגינה בחירוף נפש – להקים חברה (רק 35% מס) לצורך הפחתת הנטל. תמהני אם ברונסקי באמת חושבת שאותם עשירים מופלגים אמנם משלמים חצי מכל הכנסתם במיסים, או שהיא חושבת שהם טיפשים – או שאנחנו, אותם רודפי טרנדים, כאלה.

שהרווחתם בעבודה קשה? כאמור, טרם יצא לי לנסוע ביאכטה פרטית ולא לספור את השקל, כך שכנראה שאיני מכיר מהי "עבודה קשה".

מתי בפעם האחרונה אתם תרמתם מיליונים לנזקקים ומתי בפעם האחרונה אתם סיפקתם עבודה לאלפי אנשים, שהעסקתם בחברה שלכם ודאגתם להם לפרנסה? כלומר, מי שלא עשיר מספיק לספק עבודה (באיזה תנאי שכר? האם המונח "עבדי קבלן" מוכר לברונסקי? האם תנאי ההעסקה במפעלים שבבעלות 18 המשפחות ראויים לתואר "פרנסה"?) מותר לכולנו להניח שברונסקי פשוט נכנסה לשוונג, לאותה דומיננטה המגבירה את המתח לפני הקדנצה, קטע הסיום הדרמטי: ורק אז תתמרמרו.

התגובה המיידית היא, כמובן, למה מי שואל אותך. אבל גם הסיומת היא חלק מאותה תזת-פארש אותה מנסה ברונסקי לקדם – אותו עניין של "אופנה" (ברונסקי, שהיתה בין היתר כתבת אופנה לפני שנהיתה עורכת כלכלית, אמורה להבין בזה) וטרנדים זולים המוליכים לתחושת מרמור.

אבל חגית היקרה, רוב המגיבים בתקשורת (ואפשר להניח שגם בטוקבקים) לא ממורמרים. הם זועמים. הם זועמים כי גונבים להם את המדינה (כל המפעלים והמתנות שהמדינה חילקה לעשירים במסגרת "ההפרטה" עלק שייכים גם לי וגם לך, לא רק לאחים עופר ויתר החברים ברשימת ה-18), וכשהם מנסים לזעום נגד זה נוזפת בהם ברונסקי בצדקנות "אל תתמרמרו".

את יודעת מה? לא נתמרמר. אבל אם אנחנו כבר בעניין של עצות, אולי כדאי שתלמדי לכתוב לפני שתגני את "שונאי העשירים".

ברונסקי היא בת זוגו של אחד העשירים בישראל, בן למשפחת רקנאטי. הטוקבקיסטים הזכירו זאת אצלה, אבל הסיבה שאני מאזכר זאת כאן היא כי היא (אופס) שכחה לציין זאת. גילוי נאות. ההוויה, כידוע, קובעת את התודעה. או משהו

בשיעור הבא ננתח את יצירתו של הפרוזאיקון נדבי נוקד "זכויות הן מושג יחסי, מעורפל, ונתון לפרשנות".

 

הציטוטים מ-NRG ברשומה זו נעשו במשורה ולצורך ביקורת וסאטירה עיתונאיים

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

אני לא יודע על מה הוא

אני לא יודע על מה הוא, אבל תודו שאם מתעלמים בחן מהעובדה שהבחור כנראה כותב ברצינות איומה, זה פשוט סרט מטורף לפי מיטב המסורת של "הימאים". רשימות מן התיבה הלבנה – אדרבא, שיעצרו את דן חלוץ.

אורי ברוכין vs ניר אופיר

בגליון האחרון של "הקולקטיב" ("'הקולקטיב' תמיד היה כותרת אירונית. תמיד". אורי ברוכין, שם שם) נכתבו על פרויקט "יום הבלוגים" של ניר אופיר מתפוז הדברים הבאים:

"6. האם כבר החלטתם על מי להמליץ ביום הבלוגים שמובילים תפוז ? האם בלוגרים שממליצים על בלוגים בפני בלוגרים מקדמים את פתיחת התחום בפני הקהל הרחב והתפשטות "מימ" הבלוגים, או מחזקים את הצד המקבע את הבלוגים והבלוגוספירה כרלוונטיים בעצם ולעצמם? למה התיאור של ניר אופיר בוויקי נקרא כמו פסקת פתיחה של cover letter? ולמה רב ה-A-list העולמי מתעלם מהיוזמה הנחמדה הזאת באופן כה מופתי? "

אז ראשית, לא לשכוח, ב-31 לחודש יהיה יום הבלוגים הראשון. ושנית, כנסו לבלוג של ניר, וקראו את פוסט התגובה שלו לקולקטיב, ואז את תגובת אורי אליו – ואז את התגובה של ניר אליו – וזה רק בינתיים. תבלו.

