ארכיון קטגוריה: סִתְּוָונִיוֹת

הבלוק של ג'יי-לו

"אני מדבר ממרום ניסיון חייו של זה שגר בכתובת המועדפת עליכם, רגל א' פינת רגל ב': כולכם, אחים יקרים, אחמדים בנשמה. בהעניקכם לי את הפרס העדתם כי נקטתם עמדה באותה סוגיה שנויה במחלוקת, המפרידה היטב בין הנערים לגברים, בין הנערות הפותות לאלו שידעו עולם. ותרשו לי לצטט את פאף דאדי, חבר טוב ויקר, שיודע על מה הוא מדבר: אין דבר כזה אישה יפה בלי תחת".

 

(מונולוג מאת התחת של ג'ניפר לופז. פורסם בניוזלטר של נענע. לתגובות לחצו כאן)

 

מודעות פרסומת

זה הסתיו, עם האג'נדל'ה

אלוהים, כמה שאנו הגברים פאתטיים. במיוחד לקראת גיל 40, בו ניתן לחוש את צינת הפרש הדוהר לקראתנו עם גלימה שחורה, חרמש וחיוך מעוקל. למשל יואב, אמן מוכר יחסית. לא מזמן, לאחר עשר שנות נישואין ושני ילדים, הוא עזב את הבית "כדי לחשוב". עיקר המחשבה היוצרת כללה שכירת דירה קטנה בלב הקיבוץ העירוני, שינוי קונספטואלי עמוק ביצירתו ורומן מהוסס עם עדית.

 

עדית בת 23, הבטחה תקשורתית כבר שנתיים לפחות וסתוונית למופת. הסתווניות הן מפיקות / כתבות / תחקירניות צעירות, המתקשרות לאנשים מהישוב בעליצות מקוממת: "ש-לום! אני סתוונית מההפקה של [הכנס שם מוכר כאן]!! ואתה חייב לעזור לי!". צעירה עד כאב, אופנתית עד מחנק ומחזיקה באג'נדל'ה פמיניסטית רהוטה. בניגוד לפמיניזם, שמטרתו העצמת הנשים בסביבה העויינת להן – המציאות המסריחה שלנו – האג'נדל'ה היא השימוש באותם רעיונות כדי להצדיק אגואיזם.

 

יואב ואני ישבנו בקפה, ואחרי שסיימנו לפצח את האטום ולנסח מבוא לתיאוריית השדה המאוחד, נשען יואב לפנים, שלא ישמעו, ואמר ברגש: "רציתי לשפד אמש את עדית, ולא זו בלבד שלא הסתייע, נאלצתי לראות את זה שעושה לה את זה עכשיו. נפגשנו פה בקפה, שאלתי אם נלך אליה, והיא אמרה 'לא, ידיד טוב שלי צריך לבוא'".

 

"והוא הגיע", הוסיף יואב, ובעיניו היה הענן, המצוי בדרך כלל במבטן של בנות השלושים ומשהו כשצעירונת חטובה עוברת בסביבה, "מאלה עם הזיפים, הצעירים, הרזים. נראה טוב, אין מה להגיד. בגילה, ביצועיסט גרפי במשרד פרסום. עם גופיה אופנתית, אול-סטאר כחולות, ג'ינס. הרגשתי זקן. ועלוב. תשמע, אתה רואה אותה. אתה יודע. הבחורצ'יק הולך לנעוץ. ישבנו, דיבורים, והלכתי. וכל הדרך לאוטו נהייתי עצוב – אני יודע שהוא זיין אתמול, ואני לא. וקוראים לו, תחזיק חזק… סתיו".

 

"סת-יו?", אמרתי בטון נחות במיוחד, לעודד את חברי המקשיש, "אחי, אתה מפגר? ילד שעושה מודעות קקה למקררים ומת להכרה אמנותית? רק מה הקטע הבהמי להפגיש ביניכם?"

 

"היא לא בן אדם חרא. יש לה חרדות מאינטימיות. אני מת עליה… צרה צרורה. היא לא כזאת יפה. בכלל לא, אבל עושה לי. העלומים? זה שהיא אומרת לי "תמשיך לדפוק אותי, יואב, זה כואב לי, אבל אל תפסיק"? תפסיק לחייך, אני לא צוחק, אני רציני להחריד. מרגיש איתה כמו כוכב רוק. היא מדליקה בטירוף ובכוחנות ובפמיניזם ובילדותיות המטופשת שלה. מה אני אעשה?"

