Category Archives: סִתְּוָונִיוֹת

איבר הכתיבה הלא מיזוגני

ליאור נעמן, עורך בלייזר, התראיין למוסף הארץ. למען הגילוי הנאות (למי שלא יודע), כבר כמה חודשים שלא כתבתי שם, אבל שמי עדיין מופיע ברשימת הכותבים וכחלק מהדאחקות החצי-מסורתיות כבר על הכותבים לאורך הגיליון. אני מעריך (ומקווה) שעוד אכתוב שם גם בעתיד.

שתי בלוגריות (ואולי יותר) הגיבו לו בינתיים. האחת היא שכנתי כאן ברשימות, רונית ליברמנש. התגובה שלה היתה כל כך מזועזעת ונרעשת, מהדברים שנאמרו בראיון ומהדברים שיש לה לומר עד שלי היה מאוד קשה לקרוא אותה. לא בגלל מה שאמרה, בגלל איך שאמרה. אתם מבינים, הכותרת הלא אינטליגנטית שלה, או משפט כמו טלו את ה"בדיחה" הבלייזראית הבאה הוא משפט שמתעלם לחלוטין מהאופי המסויים, הממש לא מתוחכם, של הטקסטים שיש בבלייזר ושאותם הביאו ליאור והכותבים לראיון. הוא משפט שמדבר בשפה אחרת לגמרי, והניסיון שלו לאנוס משמעות לתוך הטקסטים הבליזראים הוא אמנם מאוד מתוחכם, מגדרי וכו', אבל לעתים פשוט מפספס. כלומר, חוץ מזה שנורא לא מצחיקים אותה הדברים שנעמן אמר, היא לא אמרה הרבה. בטח לא על בלייזר ועל הראיון, אולי יותר מזה על עצמה.

באמת שזה לא מורכב מדי, בלייזר. הבה נודה. מעט מאוד מהטקסטים המופיעים שם נאמרים ברצינות. ואלו שכן לא מצהירים על עצמם ככאלה – הם סומכים על הקהל שלהם שיבינו לבד. רוב הטקסטים ששם נאמרים עם לשון בלחי, ולעתים מסויימות מאוד הם מרצינים. עניין של סגנון. הדבר שאהוב עלי ביותר בבלייזר הוא שבשום מקום לא מנסים להסביר לקהל מתי הלשון בלחי והבדיחה (נו, אז היא לא מצחיקה את כולם) קיימת, ומתי הם נוגעים בנימים רגישים יותר ממה שכל תקשורת-הנשים כולה טרם הצליחה לגעת (בהזדמנות דוגמאות, זה לא רלוונטי לדיון). בבחינת, אם אתה לא מבין את הבדיחה, אז לכי לעשות כביסה, מותק. ואחת הסיבות שהאמירה הזו מוצאת חן בעיני יותר ויותר אנשים (גם נשים, גם גברים) היא שברור לעין, לכל עין שמוכנה להסתכל על המגזין בריחוק אירוני ומתוך קבלה, שאף אחד לא באמת מצפה שתעשי לו כביסה. כלומר, היו מתים. רוב הכותבים, כמו ששי בר-יהודה הגדיר פעם, קשורים למכונת הכביסה שבבית. ולא, הם לא בהכרח חושבים שהם קשורים למכונת הכביסה שבבית – אבל הי, תנו לגברים לרטון מתחת לשפם.

תגובה הולמת יותר היתה אצל הכוכבנית החדשה של הבראנז'ה, הלא היא הבלוגרית וולווט אנדרגראונד (תחלמי להגיע עם השם הזה למקום גבוה בגוגל, יקירתי. ואגב, בקצב הזה של הפוסטים שלך – תוך חודשיים או שיימאס לך או שנגלה מי את. וחבל). מעניין להשוות בין התגובות, שעקרונית מביעות זעזוע מהדברים – בואו נודה, דביליים מבחירה – שנאמרו בראיון על ידי המרואיינים, ונכתבים בכרומו משובח פעם בחודש כבר לא מעט זמן. יש לי הרגשה שוולווטה היתה מתקבלת לכתוב בבלייזר, וליברמנש היתה נעלבת מעצם ההצעה. וחבל, כי מאשה דעתנית כמו ליברמנש (זו נימה חיובית, אם צריך להגיד) הייתי מצפה לפחות שתאפשר תגובות לדברים הלא קלים שאמרה. מי שרוצה, מוזמן להגיב לה כאן.

ולסיום:

– כמה פמיניסטיות צריך כדי להחליף נורה?

– זה לא מצחיק.

 

 

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

בטוסיק, בוב

"איפה המקום הכי מוזר שבו עשיתם whoopee", שאל מנחה תוכנית הבידור את שאלתו הכמעט קבועה, שתמיד הביאה תשובות מצחיקות. בני הזוג הנשואים היו עונים, כל אחד בנפרד, על סדרה של שאלות אישיות. אם ענו את אותן תשובות – זכו בפרס. הגבר אמר שהם עשו את זה על השולחן במטבח. האשה הנבוכה אזרה אומץ, ובסוף מלמלה: "ובכן, נדמה לי שהתשובה המתאימה תהיה בטוסיק, בוב". 

האגדה האורבנית הזו, ששמונים תחנות רדיו אוסטרליות ודידי הררי ניסו לשחזר, מבוססת על אירוע אמיתי. הווידיאו שלו, כמו עוד סיפורים על מקומות מוזרים בהם בני אנוש עשו איזה whoopee בשביל החבר'ה, נמצא באינטרנט. בשביל החבר'ה, כי בואו נודה: כל החיפנים שאני מכיר מספרים שהם עשו את זה על פסל הכיסא הענק שלפני הכניסה לעיר לא כי הם עשו את זה, אלא כדי לצאת שובביים ונועזים. אתם יודעים, שונים מכל יתר החיפנים האחרים. בכלל, יותר מאשר תנוחות מפתיעות (תפנו את הראש ימינה באיזו זווית שלא תהיו ותקראו לזה "תנוחת רומח הדרקון"), המיקומים הפיקנטיים בהם נעשה את שנעשה הם שיקנו לנו תהילת עולם, לפחות במקום שבו המין הוא לא רק כיף אלא גם סמל מעמד קדמוני – בשיחה עם החבר'ה. באיזה שהוא מקום, כנראה, כולנו הנחנו לברבש לצלם אותנו עושים את זה לדליה שימקו על הקיר עליו מוקרנת התמונה של החבר שלנו מהצנחנים. 