 

The Blob Returns

גילעד נס לא קונה את "הבועה חוזרת, מה הם חושבים לעצמם" של דרור גלוברמן ויובל דרור. טרם החלטתי אם אני רוצה שהצד הזה או הזה יהיה "צודק", אבל זה כבר דיון שטרם הבשיל להגיע לכאן.

ההפניה רשומה תחת הסקציה "מריבות", למרות שלעולם אסור לאבד את התקווה לדיון ענייני.

 

הפרטים חסויים

רוברט מקי, גורו התסריטאות ההוליבודי שביקר בתל אביב, טוען שאופיו של אדם מתגלה רק בהתנהגותו ברגעי משבר. כנראה שהכלל הזה ישים גם לאתרי אינטרנט, גם (ואולי במיוחד) כאלו הנהנים מתדמית לא-מסחרית ואליטיסטית. ומעשה שהיה, כך היה:

האתר הפובליציסטי "האייל הקורא" מרכז סביבו קהילה אינטלקטואלית, שלרוב יש לה מה לומר מעבר לטוקבקים שגרתיים (אם כי טרם ירדתי לעומק כל רבדי ההומור של הטכניון). הדיונים שם ארוכים מאוד, מפורטים מאוד, ולא מעט פעמים גם מרתקים – או מייגעים – להפליא, תלוי במצב הצבירה שלך.

דיון כזה התקיים לפני שנתיים סביב הבחירות המוניציפליות לעיריית ירושלים, ובו נכתבו, כחלק מתגובה שסקרה את המועמדים השונים, כמה הערות על רוני אלוני, מועמדת לראשות העירייה: "עד עכשיו במועצה היא עשתה פרובוקציות שלא טובות לכלום, עצבנה את הקולגות שלה, כרגע מניפה סיסמאות נבובות שפונות משום מה לילדי העיר נטולי זכות ההצבעה מבלי לנסות לפנות גם להורים… לא המועמדת האולטימטיבית שלי".

כותבת ההערה, איילת בועזסון, שימשה כאחת מעורכות האתר בהתנדבות. מאז עברו הרבה ביטים ברשת, אלוני לא נבחרה ופרשה מהחיים הפוליטיים (כיום היא עומדת בראש מטה המאבק בסחר בנשים), בועזסון עקרה עם משפחתה לבוסטון.

לפני כחודשיים קיבלה מערכת "האייל" דואר אלקטרוני מאלוני הדורש במפגיע את מחיקת ההערה עליה מהאתר ואת פרטיה של "איילת יעקובסון", תוך התראה כי היא לא תהסס לפנות לערכאות. אלוני סברה לתומה שמדובר בהכפשות מכוונות של אחד ממשרדי יחסי הציבור של יריביה הפוליטיים: "חובה שתהיה ביקורת ציבורית על אנשי ציבור", היא אומרת, "אבל שהביקורת תהיה אמיתית ומבוססת על ראיות. הגבולות הם ביקורת על עבודתו הציבורית או שקשורה לפעולתו זו. לא יכול להיות שיכתבו עלי רכילות".

בדיון של בועזסון עם מערכת האייל הועמדו בפניה כמה אופציות: שתגיע לסולחה עם אלוני; שתתחייב לשפות את האייל ואנשיו על המשך טיפולם בעניין (בתעריף של 50$ + מע"מ לשעה); או שתצליח לשכנע אותם כי זו חובתם לא להעביר את פרטיה האישיים – ולא, יועברו פרטיה לאלוני.

(אנשים ממערכת האייל הקורא אמרו כי שמה המלא של בועזסון וכתובת המייל שלה הופיעו גם בתגובה המדוברת, וכי שניהם ממילא ניתנים למציאה בגוגל. מעבר לכך, התגובה הרשמית של מערכת האייל הקורא תתווסף על ידם לטוקבקים של פוסט זה).

