Category Archives: סיפורים

הסיפור על יוליה היפה ואיזידור הקשוח

אתמול בלילה העליתי סיפור טוויטר. למי שלא מכיר, מדובר בכתיבה ישירה של סיפור קצר, על פני מספר ציוצים. זה היה בלילה, כשטוויטר ריק יותר, וזו היתה חוויה שמן הסתם עוד אשחזר. הכתיבה עצמה אחרת: בבולמוס, חטופה, לחלוטין לא זורמת באופן טבעי ובכל זאת משחררת מאוד. את הסיפור היה ראוי לקרוא כך, בסדרת ציוצים באמצע הלילה. לא בטוח שהמעבר שלו לבלוג משאיר את התחושה המקורית, אבל למען הנצח וכל זה. יש אנשים שמוחקים את ציוצי סיפורי פיד-הלילה שלהם. גם מי שלא, כמוני, יודעים שתיכף והם יעלמו במורד הפיד, ותוך חודש חודשיים טוויטר ידאג למחוק אותם לבד. אז הנה. 

הזמנה לאירוע ספרותי

 

הערב יתקיים בתל ערב חגיגי בנושא הרומן הרומנטי, לרגל יציאת "הרומן הרומנטי שלי" מאת נילי לנדסמן. הציבור, כמו שאומרים במקומותינו, מוזמן.

 

 

עונה בגיהינום

הפוסט הזה הוא על רמבו, אבל לא ההוא שכתב את הספר שבכותרת. אתמול בלילה שידר ערוץ 2 את אחד הסרטים המופרכים והמשעשעים בדיעבד של ימי המלחמה הקרה, רמבו 3. אתם יודעים, הסוביטים המרושעים הורגים אזרחים, והסרט מסתיים בהקדשה לעם האפגני האצילי. הסרט צולם בחלקו בישראל, ועבדתי בו כתאורן כמה ימים פה ושם, שהתפזרו לאורך שלושת החודשים בהם צולם. 

זה סרט פאשיסטי ומעצבן, שמשקף היטב את רוח התקופה. הוא גם סרט אקשן רע. הבמאי החתום על הסרט הוא פיטר מקדונלד, שעבד לרוב כצלם או מפעיל מצלמה, וכיום הוא אחד המפיקים של סדרת הארי פוטר. היה עוד במאי לפניו, שאינני זוכר את שמו, שהועף באמצע הצילומים, ומקדונלד, ששימש כבמאי ה-Second Unit, נכנס לנעליו.

Second Unit הוא הצוות שמצלם כל מני שוטים שמיועדים אחר כך להיכנס לסרט, אבל ממש לא דורשים את הבמאי והשחקנים. בסרט הזה אלו היו, למשל, צילומים של רמבו רץ מרחוק (היה לו כפיל), חיילים רוסים רצים ונופלים כשיורים עליהם, קצת פיצוצים, קצת כפילים – כל חומרי האקשן שהעורך יכול לשלב לתוך הסצינה. כשהעליתי פנס למגדל השמירה, לפני צילום של כפיל כחייל רוסי הנפגע מיריה ונופל, ראיתי 12 מטר למטה את המזרון הענק שהכין לו הצוות. במרכזו צויר לוגו ענק ומעניק מוטיבציה – $.

מקדונלד, פוץ בריטי מתנשא, ביים את קטעי הסקנד יוניט ברגישות וכישרון של ח"כ נסים זאב בזמן עבודתו כמוהל. המצלמה – לעולם נייחת, אף פעם לא זזה – מוקמה בדיוק בגובה שיהיה לו נוח לשבת בלי שהטחורים יכאבו לו (בצוות מצלמה 2 לעתים הצלם הוא גם הבמאי). אולי זו הסיבה שבסוף הוא הלך והשלים את בימוי הסרט, וקיבל קרדיט. כשיצא ה-DVD עם "רצועת הבמאי" שלו הזכירו אותה כאחת המשמימות שיש.