אני קצת חושש להוסיף לדיון את שני המיקומים הרשמיים שלי בנושא הזה, שולחן פינג-פונג מתקפל במועדון במקלט של קיבוץ ותא שירותים במטוס MD-11 (הם הכי גדולים, אגב) מעל מרכז ארה"ב. אלא ששולחן הפינג-פונג התפרק בטרם עת, ובמטוס, עם כל ההרגשה הנהדרת / נועזת שאנחנו כבר לא בקנזס, בייבי, הייתי לבד. 

הייתי צעיר, הייתי צריך את הכסף ונראה אתכם טסים ב-Hootes Air ויושבים בשקט כל הטיסה.

בעצם, יש לי משהו מתאים. אני קצת חושש לספר את זה בעיתון, אבל אם מישהו מכם, ישראלים חביבים וחרמנים שלי, ירצה לנסות, הוא מוזמן. רבים יחשבו שזה קצת ביזאר, אבל אחרים, הרואים בעצמם נשמות חופשיות ושוחרות אלטרנטיבה, יסתדרו. שימו לב טוב: עושים את זה בחדר השינה. האשה שוכבת על הגב. הגבר שוכב עליה. ואתם יודעים מה, אם אנחנו כבר בעניין של התנסויות חדשות, לכו על ההארד קור – עם חיבוק.

פורסם במוסף שבועות של ידיעות אחרונות, לצד טורים אחרים בנושא החשוב הזה

 

אלי מק-ביץ'

זה טור שכתבתי לבלייזר והתפרסם בנוסח די דומה במגזין בינואר 2002. אחר כך הוא פורסם גם בוויינט וזכה ללא מעט תגובות (כולל, כמובן, ה"זין קטן" הקלאסית), שאפשרו ליצור מהן אייטם גם בגליון שאחריו. בעקבות הטור הזה קיבלתי עבודה לכמה חודשים ב"ענני תקשורת", חברת הפקות ("אודטה", "אקסיט") וערוצי טלוויזיה, הידועה בכך שגם אם תתן לה רק 50$ – היא תרים תוכנית עם לוק של 20. העבודה היתה לנהל את ההקמה ערוץ טלוויזיה אינטראקטיבי חדש המיועד לגברים – "אגו" (התכנים נרכשו לפני שבאתי, אני מסיר מעלי את האחריות).

 

אלי מק-ביץ'

שעת ערב מאוחרת וגשומה של חורף. רונית הסטודנטית הבין-תחומית וחברתה הטובה, סתוונית התקציבאית, יושבות על הספה ושותות שוקו. לצערה הרב של רונית נשארה לה רק פיז'מה חורפית אחת לא בכביסה, כך שהבנות נאלצות להתחלק בה – רונית עם החלק העליון, סתוונית עם התחתון.

רעמים נשמעים מבחוץ, בדיוק נגמר פרק בטלוויזיה של אחת מהסדרות על הנשים החדשות, האמיצות והמחוברות לעצמן. "שיואו", אומרת רונית בהשתאות, "איך היא לא מבינה שהוא פשוט לא מסוגל להכיל אותה?" "בדיוק", מהנהנת סתוונית במרץ, מוצאת נוצת טווס המונחת במקרה על השולחן, ומתחילה להעביר אותה דרך לצון על ירכיה החשופות של חברתה המשכילה. "היא אשה שעובדת מאוד נכון, מאוד מהבטן. ונורא ברור שהוא לא יכול להתמודד עם נשים חזקות".

"תגידי אחותי, נכון שאנחנו נורא דומות?", אומרת רונית ומתכוונת לגיבורה הטלוויזיונית.

והרי החדשות

אח, שיחת בנות. כמה מרענן. נשמע כמעט כמו שיחת בנים ("אחי, אני לא יודע מה לעשות, היא פשוט לא מסוגלת להכיל אותי"), רק פחות מצחיק.

יש הטוענים שנשבר הזין לגמרי מטרנד הרווקה החדשה, ושזה פאסה אפילו להסתייג ממנו. ולמרות זאת נראה שסממניו התרבותיים, כמו המאסות בנוסח "אל תעצבנו לנו את השפתיים הפנימיות", "נשים מפלוטו גברים מגופי", ספרי "הכללים" ותוכניות הטלוויזיה – אתם מכירים אותן, הן נורא-נורא מעניינות, משודרות במקביל לליגת האלופות ונצפות בבתים שבהם מתנהלת זוגיות שוויונית והרמונית – רק מתרבים. בקיצור, האשה החדשה עוד לא מתה, למרות שהיא כבר מתחילה להריח ככה.

האמת, טוב שהיא עוד איתנו: במשחק השחמט האינסופי של מלחמת המינים, היא היתה מהנצחונות הבודדים של המין הגברי. רוב הזמן מתנהלת הלוחמה ברחובותינו, בתינו ושדותינו כמו משחק ידידות בין קספרוב לז'וז'ו אבוטבול. היא מתכננת מט שלושים מהלכים קדימה, הוא רק מקווה להוציא שש-שש בקוביות. והנה, בחסות עולם השיווק המודרני ומעצבי דעת הקהל הזכרים ("סקס והעיר הגדולה" ו"אלי מקביל" מופקות על ידי גברים), קיבלנו את האשה החופשית והדינמית מהסוג שאפילו אבות אבותינו, השוביניסטים הנאלחים, פינטזו עליה. יש לה חיים עצמאיים לגמרי, היא מחוברת לנשיות שלה, היא מגלה את המיניות שלה, היא יודעת להשתמש בה והיא אפילו תטען שהיא זו שתקעה אותך.

