ארכיון קטגוריה: מריבות

יותר מחודשיים אחרי

 

שפורסם כאן פוסט קצר ומחופף על הציצים של קמרון דיאז, מישהו מוסיף לו שתי תגובות מאוד אינטליגנטיות. חשבתי למחוק אותן, אבל אולי ראוי להשאירן כדי לנסות לברר אתכם את השאלה: למה זה קורה? למה בא מישהו, נכנס לפוסט עתיק שלך תדע איך הגיע אליו, מוסיף שתי תגובות מטומטמות ונעלם? הרי אם המערכת לא היתה מסמנת על תגובה חדשה (כן, עליתם עלינו. אנו עוקבים אחריכם), כלב מת לא היה נתקל בזה.

כמה טוב שיש אינטרנט #3

 

הועבר קודם ברשימת הדיוור דואר זבל: מישהו מנסה לעשות תרגילים על הלמו, ומקבל את גמולו. החוקים של מועדון הקרב באינטרנט שונו השנה, וראוי לחזור עליהם:

 

1. אתה לא מתעסק עם הלמו

2. אתה לא מתעסק עם הלמו

 

התמונה היא בעניין אחר לגמרי – יום הכיפורים לא היה בזבוז זמן מוחלט – סוף סוף ראיתי את הראיון האחרון של דניס פוטר מ-94 בווידאו. מדהים.

 

עמיתי המלומד יסתום ת'פה

 

עמיתי המלומד יסתום ת'פה, ויואיל לחפש פרנסה אחרת. זה תרגום לשפה עממית, לא עורך-דינית עשירה ומתובלת בארמית ספרותית, של מה שבית הדין של לשכת עורכי הדין השית על עו"ד שמחה ניר. שלוש שנות השעיה מהלשכה – מה שלא יאפשר לו להתפרנס ממקצועו. בית המשפט העליון אישר את גזר הדין, וסוכנות הלמו מביאה את הסיפור.

 

 

 

 

המנון למורידי הקבצים / דורון אביגד

"כֹּל אוֹתָּם אָנְשֶי אָפְלוּלִית
שֶיוֹשְבִים בְּבִטְחַה
מוּחְלֶטֶת בְּבָתֶיהֵם
וּבִמְקוֹמוֹת הַעֲבוֹדָה,
וּמוֹרִידִים קְבָצִים כְּאִילוּ אֵין מָחָר"

דורון אביגד, גלובס

את השיר האלגי והיפה הזה כתב עורך אתר האינטרנט של גלובס, דורון אביגד, במאמר שכותרתו "הולכים על הקצה". המאמר דן בתביעות האחרונות שהגיש איגוד חברות התקליטים (RIAA) כנגד גולשים משתפי קבצים. אנא לחצו על Shift בזמן ההקלקה על הלינק, כדי לפתוח אותו בחלון חדש, וקחו את הזמן לקרוא ולחזור לפה.

ההשוואה בפתיחת המאמר, בין החלפת קבצים באינטרנט ושימוש בסמים קלים, מזכירה את זו של שוקי גלילי שקישר בעבר בין שני הנושאים השנויים במחלוקת. גלילי הסיק מההשוואה שכמו "המלחמה בסמים", גם מלחמה בהורדת הקבצים היא בזבוז משאבים ללא תוצאות. אביגד משתמש בהשוואה כאביזר-במה כדי לשוות חזות דמונית למורידי הקבצים. חשבתם הורדת קבצים, חשבתם אנשים ששותים חשיש.

להלן כמה קטעים מוערים מתוך המאמר. הטקסט המקורי מופיע באות מודגשת.

 

בשבוע שעבר, קובעים נתוני נילסן נט-רייטינג, צנח מספר הקבצים שהוחלפו ברשת ב-%15. מדובר בירידה משמעותית מאוד, בפרמטר שהכיר עד כה רק כיוון אחד – למעלה, מהר וחזק. אז איך, לכל הרוחות, זה קרה? (איך זה קרה? נחפור חצי מילימטר לעומק, נקרא את הדיווח של נילסן נט-רייטינג ונגלה שהנתונים הפרוביזורים למדי של גוף המחקר מתייחסים לשבוע שבו חל יום העצמאות האמריקני, ה-4 ביולי. באותו יום שישי לא הלכו האמריקנים לעבודה כדי להוריד קבצים במשרד, וגם לא טרחו להוריד מהבית. הם היו עסוקים במנגל, סליחה, בר-בי-קיו). כאן אנו שבים ל- RIAA ולניצחון-הענק שקצר, עם הגשת תביעות משפטיות נגד כמה סטודנטים שהקימו רשת עצמאית להחלפת קבצים. (מספרים על פנחס ספיר המנוח, ושמא היה זה לוי אשכול, שנהג לסמן בנאומיו את המקומות בהם הנימוקים לא משכנעים, שאז צריך להגביר את הקול).