 

באותו ערב, יואב עולה מולי ברשת. עוד אנו דנים במשנתו של לייבניץ, ועדית בטלפון. לבקשתי, הוא מתמלל את שיחתם. להלן עיקריה:

 

"נכון שסתיו מקסים? אבל הוא צעיר מדי, לא בנוי לקשר. כן, סתיו ישן אצלי. לא, לא שכבנו. הוא רצה. אני לא רציתי ללכת עד הסוף. זה ביני ובינו, למה אתה שואל? הוא מאוד עדין אם לא שמת לב, יואב. לא בהמה ישראלית טיפוסית. הוא לא לחץ עלי להזדיין, אבל רצה מאוד. אמרתי שאני מוכנה שישן בסלון".

 

"לא היו לו הרבה בנות. הוא לא עושה עם כל אחת. לא כמוך. אני לא יודעת אם סתיו הוא האיש הנכון. אני רק יודעת שאתה לא האיש הנכון, יואב. אתה נשוי, יואב, בוא לא נשכח את זה. ואני לא מפרקת משפחות. אסתי חברה שלי אמרה לי שאני עושה דבר מאוד מאוד חמור שאני מזדיינת עם נשוי, שאני פוגעת ככה בסיסטרהוד, יואב, במרקם הסולידריות הנשית".

 

"אני לא מבינה, מה זה חשוב אם מצצתי לו? לא. לא מצצתי לו. אוף, גברים. אני בחיים לא אבין למה זה כזה חשוב אם בחורה עשתה או לא עם בן! הוא מקסים, יואב, ואם היה בא לי אתמול הייתי שוכבת איתו. אבל לא בא לי. ואולי גם רק הייתי מוצצת לו, אבל זה לא אישיו כזה גדול. שאתם דפוקים, גברים. ואם דיברתי איתו, ושמענו רדיוהד והיתה אינטימיות של אנשים, זה לא מפריע לך בכלל, מה?"

 

"את מסיימת קשרים בעדינות של פיל בבית קפה של כוסיות".

 

"זה לא היה מתוכנן, יואב. רציתי לראות אותך. כיף לי איתך. האמת, רציתי שהוא יראה אותך. הוא ידיד טוב. אתה נעלב, יואב. אל תעלב. אני מתגאה בך, אבל אתה עושה לי בלבלות בחיים. אני רוצה – ולא רוצה – להיות בקשר איתך".

 

"אתה שומע, אחי? אמרה שסיפרה לו בדיוק כל מה שעשינו, שהוא נטרף לגמרי מזה. כל דבר בשם זה שהיא חופשייה ומשוחררת. אתה תראה את סתיו, סתיו יראה אותך, אני אספר לסתיו בדיוק מה עשית לי בתחת, סתיו יקנא, אתה תתבאס, אתה תחשוב שהוא מזיין אותי, הוא יחשוב איך זיינת אותי, אני אתמזמז איתו אך לא ארד לו, הוא יישן לבד בסלון ויפחד להביא ביד אפילו. כמה דברים פארש בשם העצמאות שלה עלק. והיא ניתקה, בטרוניה נשית זועפת, אחרי שאמרתי: 'אז מה יצא בסוף? לא סתיו, לא עדית ולא יואב גמרו אתמול. אף אחד לא הזדיין. בשביל מה זה טוב?'"

 

(2002 ©. לתגובות לחצו כאן)

לאן הולך הזיכרון אחרי שעומד לנו?

ב"תקוה ותהילה", סרטו האוטוביוגרפי של ג'ון בורמן, יש סצינה נפלאה של מסיבת ראש השנה בכפר. שיא החגיגה הוא טקס קבוע, בו קם סבו של הילד, גיבור הסרט, ומרים כוסית שרי לחיי כל אחת מהנערות שהיו לו בחייו. עיניו מצטעפות בדוק נוסטלגי, והחיוך מתחת לשפמו הלבן מתרחב והולך חרף מחאותיה של אשתו ומבטה הנרגן של אחת מבנותיו. הילד מסתכל עליו, ולומד מה ראוי ומה נכון. עם כל הציניות וארומת "הג'ינג'י מהטברנה שותה לחייו של חוליו איגלסיאס", יש משהו קסום במחוות הוקרה שכזו, שנים אחרי שוך כל הסערות.