היש איזה שהוא גבר בקהל שבאמת מפריע לו באופן עקרוני שרונית וסתוונית עובדות על הסולידריות הנשית שלהן? אין מה לעשות, קונספט האשה החדשה נכון ומגרה. הצרה היא שהן התחילו להאמין ברצינות שהן נורא מגניבות ושנונות בתור נשים חדשות ועוצמתיות. ומהצד השני, הגבר המבולבל של המאה החדשה – הרי אין באמת דבר כזה "גבר חדש" – מתחיל להתחרפן, ובצדק, מנשים שמאמינות לשטויות שאנחנו ממציאים. לכן, כשירות לציבור הגברי, להלן מדריך הישרדות מקוצר מול פני האשה החדשה המסתערת עלינו – ממש כמו הסורים על הגדרות בנפאח, רק בלי החמלה.

מסתרי הדגדגן הגברי

תקשיבו טוב: בסוף כל משפט סטייל "סקס והעיר" יושבת פולניה עם נרגילה. מתחת לכל "שופוני יא-נאס, אני אשה משוחררת" מסתתרת אפרוחית קטנה ומפוחדת. מאחורי התעלמותה הבוטה והאופנתית מצרכי הזכר מסתתרת העובדה שהיא לא באמת יודעת מה עושים עם הזין (פארדון). מאחורי כל ההו-הא מסתתרת עוד אחת שמחפשת חתן.

הים אותו ים, הערבים אותם ערבים, והבחורות אותן בחורות. רק שבמקום קוקו, סראפן ופרבלום יש להן בגדי מותגים וקצת יותר מדי ערוץ 2 במוח. זה אולי נשמע מנחם, אבל במבחן התוצאה זה לא משנה הרבה. כבר אמרנו שהן לוקחות את תפקיד האשה החדשה – תפקיד חייהן – ברצינות תהומית. רוצים דוגמה? בבקשה. עקרון פמיניסטי מוביל היה לקיחת האחריות על גורל האשה בידיה שלה. אבל למה להתאמץ אם אפשר להאשים את הגברים? כך יוצא שגם אצל האשה החדשה – דווקא אצל האשה החדשה – חובת ההוכחה והסיפוק במין, באופן קטגורי, היא על הזכר. בעניין הזה האשה החדשה מאוד אוהבת להרגיש כמו אשה ישנה. ג‘יין אוסטנית, כמעט ואמרנו. הגברים עושים הכל כדי לא לפשל, מנסים ללמוד כל תרגיל חדש, מתייעצים בשיחות שקטות ומחליפים ביניהם מפות טופוגרפיות של נקודת הג‘י (למי שעוד לא יודע: זה איך שאתה נכנס, טיפה ימינה, ממש לפני קבר השיח‘).

והנשים? ממחקר שנערך בקרב בחורות היודעות לשתות כוסית, שראו דבר או שניים בחייהן וטוענות בתוקף שהן באמת חופשיות ועצמאיות כמו הפוזה שלהן – התברר שהן יודעות רק שהזין הוא הרמוט-קונטרול הגברי. הן אפילו לא יודעות, אפעס, איפה החלק הכי רגיש למגע. אפשר לחשוב שזה כל כך מורכב. ראבאק, זה זין, היא לא צריכה להיות מדענית טילים כדי להבין איך זה עובד (למרות שחלוק לבן תמיד יכול לעזור). בנות, להוציא עט ולרשום: ממש מתחת לעטרה, הצד בצורת אות ה- V ההפוכה (לא העגול), איפה שהמוהל השאיר לנו צלקת. מה כל כך מסובך? בעולם מושלם, אף אחת לא תעז יותר להגיד שלגברים אין צד רגיש.

כזה קטן

אז לענג אותנו לא כל כך מעניין אותה, אבל לדבר עלינו דווקא כן. מאוד. שיחת בנות ממוצעת לא נשמעת כמו סצינה מ"אלי מקביל". האמת היא – כך טוענות בתוקף הנערות עצמן – שבשיחות האלה הן אומרות הכל. אבל ממש-ממש הכל, כולל כל הפרטים. ובצורה הרבה יותר בוטה מגברים באמצע מילואים. והן תמיד ינסו להקטין אותך. זה יכול להיות בטוב ("הוא כזה חמוד, מאמי, פשוש"), או ברע ("הוא איש מגעיל שנורא קטן עלי מבחינה רגשית. ואני מתכוונת ק-ט-ן").

אין מצב בעולם ששיחת בנות תהיה מועמדת לפוליצר על אובייקטיביות חדשותית. עוד לפני שהספקת להריץ את הזיון הראשון שלכם בראש היא כבר מדווחת לחברות, מנפקת ביקורת נשכנית ומצליבה עדויות – נניח ממישהי שפעם שמעה מישהי שאמרה לה שמישהו עם שם נורא דומה לשלך יצא מניאק. אין לאן לברוח, אל תצפו לטובות. המציאות קרה ומאיימת כמו המוות או העובדה שהגרמנים תמיד מנצחים.

הפתרון היחיד למצב הזה, שבו אתה נשפט ונתלה מאחורי דלתיים סגורות, הוא לנסות ולהשפיע על מידת האובייקטיביות של התקשורת הפנים-נקבית. במלים פשוטות: הציבור הגברי הנאור נקרא בזאת לבדוק איפה בדיוק הוא עומד, בעזרת הטבלה הפאלית שהופיעה בגיליון השני של "בלייזר", שגרמה לבתיה גור לתמוה ב"הארץ" האם רק הגודל זה מה שיש לנו בראש (עובדה, מיכאל אוחיון לא מתעסק בזה בכלל! בכלל!).

כמו שסר אייזיק ניוטון נהג לומר בפתח הרצאותיו בקיימברידג‘: "העובדות, העובדות בלבד". כן, חבר‘ה. אתם מתבקשים להתגבר על הבושה, להפנים את העובדה שעדיף לא לסמוך יותר מדי על התפיסה המרחבית הנשית, ולתרגל משפט חיזור חדש: "תביאי סרגל".