 

אביגד טוען שהגולשים בוגדים במותג. טפט שולחן עבודה שהופץ בנענע בשנת 2,000, בזמן משפט נאפסטר

 

ב-RIAA,
וזה ברור
כמעט כמו אהבה חדשה,
הבינו כי אין ברירה אלא להכות במסמר
בדיוק
על
ראשו

אם היתה התרשמות שאביגד לא מכיר כלל בעובדה שמוסיקה היא בראש וראשונה אמנות, ולא מצב המניות של סוני או פצעי הלחץ של גדודי הפרקליטים ומנהלי החשבונות של RIAA, או שמהפכת הנאפסטריזציה של הרשת היא עניין תרבותי לא פחות משהוא פלילי, עכשיו

פעם, בימי הבועה, לא העזתי לפספס טור של אביגד. ברגעים כמו עכשיו אני תוהה האם זה אביגד שהשתנה ועכשיו מציע לתקוף בלוגרית שכותבת על עבודתה ב-144, או, כמו במאמר הזה, נדמה כלא מבין דבר בנושא עליו הוא מדבר, או שפשוט הייתי עיוור מדי אז. מעבר לחוסר ההבנה, השפה במאמר הזה מזכירה – מבחינת נקודת ההשקפה שלה – את רני רהב, וכל כולה מכוונת להערצת העושר וניאוץ הפוגעים בו.

מתגלה הצד הענוג יותר. לא רק ששון הדק מאחורי הכוונה לכלוא להלכה רוב הגולשים בעולם, אלא קטע מטרים להמנון למוריד הקבצים שצוטט קודם. שאפו.

אלה משתמשי-הקצה שבטוחים עד רגע זה, (משתמשי קצה? משתמשי קצה? עורך אתר האינטרנט של גלובס לא יודע שמהפכת שיתוף הקבצים הוציאה את המונחים "מרכז" ו"קצה" מחוויית האינטרנט הספציפית הזו?) שאלוהים נתן בידיהם את הזכות הטבעית לגנוב זכויות יוצרים על בסיס יומי, ולא ממש מתעניינים איזה מחיר משלמים, למשל, האמנים והתעשייה המקדמת אותם. (חבל שאביגד לא ציין האם הכוונה לבריטני ספירס או אן-סינק).  

אותם משתמשי-קצה, כבר אמרנו, מתעניינים בעיקר בעצמם. (ודווקא עכשיו כשכולנו מנסים להיות ביחד למען האמנים ובריטני המסכנה, הזונות האלה מתעניינים רק בעצמם. אגב, האין זה חלק מהמבוא הבסיסי ביותר לכלכלה, העובדה שאנשים מתעניינים בעצמם?) הם בגדו בנאפסטר, ויבגדו גם בקאזה בבוא השעה. (מונדייה! לא הייתי רוצה שמישהו מאותם בוגדניים יצא עם קרובת משפחה שלי. כמובן, עצם הרעיון שלא מדובר במאבק בין סלקום לאורנג' אינו מתקרב לתודעה המשתקפת במאמר הזה. מעניין למי היה מבט יותר מופתע: לאביגד, או למנהלי ברטלסמן שרכשו את נאפסטר, ברגע שהבינו שהגולשים רוצים להחליף קבצים ולא לראות לוגו כזה או אחר בפינת המסך.) הדרך היחידה להפחיד אותם היא להסתער עליהם – ולגמור, ברגע האחרון, בדיל משפטי כואב מאוד מבחינתם. זה בדיוק מה שעשו עורכי הדין של RIAA.

גולשי IOL ברחו מפני וואלה, גולשי נאפסטר התאספו סביב עקרון שיתוף הקבצים, לא הזהות התאגידית של נאפסטר (שאם בכלל הייתה לה כזו, היא היתה של הוצאת לשון כנגד המונח "זהות תאגידית". לא פברוק גרובי מגנובי נוסח, נניח, הקמפיין של Esc). אותם "משתמשי קצה" דמוניים מסרבים לגלות נאמנות מותגית כמו צרכנים טובים, ונדמה שאביגד מצר על כך. אז מה אם מדובר בציבור ענק של גולשים, ש-RIAA לא מנסה להציג לו חלופה חוקית להורדת קבצים מהרשת, שההבדל בינה לבין הפצת מוסיקה בדיסקים לחנויות זה כמו ההבדל בין דיליג'נס רווחי מאוד לבעליו, למכונית. אבל אביגד לא מוכן שעגלה בלי סוסים תעבור ברחוב שלו, בלי איש עם דגל שילך וינופף לפניה. קודם כל נשמור על זכויות העגלונים, לא על העצמות של אנשי האפלולית.