הסיום לפרשה תמוה לא פחות מהשתלשלותה: חיפוש בגוגל לא הועיל, אבל בעזרת הכתובת שקיבלה מהאתר, פנתה אלוני לבועזסון, והשתיים הצליחו להסכים ששם משפחתה של בועזסון אינו יעקובסון. כמו שאפשר להניח, מערכת האייל מחקה את ההודעה עם הדיבה לכאורה, ובועזסון הפסיקה לשמש כעורכת בהתנדבות, ונשארה עם טעם מר בפה: "בעקבות הסיפור העגום הנ"ל הסתבר לי כי היחסים ביני לאייל אינם הדדיים. הם היו מוכנים לפגוע במי שתורם בהתנדבות ולהתעלם מדרכי פעולה חלופיות ופולשניות פחות. הייתי שמחה להזהיר כל מגיב ברשת שפרטיו יכולים להימסר בשמחה ובששון בהנתן האיום המתאים".

אלוני, לחכות שנתיים ואז לפנות כדי להוריד תגובה מסכנה אחת?

"אני כבר שנתיים לא בפעילות פוליטית, אבל אומרים לי אנשים שכל פעם שמחפשים את השם שלי באינטרנט, אז בהתחלת הרשימה בגלל שזה אייל וזה ב-א', מופיעה התגובה שמכפישה אותי על לא עוול בכפי".

"אני עומד על כך שתפרסמו את מכתבי עם התנצלות של הכתב"

בניגוד לרוב הפרקטיקות המקובלות, מכתבי תלונה נחשבים כאות כבוד בקרב עיתונאים. להלן אחד האחרונים שבהם, והתגובה שפורסמה אליו, מתוך "אותות" של חודש מרץ (ממחר בחנויות המובחרות).

הנדון: כתבתו של יריב צור / כונן קשיח

בגיליון "אותות" שבנדון התפרסמה "כתבתו" של כתבכם יריב צור תחת הכותרת "צייר לי טרול". הכתבה הנ"ל מתייחסת לשמי ומייחסת לי פעילות זו או אחרת כשהיא מכפישה ופוגעת בשמי הטוב ובמוניטין של משרדי.

למרות כל זאת והיכרותכם ארוכת השנים עמי, לא טרחתם לא אתם ולא כתבכם משחיז המילים, לבקש את תגובתי לכתבה זו – וזאת בניגוד לכללי האתיקה המפורשים של מועצת העיתונות בעניין זה. אני מתפלא על זילות זו בכבודם של קולגות ועל הסכמתכם להפרה בוטה זו של כללי האתיקה מצד כתבכם (ומצדכם).

"אני עומד על כך שתפרסמו את מכתבי זה כ"מכתב למערכת" או כתגובה בגיליון הבא של אותות עם התנצלות של הכתב"

לתשומת ליבכם, בניגוד גמור להצגה המגוחכת של הנושא ושל השתלשלות העניינים בכתבתו של צור, אישרה השבוע הוועדה המחוזית את הכרייה בחצבה מערב כך שמבחינה מקצועית –מגיע למשרדנו, לניאדו תקשורת "יישר כוח" על עבודתנו בפרוייקט זה – עבודה שכללה ניהול מאבק בתקשורת על המוניטין של הלקוח שלנו כולל בפורומים השונים באינטרנט , ביצוע פעולת הסחה תקשורית במכתש הקטן, יצירת "אירוע ירוק" משלנו באתר חצבה מערב, ויצירת מפגש בלתי אמצעי בין עובדי רותם אמפרט לבין המפגינים. רבותי, רותם אמפרט היא באמת ובתמים חברה ירוקה ובוודאי שהרבה יותר ירוקה מכל אותם הגיפאים שרובם "חורשים" את השטח עם "גיפ סוף השבוע המפואר" שלהם ודורסים והורסים כל חלקה טובה בטבע מבלי לקחת עליו שום אחריות. נכון שגם רותם אמפרט פוגעת בטבע אבל לוקחת אחריות וגם משקמת אותו. ובדרך מעסיקה אלפי משפחות בנגב ומכניסה עשרות מיליוני דולרים לקופת המדינה

לשמחתי האמת ניצחה ורותם קיבלה את הזיכיון להמשך הכרייה ולדעתי זה מה שצריך לעניין את המפרסמים ואת ….לקוחותינו!

לסיכום: למרות כל העובדות הללו לא טרחתם לבקש ממני תגובה ופרסמתם מאמר משמיץ ומטעה ולכן על אני עומד על כך שתפרסמו את מכתבי זה כ"מכתב למערכת" או כתגובה בגיליון הבא של אותות עם התנצלות של הכתב.