ליבוביץ' עם קוקיות

אחרי שהיא סיימה לקטר על הביצועים המיניים שלך, נשאר לה קצת זמן לחלוק עם חברותיה את הכשלונות הרגשיים שלך. נשים טוענות כנגד גברים שהם אינם מתעניינים כלל בדקויות של עולמן הפנימי. ובמידה רבה של צדק, יש להודות: כן, אנחנו בהמות. מצד שני, בחסות העידן החדש והמחובר לרגשותיו ובלה-בלה-בלה, יש לא מעט גברים שלפחות מנסים – וזאת בניגוד מוחלט ליחסן המחפיר של הנשים לכדורגל.

אז נכון, יש טרנד של בנות שאוהבות כדורגל, ויש בו משהו בהחלט חמוד (כל עוד זוכרים שמעלתו העיקרית של המשחק היא בייצור סביבה גברית מלאת תום ופראות, מה שעלי מוהר הגדיר פעם כתקופת "לפני היות הבנות"). אבל זה המיעוט. רוב הנשים, חדשות וישנות, מצטטות באינפוף מוכר עד זארה את המנטרה מאת ישעיהו ליבוביץ‘: "כדורגל? זה 22 אידיוטים שרודפים אחרי כדור".

כשחושבים על זה לעומק, זה פשוט מזעזע ברמה האנושית. גברים אומללים נאלצים לנסות לפתח רגישויות, להתחבר לצד הנשי שלהם – והנשים אפילו לא מנסות להבין את בני המין שסוחבים להן את הספה מאיקיאה.

22 אידיוטים? כמה עוד אפשר לזלזל בהוויית הביחד הגברית, רק כי זה נורא אופנתי? זה 20 אידיוטים שרצים אחרי הכדור, טמבלית. 20. שני אידיוטים, אחד מכל קבוצה, עומדים ליד השערים ולא זזים (אלא, כמובן, אם קוראים לאחד מהם פביאן ברטז). רוצות הבנה? רוצות תבונה? רוצות רגישות? לפחות תלמדו חשבון, פרימדונות.

עולם ישן נחריבה

למרות שכבר סיכמנו שאין גברים חדשים, רק גברים מבולבלים, האשה המודעת, המחוברת והזורמת מתפייטת תמיד ש"נמאס לי נורא מהגברים החדשים. חסרים לי גברים אמיתיים, כמו של פעם".

ובכן, ראוי להזכיר שלא רק שהעולם אינו עוד אותו עולם ישן, אלא גם שלאותם גברים אבודים של פעם היו נשים של פעם. הן לא מימשו את עצמן, וחיו כדי לרצות את כל העולם. לא משהו שהיית מתחלפת איתו, אפשר להניח, ולו רק בגלל שלא היה מקובל שהן ידברו כל כך הרבה.

למה גברים רוצים שיהיה להם זין יותר גדול

להלן אמת קוסמית זעירה: כל הגברים, מהצנונים עם הצנונית במכנסיים במשרדי מס הכנסה ועד צ'יף איפי טומבי, המשרג שריריו בריצות ארוכות על פני הקרקע הפראית במישורי הסרנגטי, שיכול להביא רק לזברות – וגם זה רק בתנאי שמדובר בזקנות, הרפויות והמנוסות שבהן – כולם כולם, כולל ההומואים, הסטרייטים, המטרוסקסו-קוקסינלים ואוהדי הפועל "נראטיב" תל-אביב, "לא היו מתנגדים" לעוד קצת במקום הדרומי.

זה בכלל לא שייך למקום בו אתה ממקם את עצמך בזהירות ביחס לסביבה החברתית המיידית שלך, דבר שבדרך כלל נסגר בטכס האוננות המשותפת בואדי עין גדי בטיול השנתי של כיתה ח', או שחרור הלחצים (הבלתי מדווח בביטאון "במחנה" למרות הכל) אחרי מסע אלונקות מחלקתי. זה אפילו עתיק יותר מתחרות מי משתין יותר רחוק בין הבבונים ליד המעין. עוד יותר קדום וקמאי מזה.

אם תקחו את מוח הזכר, הממוקם ליד שק האשכים, תבודדו תא אחד ותוותרו על בדיקת תאומו הזהה, הזרם החשמלי החלוש האחרון שיעבור בו יכלול את המנטרה "העזריאלי הזה, מה זה הדבר הזה?".

אין מה לעשות. אנחנו רוצים יותר. וזה אף פעם לא מספיק. וגם אם היו משתילים לנו את זה של צ'יף טומבי ("מקל הפולו של הפילים" בפי חבריו באיטון, שם למד על חשבון האימפריה), מעבר לזה שהצבע עלול להיראות להן מודבק, עדיין לא היה מספיק.

תשאלו כל גבר אם היה רוצה את זה של צ'יף טומבי, והוא, אהם, לא יתנגד. גם אם זה אומר ביי ביי אנאלי, ואי אפשר אפילו להביא ביד כי מאבדים את האחיזה. יהיה לא קל, אבל נכונות להקריב תימצא. סמנו מול עיניו המשורעפות את רידינג, ואז תראו מהו רצון קמאי אמיתי.

גדול שיהיה, גדול. ולא משנה שאפילו זברות לא מכילות אותו. שגם ביד אי אפשר יהיה להביא בשקט. שההתעוררות הכי קלה תגרום לנמק באצבעות כי לא יישאר בהן דם. מי צריך אצבעות בעצם. מכירים את הארובות בחדרה? איפה שחובה לשים למעלה מנורות נגד מטוסים? איפה שכבוד כל שר אנרגיה חדש מוזמן לעמוד ולהשקיף על ארצנו הקטנטונת בצילום של ארד שירותי תעופה?