 

מודל אפשרי לנאפסטריזציה חוקית של הרשת

 

הציטוטים מגלובס ברשומה זו נעשו במשורה ולצורך ביקורת וסאטירה עיתונאיים

 

הבני זונות החדשים

 

בני הזונות החדשים בתחום פרסומות האינטרנט הם האוניברסיטה הפתוחה. הבאנר שלהם כולל איור של מישהו קופץ בקלאס, כשכל קפיצה נשמעת היטב – ובלופ בלתי נגמר. קופץ וקופץ וקופץ. מתערב בתוך המוסיקה שאתה שומע – וקופץ. מאחר וזה באנר, אי אפשר לסגור אותו עם שום איקס. עד מתי ימשיכו מפרסמי האינטרנט לא לשים לב מתי הם יורים לעצמם ברגל, חופריםלעצמם קבר, משליכים את עצמם פנימה, ואז יוצאים ומשתינים על הקבר? אוף.

 

 

 

אוונטי פופולו

 

הבלוגים מיגרו את האתרים האישיים נוסח גיאוסיטיז מהתודעה ויצרו זירה דמוקרטית של שיח חופשי ו – אם להשתמש במילה מהפרסומות הוותיקות של "לאשה" – תוססגוני למדי. אבל למרות שיש שיסברו אחרת, המיטב בעצם רעיון הבלוגים הוא לא היכולת המבורכת של אבייתן וסתוונית לכתוב על חוויותיהם מצחצוח השיניים של הבוקר. הדבר הבאמת מגניב הוא היכולת להציף למעלה מידע ודעות נוספות למה שמספקת מכונת הבידור של הזרם המרכזי. במאמר של צביקה בשור ב"נענע", שבעקבותיו החל התהליך שהביא להקמת אתר "רשימות", מסופר איך בלוגרים הציפו סיפור טוב על מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, טרנט לוט, לתקשורת הממוסדת.

 

תזיזו את עצמכם

נפתחת קבוצת מתחילים לתרגול אשטנגה יוגה. שיטת התרגול דינמית מאוד ומתמקדת בשילוב בין התנועה לנשימה. השיעורים יועברו על ידי מורה מוסמכת, בשעות הבוקר והערב בסטודיו בלב תל אביב. לפרטים אפשר לפנות לנילי בדואר אלקטרוני.

(מ)

זה לא טרנט לוט, בסך הכל סברת כרס מלומדת שפורסמה ב-ynet והעלתה לצביקה בשור את הסעיף. כחלק מגישת הבוקר-טוב-אליהו של התקשורת המיינסטרימית, כתב גבע קרא-עוז ב-ynet שהעובדה שמערכת החינוך עסקה ועוסקת אך ורק בעצמנו ובגורלנו ולא בעולם שבחוץ, היא שהפכה את המדינה שלנו למלאה באידיוטים (פרשנות שלי. ג.ש.).

 

הצביק כתב מאמר תגובה מאלף ומשעשע, עם קישורים לארבעה מאמרים של הכלכלן ד"ר דן בן-דוד, וגרם לי סוף סוף להודות: האתר הזה הוא לא רק "אתר אישי" המהווה "חלק מפרויקט רשימות ידה ידה ידה", אלא בלוג. עובדה – אני מקשר למאמר בבלוג אחר, כדי שלא תפספסו משהו טוב.

 

אתר זה אינו מסחרי. המודעה לכאורה בעמוד זה היא רק עוד אחת מהטובות לחברים שאני עושה לפעמים.

ככה זה. בלוגים. תפנימו.

 

האם עיתון "הצופה" יכול להופיע ליד תחת?

 

התמונה הזו פורסמה בפורום הרלוונטי באתר "הייד פארק", תחת הכותרת "ניסיון לאחד ימין ושמאל". כן ירבה קירוב הלבבות! (ונקווה שעורך הארץ לא ישלח מכתב זועם גם הוא)

אם לשפוט על פי מכתבו המקומם של עורך עיתון "הצופה" למערכת הפורומים של הייד פארק, ברור שכן. זו פרשייה כל כך מעצבנת, ועד שלא יבוא בית משפט ויקבע באופן ברור (בהנחה ש, אהם אהם, יהיה שופט שיבין עניין), הרי שחופש הביטוי – כן, גם חופש הביטוי לצלם אשה עירומה כאשר כתב הקודש "הצופה" נמצא איתה באותו חדר – יהיה בסכנה.