בעמודים אלו מנסים ללא הרף להגדיר מהן "הבנות הנכונות". יש הטוענות שצריך לגרוס סביח עם כל העמבה, ויש הגורסות שראוי להעריץ את בלם-המחמד העירוני ("אדום זה צבע שבאמת הולם כל אחת", בנות העיר 11). האמת, כמובן, פשוטה וצוננת הרבה יותר: הבנות הנכונות הן אלו שאין סיכוי שנשכח גם בגיל שמונים, בין אם היתה זו מערכת יחסים של זוגיות קרובה ועמוקה בת יומיים, או סטוץ אינטנסיבי שגרר אתכם לקאדי או לרבנות, לארוחות ליל שבת אצל ההורים ורכישות משותפות באיקאה.

טנק המחשבה הזכרי, שמגויסיו נבחרו בקפידה לפי מדגם מייצג מבין אלו שהם גם חברים שלי וגם היו אונליין בזמן הכתיבה, הסכים על שני עקרונות: את הנכונות נזכור גם בגיל שמונים, ושכבר היום אפשר לשער מי יהיו אלו שישובו, כספינות הרפאים של העבר, עמוסות זהב פרוויים ואבני זיכרון יקרות. בלי משחקונים, ציניות וטורים מרירים על תספורות ערווה מודרניות: הן מופלאות, ויודעות את האלכימיה שמחברת בין הראש, הלב וחבר האמת שבין רגלינו. הן אלו שלא נשכח גם בעוד עשרות שנים, כששום ויאגרה לא תעזור. 

בעתיד על פי "בלייד ראנר", מבחן הצב ההפוך הוא הדרך היחידה להבדיל בין בני אנוש לבין רפליקנטים: "אתה הולך במדבר, פתאום רואה צב הפוך על גבו. תהפוך אותו כדי שיחיה, או שתמשיך ללכת הלאה ותשאיר אותו למות?". רק שלהבדיל, ההבדל בין בני תמותה לבין רובוטים משוכללים שנראים כמו דריל האנה נדמה כמשימה קלה יותר מלשרטט את המרחב שבין "הבנוץ הנכונוץ", לבין הנערות שכל גבר רוצה להיות להן למאהב, וכל אשה רוצה לפרק להן את הצורה. ובצדק.

הצוות הבין-תחומי הרב-משימתי ישב רבות על מדוכת מבחן הצבה ההפוכה, העלה רעיונות, הציג הצעות, דרש במקורות והניח תנוחות. בסופו של היום התברר שחוץ מאלו שאמרו לנו לא, נזכור במיוחד את אלו שגרמו לנו להרגיש – אנא הסתירו מילים אלו ממשטרת הפוליטקלי קורקט של הגברים החדשים – כמו גברים. רצוי גדולים.

בתוך עירנו אנו נמצאים, ועל מדרכותיה מרובבות צואת הכלבים אנו מהלכים, מקום בו כולן שנונות וחכמות וכולן יודעות מה זה "נראטיב". הרגע המכונן, שבו מתרחב האישון וניתן לדעת האם רפליקנטית לפניך או אשה שלעולם לא תשכח, אינו תלוי בתנוחה אקזוטית או זווית ההשתלשלות מהנברשת – אל תנסו זאת! תל אביב אינה זלצבורג, השנדלירים הפולניים בדירותיה מחוברים לתקרה באופן רופף וזה מאוד כואב ליפול מהם – הרגע המכונן הוא בדיוק זה. התרחבות האישון. המבט. שאחרי. 

סקס, כידוע, יותר משהוא מפגש בין הו-מרגנית ענוגה והית'קליף לירי שאשכיו מתבדרים ברוח הערב הסתווית, הוא עניין לא ממש מהוגן, כוחני, מטונף ומחפיר, בתנאי שעושים אותו כראוי. והמבט שאחריו, הקצת נבוך ומעט בוש בעצמו, לא של הדודה שלא מאמינה איך אברם עשה לה את זה וכואב לה מכמה שהיא נהנית, אלא של ההן שלא נשכח, שהיו מספיק בטוחות בנשיותן איתנו כדי לאבד שליטה, להתמכר, להתמסר, שידעו איך להיכנע באסרטיביות ולהכניע בעדינות. ועכשיו, אפעס, בכל זאת, כמה שמתוק, זה קצת מביך. אז טיפה מתביישות. הנה כי כן, לא משנה על איזה אברים נספר סיפורים נועזים לחברים כדי לצאת תותחים, בסופו של דבר, זה מה שהעיניים שלכן אומרות שעושה לנו את זה.