אז כזה, אם אפשר. אבל כזה בדיוק. ואתה יודע מה, אלוהים, אם אפשר, אפילו עוד קצת, כמה מילימטרים. אנחנו לא רוצים אותו רק כדי שחברינו לשתיה יארגנו סביבנו התערבויות נכלוליות עם הברמן בפאב בהארלם. גם לא כדי לצוד ארנבות בלאסו, למרות שזה לפחות יהיה שימוש הוגן ביצירה. ובטח שלא רק כדי לשמוע את יפחת ההשתנקות הנשית, מחמיאה ככל שתהיה, המפוחדת ממשיכתה שלה אל מטה הזעם. לא, אנחנו רוצים גדול יותר (ואפילו עוד קצת, מה אכפת לך, אלוהים) לא בגלל מין או בחורות או החברים שלנו. אנחנו רוצים עוד קצת בגלל הסיבה הכי פשוטה וגברית שאפשר:

שיהיה.

 

(טוקבק עתיק מלפני שלוש שנים)

קרש משלך

הטור הבא פורסם במדור הדעות של וויינט לפני כמה ימים תחת הכותרת "תשתחררו, פמיניסטיות". זו הגירסה המלאה שלו, העוסקת גם בפרסומת עצמה ולא רק במחאות עליה, עם הכותרת המקורית.

לעתים נדירות מזדמן לאדם להתבונן היישר בפניה של שמרנות קמאית, ולא להשפיל את עיניו. לעמוד מול הניאנדרטליות במערומיה ולדעת לא לוותר. לחוש גאווה על שהוא נמצא בצד שמשך שנים נאבק על הקדמה והנאורות. מדובר, כמובן, בפרסומת החדשה של בירה גולדסטאר "תשתחרר גבר". או, אם להיות יותר מדויקים, בתגובות המתלהמות שעוררה, שרובן מותזות בפולנית שוטפת ובלי ניקוד.

הפרסומת בעלת האורינטציה הזרמון-גולדמנית הזו (למרות שהיא הופקה על ידי מק'קאן אריקסון) השיגה את מטרתה הנכלולית. ידיעות בעיתונות על עתירות לרשות השניה להסרתה, ומאמרים מלווים בעלבונות כלפי יוצריה וקהל היעד שלהם. המחאה והעתירות הוגשו על ידי כל החשודים הרגילים – כמה כותבות זועמות, כמה ארגוני נשים והתנועה לגבריות חדשה, ארגון זכרי שטרם החליט אם הוא מרגיש אשם על זקפת הבוקר שלו או סתם מנסה להתחנף לבנות. התגובה הטובה ביותר לפרסומת הזו, של כל הצדדים הנוגעים בדבר, הייתה צריכה להיות התעלמות נינוחה. לארגונים החברתיים בישראל יש, ברוך השם, דגים יותר דחופים לטגן מכמה פרסומאים חסרי שאר רוח.

הפרסומת בעייתית מכמה וכמה בחינות. מהלך של בידול בדרך של אנטגוניזם מנתח שוק גדול כמו הקהל הנשי הוא לא המלצה חכמה בשוק קטן כמו ישראל. הפרסומת נראית כמו תגובה לא הכי שנונה לגל המאוס של הכתבות/תוכניות/פרסומות/סדרות טלוויזיה על האלי מקביליות. כמו מגזין בלייזר, רק בלי שאר הרוח.

 

עיתונאית כתבה למנכ"ל טמפו ובבלוג שלה שהיא "וחברותיה שותות הבירה" יחרימו במחאה על "פרסומת השנאה" המיזוגנית הזו את גולדסטאר, ויעברו לשתות בירה שונה (מן הסתם עוד אחת שטמפו מייצרת או מייבאת). אחרת, מאתר של דודות שסבור עד היום שהוא נורא פמיניסטי, כתבה כנגד "המניפסט" של גולדסטאר המציע לגברים ללטף לעצמם את הכרס בלי להתבייש. אני מניח שהיא תהיה הראשונה שתמחה נגד רידוד דמות האשה לכדי ברבי במקום דמות עגולה ומלאה. אבל שגברים שהם לא כוסונים יעזו לקבל את עצמם ולשמוח בזה? פויה.

סצנת מפתח בפרסומת היא הבעת המיאוס של הגברברים המופיעים בה מדרישות נשיות כמו "להוריד את הקרש". ומתחשק לשאול: סליחה, בנות (וסליחה שקראתי לכן בנות), אבל זהו? זה כל הפמיניזם שלכן? הקרש בשירותים? ובכן, לי נראה שאשה פמיניסטית באמת מכירה בעובדה ששני המינים הם בני אנוש, ושמותר לאשה להוריד את הקרש בלי להרגיש כאילו בזה הרגע נאסרה עליה זכות ההצבעה בבחירות. מי שמתעקשת על הורדת הקרש היא לא פמיניסטית. היא דודה פולניה ונודניקית שמקום לפעול, נניח, למען שוויון זכויות בשוק העבודה, מעדיפה למרר את החיים לבן זוגה. אחד שהיה בוודאי שותה גולדסטאר למראה הפרסומת, אם היא היתה מרשה לו.

הביקורת היחידה שניסתה להיות מנומקת (לפחות מאלו שנתקלתי בהן) נכתבה בווינט על ידי אביטל יוגב. מנומקת ככל שתהיה, תפיסת העולם שמאחוריה חשוכה פי כמה מזו הנמצאת בתחתית חבית הבירה העבשה של שני הג'וקרים מהפרסומת. מאחר והיא כה מנומקת, קל לראות ממנה מדוע רוב התגובות הזועמות לפרסומת הן לא יותר מתמיכה שקטה ונרצעת בפטריארכליות.

אומרת יוגב: "האם באמת אין לכם שום עניין במערכות יחסים? האם אתם באמת בעניין של "השתמש וזרוק", כפי שגולדסטאר מאמינה?". והנה יצאו שני מרצעים מן השק. הראשון הוא השימוש במילים "השתמש וזרוק". גברים ונשים עצמאיים אמורים לדעת שאין צד אחד שמשתמש דווקא בצד אחר. התפיסה מאחורי הביטוי המיושן "השתמש וזרוק" היא שלאשה אין מיניות משלה, שהיא סחורה שמשתמשים בה, אבוי, ואחרי השימוש, במקום להתחתן (ולהוריד את הקרש כמו ילדים טובים) זורקים. הכנסיה הקתולית לא היתה מנסחת את זה יותר טוב.