 

הפרשייה כבר מעוררת לא מעט גלים, אבל הגל המרתק ביותר, לעניות דעתי, הוא של הצביק, שמחפש בנרות כבר כמה ימים עיתון "הצופה" באזור תל אביב, וזאת כדי להצטלם עימו באופן בלתי מהוגן בעליל. אם אי פעם היה טרנד מחאה מתאים למזג האוויר למען חופש הביטוי, הרי הוא זה.

 

וכאן נשלח קול קורא נרגש לאברכי ובתולות ישראל: טלו לידיכם את הצופה, הצטלמו עימו בפוזה שובבית (אפשר גם סתם בבגד ים, אפשר גם עם סנדביץ' טל העמק וסלמי) ופרסמו את התמונה הזו ברשת. אתם יכולים לפרסם אותה גם כאן. את חופש הביטוי מגדירים לא על פי מה שכולנו מסכימים לו, אלא על פי מה שאיננו מסכימים לו, שהוא בטעם רע, שהוא מקומם אותנו לגמרי. גם אם זו תמונה של עיתון מהוגן וחסוד כמו הצופה, ליד (אבוי) תחת עברי חשוף וגאה.

 

תמונה נוספת הופצה ברשת על ידי משה הלוי, "הלמו". היא משעשעת, היא מצחיקה, ונדמה שהיא מסמנת טרנד שראוי שיימשך ברשת. כמה זה כבר עולה לכם, לצרף את הלוגו של "הצופה" לתמונות של הערומות?

 

יום יבוא

 

יום יבוא, ואז, תתפרסם עוד כתבה דומה לזו, ובאותה נימה ממש, והעיתונאי יונתן יבין יהיה מוכן לתת את מנת הפירה והתרד המרוסק היומית שלו כדי להיכלל בה. מאחר וחילוף החומרים בתקשורת רק מואץ והולך, הרי שכולנו עוד נזכה לראות את זה.

 

(במדור המשעשע "מלח הארץ" התפרסם היום קטע המספר על עיתונאים בדימוס ששמם עוד רשום, נבעך, בדפי זהב)

 

אתה חשוב כמו מי שמשמיץ אותך

אין יותר מכובד (טוב יש, אבל אל תהרסו את המומנטום) מאשר לזכות בהשמצה לא מנומקת. עד שלא באים הצעירים הפוחזים (שתמיד, וזה בדוק, יודעים יותר טוב) ונכנסים בך ככה סתם, בלי לנמק אפילו, לא תדע שהגעת למקומך הראוי.

 

לצערי הרב, אותי משמיצים רק בתגובות וכמה בלוגרים משיכון "ישרא-ריף-ראף-בלוג", שאפילו לא מבינים את ההומור שבכינוי הזה ומאוד יתעצבנו. אבל רענן שקד, כותב החביב עלי, זה סיפור אחר. היום, למשל, במיקסר של נענע, השתמשה בו עידית גיל-אשל כדימוי שאינו טעון הסבר לרדידותם של רגעי האקשן בסדרת טלוויזיה חדשה: "משעממים, לעוסים וחסרי השראה כמו טור דעה של רענן שקד".

 

כמה חבל שגיל-אשל לא טורחת לנמק. דווקא יהיה נחמד לחזות במאבק שהוא לא–ממש-כוחות, עם כל ההערכה לגיל-אשל ודעותיה המרעננות. ובכלל, מי זו הבחורה הצעירה הנושאת שם משפחה כפול של מועצת החלב? האם מדובר בפסבדונים כלשהם, מתוחכמים טיפה יותר מ"זבדה-קרם פרש", נניח? פנינו למערכת מיקסר, אגף התרבות של נענע, ותשובתם הייתה בזו הלשון: "עידית גיל-אשל היא דנה ספקטור"  (*)

 

(*) לא היינו בונים על זה שזה אכן כך

סוף סוף תפסו את זה עם מצלמה

תפסו עם מצלמה את פאדיחות קריסת המחשב של טלוויזיית החוצות, הכוונה. כל כך הרבה זמן שומעים על הודעות תקלה ומסכים כחולים הנראים פה ושם בצמתים, אך אני טרם נתקלתי בתמונה דומה, עד זו. רכבת צפון, תל אביב.

 

 

 

 

 

 

 

 

התמונה הגיעה כהודעה ברשימת הדיוור "דואר זבל", שהודעותיה מעוכבות כרגע מאחר ויש בעיית משלוח לחלק מהמינויים (מודעה)