 

(2002 ©. לתגובות לחצו כאן)

עידן הפס הצר

 

מנגנון הדיכוי הגברי, טוענות הפמיניסטיות, גורם לנשים להתעסק מסביב לשעון וללא הרף בהופעתן החיצונית. מחד, מה רע? אתן משקיעות, ועוד בשבילנו. מאידך, נאור והומני ככל שיהיה, הכיבוש האסתטי הזה הופך אתכן למטורללות לחלוטין. רוב הזמן מתנהל מנגנון החושך בנחת מחוץ לטווח המצפון הזכרי הרגיש: אתן מתמרחות בקרמים, קונות בגדי מותגים ומנהלות טקסים משונים, ולמעט נפיחה אקראית פה ושם, אין סיבה לחשוד שאתן לא ככה מהטבע, מושלמות ורעננות, אביביות וחלקות רגליים.

 

טרנד ותיק שחזר לאחרונה לעיר, מאיים להרים את מכסה המנוע מעל ההסכמה שבשתיקה. יותר ויותר בחורות קוצצות, מסדרות או אף מגלחות לחלוטין את שיער הערווה. מספרה מיוחדת נפתחה לעניין, שמות של קוסמטיקאיות מיומנות עוברים מפה לאוזן, ולא רחוק היום שבו תל אביביות מעודכנות במיוחד יבקשו מ"התולשת" לשרטט בעדינות את הלוגו של לואי ויטון מעל הנרתיק.

 

אם עד עכשיו נשארו ענייני הטיפוח והחן הנשי מחוץ לטווח המודעות שלנו (גבות? אתן עושות גבות? באמת? כבר שנים? מעניין מאוד), הרי שעכשיו, כשהאמת הדוקרנית מוטחת בפרצופנו, אין דרך להימלט מהסוגיה. שלוש פריזורות נפוצות בעיר: המראה המדולל, כלומר הפחתה של מסת השיער ללא שינויים עיצובים למעט משהו המכונה "קו הביקיני". "ברזיליאן", פס צר ואויב, מוהיקן על גבעת ונוס (ידוע גם כ"כוס-מוסוליני" על שם שפמפמו של הרודן האיטלקי) והזוועה הגדולה מכולן – ספיחס מלא.

 

עידן הפס הצר לאשה הגיע, כמובן, מהאסתטיקה של סרטי הפורנו של השנים האחרונות. כמו אלמנטים נוספים באופנה ובתרבות המועדונים, הוויתור על צורת המשולש – הנוחה, הידידותית והעוזרת מאוד לכוון בתנאי סער – לטובת הפס החד והברור היא מסימני העידן הפוסט מודרני. נותרה רק השאלה מדוע, אם כבר החלטתן להתחבר לדמות כוכבנית הפורנו, הלכתן על הרמה השטחית והחיצונית במקום ללמוד, למשל, להיזהר עם השיניים.

 

הספיחס המלא מיועד למחפשות הפדופילים. ויתור על כל דבר מאיים, בוגר ובחירה במראה חשוף, פגיע וילדי. לא, זה לא כזה קינקי ושובבי, זה בעיקר מכוער. ללא הכיסוי הרך ממעל, הקפלים הנעימים דומים יותר מדי לפצע, ומעוררים בעיקר את הרצון לזעוק "חובש!". בנות, זה סקסי כמו תחבושת אישית, ואתן לא באמת רוצות שהגן המטופח שלכן יעורר אסוציאציות של הקרב על רמאללה, נכון?

 

סכינים רבות נשחקו בערוות מאז הימים התמימים של פעם, עת שרו בתנועות הנוער את השיר החביב "למה יש לזין כובע / למה יש לכוס זקן". נשים אמיתיות, ולו גם מעט עבדקניות, הועלמו על ידי המכבש האופנתי, שכבר הספיק להפוך את מבנה הגוף הגרום של נער המקהלה הכנוע, לאידיאל הנשי החדש. ובכל זאת ראוי להעיר – לטובת קירוב הלבבות והדיאלוג הבין מגדרי של פנים אל פות, במיוחד בתנאי האקלים הקשים של ארצנו – שהטיפוח הנכון הוא מים וסבון.

 

(2002 ©. לתגובות לחצו כאן)