השני הוא ההבדל בין אלו שמעוניינים במערכת יחסים כזו (והם "חמים, פתוחים ואינטליגנטיים"), ואלו שלא. עשרות שנים נאבקו הפמיניסטיות שאשה תזכה לזכויות גם בלי להיות חייבת להיות נשואה. אבל הנה, אבוד להן, אנשים שאינם חיים בזוג הם, כלשון יוגב במקום אחר, "מעוותים". לא מצאת כלה, חמודי? אין לך בשביל מי להוריד את הקרש? אתה אפס "מעוות" ו"חסר ביטחון עצמי". תאמרו את הדברים הללו בלשון נקבה ותקבלו את המשפט השוביניסטי הנאלח של השנה.

אסיים, כמו יוגב, בעדות אישית. אני מכיר לא מעט גברים חמים, פתוחים ואינטליגנטים, שמנהלים או ניהלו (ועוד ינהלו) מערכות יחסים כנות, שוויוניות ומלאות אהבה. וכמוני, הם יכולים להעיד שגם במערכת יחסים מהסוג שיוגב היתה חותמת עליה, לא כל הנשים הופכות לדודות נרגנות ונודניקיות כמו אלו עליהן צוחקת הפרסומת. שלפעמים הגבר משאיר קרש למעלה, כי ככה הוא עושה פיפי, ולפעמים אפילו רבים, ואפילו כועסים, ואפילו רוצים לישון קצת לבד. שזוגיות עם אהבה מתקיימת בין שני אנשים בשר ודם, ולא שני פלקטים מהרצאה בחוג למגדר.

והיריה ברגל של המפרסם? נו, באמת. קהל היעד שלהם הוא, כנראה, גברברים המחפשים להבטיח בצורה מרומזת לנערות פתיות מערכות יחסים בעלות טווח הנמדד בלוח שנה, אבל למדוד אותן בסטופר. הקהל הזה מכיר את קהל היעד שלו יותר טוב מכל פרסומאי. תגידו, נדמה לכם שאחרי שגרמתם לכל פקאצה בעיר לשנוא אתכם, הגבר-גבר שלכם יחזיק ביד דווקא גולדסטאר כשהוא ינסה להכיר מישהי ללילה אחד?

עונג שליז

 

פרבר של העיר הגדולה, שנות השבעים. מכונית חונה ליד שורת חנויות. נמלה עמלנית חוצה את הכביש, מחוש תיקן באמתחתה, ופתע נדרסת בידי כרמל דוכס חולפת. אבל אנו ננסה להתעלם מהטרגדיה הזו. במכונית, חלונה פתוח חלקית, יושב ילד. הוא שומע את אבא שלו ואת שני האחים שלו מתווכחים עם מישהו באיזו חנות. ההוא צועק לכיוון שלו משהו מלוכלך על ילד מסכן, שקרנים במשפחה שלך. אחד האחים, היפה, אומר לו לפתוח רדיו. שתי נמלות נוספות צועדות בעקבות המעדן הסיני שעל הכביש, מושכות אותו בחזרה כשהנמלה המעוכה צמודה אליו. הן מתייעצות אם להסיר אותה מהמחוש או לקחת את כולו לקן, ואז טובעות ממוחטה של ערס עובר. היה זה מעוף הפרפר שהביא למהפך במדינה מספר שנים אחורי זה, אבל זה באמת לא שייך לסיפור שלנו. הילד מעביר תחנות עד רשת גימל. שוש עטרי חדש חדיש ומחודש מציגה בצהלה את הצמד המדהים (אז עוד היו ערכים וידעו לבטא ה' במדאים) החדש, עם השיר הגזעי החדש. הילד שומע את השיר, בזמן שהאיש בחנות משתכנע בסוף לתת לאחים שלו את הכסף שהוא חייב להם, וכולם מחליקים כאפות בסבבה. גזעיים כאלה, לכולם פאות בלחיים. הוא מסתכל על מעבר החציה, יש שם נמלים עמלניות וג'וקים עמלנים וערסים חולפים בלארקים שצבועים באדום בספריי צבע, והצבע של השמיים כאילו איננו, למרות שיום יפה. והצלילים של השיר הגזעי החדש משקרים לו כל כך בחן, למרות שלא מבין מילה אחת, ולא מבין בפלסטיק, שיש מקום אחר, אפשרות אחרת, תמיד. ועד שהם חוזרים לאוטו ונוסעים, השיר נגמר והוא כבר אחר.

 

Yes Sir, I Can Boogie / Baccara

Mister / Your eyes are Full of hesitation / You make me
wonder / If you know what You're looking for /

Maybe / I wanna keep My reputation /
I'm a sensation / You try me once, You'll beg for more, /

Oh / Yes Sir, / I can boogie / But I need / A certain song /
I can boogie / Boogie woogie / All night long // Yes Sir, /
I can boogie / If you stay, you Can't go wrong / I can
boogie / Boogie woogie / All night long

No Sir / I don't feel very / Much like talking / No, neither
walking / You wanna know / If I can dance // Yes Sir
Already told you / In the first verse / And in the chorus /
But I will give you / One more chance, / Oh

Yes Sir, / I can boogie…

Yes Sir, / I can boogie If you stay, you / Can't go wrong /
I can boogie / Boogie boogie / All night long //

Yes Sir, / I can boogie… 

(*) פורסם במקור כהודעת פורום לפני כשנתיים

 

אני יודע שכאן יש פרויקטים מוסיקליים מתוחכמים, ושרוב המשתתפים באכסניה המכובדת הזו גילו את מיניותם לצלילי, נגיד, ניק דרייק, וגם כן רק עם השיר שלא כולם אוהבים מהתקליט כי הם לא בנאלים, ועשו זאת בפעם הראשונה מינימום עם מוריסי בראש, אבל פאק איט. אני יצאתי מהחביון (הא!) לצלילי שתי שרמוטות במבטא גרמני מגוחך – למרות שהן ספרדיות. פלא שעד היום בורח לי לפעמים "שנל! שנל!" כשאני מגיע לקרבה במצב אינטימי? פאדיחה, השירים שילווו אותך עד הקבר, לא? ואיך שידעו פעם לכתוב באמת, מהלב.