בכבוד רב
אבי גנאור
מנהל יחסי ציבור

העתק
עו"ד רות בר

מר גנאור, שלום

קראתי בעניין את מכתבך. קראתי שוב את מאמרו (המצוין) של יריב צור, ואז קראתי שוב את מכתבך, ושוב את המאמר. להלן מספר נקודות העולות מהקריאה החוזרת הזו:

  1. יריב צור פרסם מאמר פובליציסטי, ולא את "כתבתו".
  2. כשני עיתונאים ותיקים, אני שמח לראות שכללי האתיקה של מועצת העיתונות (מהם משוחרר ענף יחסי הציבור, לא כל שכן הפורומים באינטרנט, שהם נושא המאמר) מהווים קוד התייחסות ראוי. 
  3. מאמרו של יריב צור עומד בכל כללי האתיקה העיתונאית. 
  4. למעשה, אשמח להופיע עמך בפני מועצת העיתונות (כשזו תתכנס, ואם היא תאבה) כדי לדון בעניין מאמר זה. 
  5. אני מתחייב לפרסם באותות את הפרטיכל המלא של ישיבה כזו, אם תתקיים.
  6. כתבת "בניגוד גמור להצגה המגוחכת של השתלשלות העניינים", ואז פירטת רבות בנושא רותם אמפרט, החברה שאתה מייצג.
  7. שמחתי מאוד לקרוא על הצלחתה ואהבתה את הסביבה.
  8. מה חבל שאין זה הנושא בו עסק המאמר המקורי של יריב צור.
  9. המצג כאילו מאמרו של צור עסק בנושאי החברה שאתה מייצג, לפחות לפי השטח אותו הוא תופס במכתב שלך – מהווה עבודה יחצ"נית טובה של "ספין", הסטת האש ופרסום חינם ללקוח.
  10. מאחר והקוראים בוודאי מתאמצים להיזכר עכשיו במה עסק המאמר המקורי, כדאי להזכיר שהמאמר של יריב צור עסק בפרקטיקה היחצ"נית של מתן הודעות בעילום שם בפורומים באינטרנט.
  11. ליתר דיוק, מאמרו של צור עסק במקרים בהם הודעות כאלו מהוות יריה עצמית ברגל, מאחר והן "שקופות" ויוצרות דימוי נכלולי ושלילי לחברה.
  12. וחבל.
  13. עברתי בפורומים הרלוונטיים וקראתי שוב את ההודעות, והתגובות אליהן.
  14. בוודאי תשמח לכמה עצות ידידותיות מאיש אינטרנט ותיק, בהנחה שאינך רוצה ששיווק האינטרנט שלך יופיע שוב כדוגמה רעה בבטאון איגוד המפרסמים:
  15. כל הופעה של כותב שאינו "קבוע" בפורום מעוררת חשד.
  16. יש לזה פתרונות, אבל את זה אין לי כוונה לגלות כאן.
  17. אם כותבים בשמה של איזו "אביבית הג'יפאית", ראוי לא להניח לאותה אביבית לעשות קופי&פייסט לאותו קטע קטן בכמה פורומים ברחבי האינטרנט. בלתי סביר שאביבית אותנטית כלשהי היתה עושה זאת. 
  18.  לא פחות מעוררת חשד היא הדרך בה "אביבית הג'יפאית" מתייחסת לחבריה הג'יפאים, ש"הורסים כל חלקה טובה עם המפלצות הכבדות שלהם".
  19. גם הרעיון של לפרסם שוב את אותו מכתב, והפעם להוסיף מתחת לחתימה "אביבית הג'יפאית" את שמך, אבי, קצת מוציא את העוקץ.
  20. כאמור, נושא המאמר של צור היה הדרך השלומיאלית בה נעשית יחצ"נות לחברות ישראליות באינטרנט.
  21. לאחר קריאת ההודעות הרלוונטיות בשלל פורומים באינטרנט, אני משוכנע, עוד יותר מקודם, כי הודעות הפורום עבור חברת רותם אמפרט, הן בשם הבדוי לכאורה והן בשמך, הובאו כדוגמה עניינית וטובה.
  22. שאלתי את יריב צור, והוא ביקש למסור שהוא לא מעוניין להתנצל.

בברכה,
גדי שמשון
עורך (שותף) אותות

העתק:
מר יריב צור
כתב