 

לפעמים זה מרגיש כמו לדבר לעצמי (*)

רוני שוסטר כנערת הטרמפולינה ב"The Men Show", המשודרת ביס. התוכנית האנינה גרמה פוסט שיובא בהמשכים, בטורי צד וכיתובי תמונה בפוסטים שונים לגמרי. למה ככה? נו באמת.

תקראו את הטור של רוני שוסטר, לרוב השרלילה הצפונבונית של אתר הצעירים וואלה!. מאוד מצחיק, הקטע, רוני קיבלה לעשות "יומן קריאה" בחופש, מה שהביא אותה לתהות מה באמת היא קיבלה מבית ספר עד היום. קצת שונה מהטורים הרגילים שלה, בהם היא דווקא מספרת מה קיבלה בבית הספר.

 

"חשוב לשוב ולרמוס את מערכת החינוך העקומה הזאת, שמנוהלת על ידי אנשים בינוניים שמייצרים אנשים בינוניים פחות מהם. חשוב להגיד בכל הזדמנות, בכל פעם שאפשר, שנשבר הזין ואין כוח יותר לבולדוגים שמחלקים ציונים, לפודלים שרודפים אחריהם כדי ללקק להם, למגניבים ולליצנים של הכיתה, לעבריינים של בית-ספר, למזדיינת של השכבה, ולערס שממלא טוטו אצל הגזלן. לי, באופן אישי, נשבר מכולם. תארו לעצמכם למה היו הילדים האלה הופכים אם לא היו נזרקים לשבי? יכול להיות שהיו מוצאים משהו יותר מועיל לעשות בחיים מאשר לנפח בלוני מסטיק ולעשות קופה משותפת לביסלי-במבה בטיול השנתי. איזה שעמום, איזה מוות".

 

(*) בדיחה פרטית

המגניבות של אורט קרקוב (ב')

 

פורנו

כולנו יודעים מה זה פורנו, לא? יצא לנו לראות במקרה בתור לרופא השיניים. תעשייה נאלחת שמספקת מוצרים שלעולם יצרכו בחבורות נעריות או בבדידות. בניגוד לאירוטיקה, בפורנו מראים אנשים כחפצים לשימוש מיני, ואוביקטים שאינם ראויים לחמלה. זו אכן תעשייה נצלנית, אפילו יותר מהעיתונות המקומית.

ישנם הררי מחקרים סותרים לגבי הקשר בין הפורנוגרפיה לבין כל הדברים הרעים שארגוני הנשים והחרדים טוענים שהיא גורמת להם. למעשה, אין כל ודאות שפורנוגרפיה מגבירה או מפחיתה אלימות מינית, או גורמת לאזרחי ישראל לקום מאוחר לעבודה ולעשות תאונות דרכים.

אין חשש מכך שאיסור שידור של פורנו קשה ואירוטיקה רכה יביא למציאות עגומה בה אנשים, בסתר ביתם, יישמעו לקודקס "הכללים הנכונים" של מחרימי הפורנו, בהם פעם את עושה פוק ופעם תורו (למרות שהקוראים והקוראות המתקדמים והמודעים לא ממש זקוקים לרענון, להלן הוראות השימוש לסקס שוויוני: את מרימה רגל. הוא מרים רגל. את מנשקת אותו בצוואר. שמונה שניות. הוא מנשק אותך בצוואר. אם נישק פחות משמונה, מייד ללכת ליועצת).

מה שמעורר חלחלה הוא שהקואליציה הבלתי קדושה שעומדת מאחורי הפתווה הצליחה לשלוט על מה שנראה, כלומר מה שנחשוב, שזה מה שנרגיש, ולקבוע מה פויה ומה לא. השלטת הדעה הפמיניסטית-חרדית נגד הפורנו דומה לתעשיית הפורנוגרפיה המתועבת עצמה, בכך שהיא לא רואה את האדם, ואין בה אהבה.

כן, בנים אוהבים פורנו, לרוב בזמנים שהם לא אוהבים להיזכר בהם.

 

נהיגה

נשים מעורבות פחות בתאונות דרכים מגברים ונוהגות באופן פחות פרוע, והדברים ידועים. ועדיין, למרות שזה אולי סותר את הפרוטוקולים של נעמ"ת, חייבים להודות ולו בלחישה: יש גם, פה ושם, נשים שלא יודעות לנהוג, למרות שמישהו נתן להן רשיון. בסתר לבם, גברים יודעים שאתן נהגות יותר זהירות, ושאתן יכולות להיות הרבה יותר טובות מאתנו. בדיסוננס גברי מאוחד, רובנו חושבים שזה מאוד נדיר.

נתקלתי בדוגמא מאלפת לתהליך ההדחקה הזה, כשבעיתונים התפרסמה תמונתה של טייסת אל על נאה, שהטיסה את שרון לביקור ממלכתי ברוסיה. עופר הראה את העיתון, וכולנו התמוגגנו מחברת התעופה הלאומית שלנו ומביקורו החשוב של ראש הממשלה, שלנו גם כן. רק עופר, במבט שני על האוויראית שצולמה בקוקפיט, לאט: "קודם נראה אותה מטיסה אף 16, אחר כך נקרא לה טייסת".

24 במאי. נציגת הרפובליקה הצ'כית בביקור מולדת

 

תירוצים

עזבי, כואב לי הראש.

 

שופינג

בלי לדעת מה ייכתב בסער ההומה המקיף בוקסות זכריות אלו, האם פמיניזם מקושקש וקל לעיכול כמו טופו או אימוץ לוחמני של קודים גבריים במעין הפוך על הפוך, אפשר להניח כי מרבית הפרסומות יחרגו מהקו ואף יסתרו את הטקסט המערכתי. ויפגעו במטרה. נעמי קליין טענה (ב"מיתוס היופי") שפרסומות לגברים מחזקות את האגו, ופרסומות לנשים על ידי רמיסתו. אבל, לא משנה עד כמה נקום בבוקר עם תרעומת על התאגידים הגדולים המשליטים את הדיקטטורה של הקוּל בחברה הצרכנית, בסופו של דבר קניות כהלכתן משפרות את מצב הרוח לכולם. רק מה, משחק מחשב חדש עדיין יותר זול מאשר עוד שמלה של נעמה בצלאל בארון.

המגניבות של אורט קרקוב (א')

 

אקסים

לכאורה, נושא אהובי ומאהבי העבר של בן/בת הזוג אינו רלוונטי בשטעטל קטן כמו תל אביב. מי שיתחילו לספור ולחפש התאמות ברזומה, לא יהיה להם זמן לזוגיות, ובסוף ממילא מתברר שכולם זיסים. זיס, על משקל גיס, הוא תרגום למונח הניו-יורקי הנאה Fuck In Law. תיאוריית המרחק בן ששת השלבים (ששימשה כבסיס לתוכנית של דב אלפון) הופכת בחלקים מסוימים של העיר למרחק של עד שלושה שלבים גג. כולנו רקמה אנושית מופקרת אחת.

אקסים תמיד ישמשו ככלי נשק, מחוז מסתורין או יגרמו לתחושה מודחקת של "איך יכולת להסתובב עם דבר כזה?". כל מפגש רומנטי מוצלח מביא עמו קרובי משפחה אלטרנטיבית חדשים, שחלקם מסתובבים במקומות הבילוי האהובים עליכם. העיקרון ששימש את הצבא האמריקני ביחס להומוסקסואלים ראוי לשימוש ביחס לאקסים/יות: לא לשאול, לא לספר. לצער כולנו, ולמרות שאנשים יודעים עד כמה זה לא בריא, הם נופלים ושואלים. ראוי לנסות לזכור, לפחות, שבכל משפחה יש דברים שלא נהוג לדבר עליהם.

 

יש נשים שיחשבו שנטייתם של גברים רבים לייחס חשיבות כמעט זהה לאקס-מיתולוגי המיתולוגי, ולחפוז המטומטם ההוא בפיקוד לפני מיליון שנה, קצת מוזרה. אתן, כתמיד, צודקות. היחסים בין המינים בימינו עברו לשלב מזעזע של דרישה מחוצפת לכנות. גרסת שנים עברו של "היו לי ארבעה במערכת יחסים, אחד שוקי מהגרעין, דני מהחוג בבית ברל" וכו' כבר לא אקטואלית. במצב הזה, לא מדובר רק בסתיו שהקריא לה שירים של עמיחי בעודם מסיידים את דירתם הראשונה בעיר, אלא גם איזה ד-ויד אלמוני, סוור נמל מאשדוד שהיא והחברה הכי טובה שלה פגשו בטיול ליוון עוד לפני שעלו לסיפון (כן, הן היו שתיהן אתו שם. לא, היום הן כבר לא עושות דברים כאלה).

 

24 במאי. התמונות אינן קשורות למאמרים

 

חתונה

מה פתאום? שאת תרצי להתחתן? נראה לךָ? כאילו מה? אין לך מה לעשות בחיים? לא, את לא רוצה להתחתן בכלל, יש לך מגירה שלמה של נימוקים מושחזים נגד, ואת וחברותיך נהנות לרחם בעליונות על אלו שנכנעו ללחץ המשפחתי הישראלי והתחתנו. יש רק שתי בעיות קטנות: כשאת מגיעה לחתונה של חברה, משום מה זולגות הדמעות מעצמן, והשניה, שכמה שלא תכחישי לכל העולם שאת נגד זה, את יודעת טוב מאוד שבלי ללבוש לבן מול כל המשפחה, לא תזכי להגיע למצב הצבירה הקוּלי מכל לרווקה – גרושה לוהטת.

 

החברה הכי טובה

את האבא שלה כל בוקר ולא את החברה הכי טובה. היא תמיד לטובתה, בדרך כלל עם רעיונות מהסוג שלעולם לא הייתה חולמת להשית על עצמה. וכמובן, למרות שאין להם מושג מה קורה שם בדיוק, הגברים יודעים שאתן מספרות זו לזו הכל (אם כי בצורה פחות מצחיקה מהם). הקשר שלכן עם החברה הכי טובה מכיל יותר מרכיבים טלה-נובליים מהקשרים שלכן עם גברים. המדרג שם הוא אכזרי, כי בין כל החברות רק אחת יכולה להיות הכי טובה. לעולם לא נבין את זה, וכמו במקרה האקסים מומלצת מדיניות של זהירות הדדית: אנחנו לא נדבר על החברות שלכן, ואתן לא תדברו על החברות שלנו.

הספרות הפופולרית של השנים האחרונות ותוכניות הטלוויזיה מייחצנות ללא הרף את המערכת החברית הנאצלת, אותה רעות מקודשת במלחמת כריות שנקנו בזארה. וזה המקום לתת קרדיט לעירית לינור, האם הרוחנית הגדולה והבלונדינית של הרווקה העירונית והחברה הטובה שלה. השפעותיה ניכרות – נראה שתמיד יהיו נערות שיכנו זו את זו בשובבות "מפגרת, אחותי" ויסכמו שהבנים נורא מעצבנים.

 

פורסם ב"עכבר בנות" של "העיר"

Bring it with the hand

הטיים אאוט של לונדון קובע שמאי הוא חודש האוננות הבינלאומי, ומפנה לאתר משמח. אני עדיין מתלבט אם לכתוב על זה פוסט או ללכת לנוח בחדר השני.