וכשחושבים על זה, ההפסד כל כך גדול: הבמאי הראשון שנשכר היה ראסל מולקאהי, שביים את "איש הנצח" וקליפים של קווין. מי שזוכר את איש הנצח, בוודאי שם לב שבכל מה שקשור לבימוי פעולה, תנועות מצלמה ומעברים מתוחכמים הוא הקדים את זמנו בכמה שנים טובות. מולקאהי היה בארץ בסיור הלוקישן, והשגיח, למשל, על בניית תפאורת פנים המבצר המפוארת שנבנתה בהאנגר ביפו, מבצר שצילומי החוץ שלו התקיימו ליד סדום. זו היתה תפאורה בת זונה, שכללה אפשרות להזזה הצידה של קירות שלמים והחזרתם תוך כדי צילום, כדי שיהיה אפשר לתת למצלמה להשתולל. מולקאהי פוטר ממש לפני הצילומים.

הסתכלתי שוב על הסצינות במבצר. בואו נאמר, שבימוי המצלמות של כל טלנובלה שתראו מראה מחשבה יצירתית עשירה יותר. חייל רוסי יורה בלונג שוט. קלוז אפ של רמבו. חייל רוסי מדיום. קלוז אפ של הרובה של רמבו. חייל רוסי נופל. וכן הלאה. איזה פספוס.

כמה תמונות שנשארו לי בתודעה גם לפני שראיתי את הסרט, שוב, בשידור הלילי: ריצ'ארד קראנה, שחקן ותיק שנפטר בינתיים, גילם בשלושת סרטי הסדרה את מיג'ור טראוטמן, מפקדו של רמבו בצבא ודמות האב שלו.

הצוות המצומצם ביפו הכין כמה צילומי השלמה לסצינת חקירתו בעינויים של טראוטמן על ידי המפקד הרוסי האכזר. אני זוכר שאחרי שנגמרו צילומי המדיום שוט הזה, שבו הרוסי צועק עליו שהם ינצחו וקארנה עונה לו שלא, דווקא הטובים ינצחו, אחרי הקאט, הוא הסתכל מסביב. הוא הסתכל עלי, תאורן פישר ילד שעמד ליד איזה סטנד והשגיח עליו. כדי לקבל אישור. כשחייכתי עם הנהון קטן, הוא חייך קטנה בחזרה, ועבר להסתכל בבום-מן. הוא שחקן אמריקאי שמתפרנס מזה יפה, נמצא בארץ לא זרועה בטיז אל נאבי בצילומי השלמה, והוא צריך להסתכל בעיניים של הבום-מן ושל התאורנים כדי לדעת שהיה טוב. לכו תבינו שחקנים.

הצילום הזה זה הריאקשן שוט מאותה סצינה. רואים את פס האור על התקרה? זה סחבק בנה לפי הוראות הצלם.

והצילום הבא הוא מאותם ימי צילום ארוכים במבצר שליד סדום. פתאום ניכרה תכונה ב-Second Unit, יש שוט עם הכוכב (שלרוב עסק במיון ותקיעת כל פרחות הנגב שבאו למלון שלו). אם הכוכב בא, הוא צריך לראות שמשתדלים. פרקנו עוד משאית פנסים שלמה על יד (מבחינת ציוד היתה שם אמריקה. מבחינת מחשבה סינמטית על סצינות שפשוט דורשות את זה, כאמור, מקדונלד היה אלבניה). הצילום הקטן הזה – זה כל השוט, רמבו חותך גדר תיל עם סכין קומנדו אימתנית – לקח שלוש שעות ומשהו. האור הכחול שמאחור – שמונה פנסים, שמונה פאקינג פנסים, רק כדי שסטאלון יראה מספיק סטנדים סביבו. הוא הגיע, הרים קצת משקלות שהעוזר מסר לו כדי שיראו את הווריד בקיבורת, הצטלם והלך בלי לחפש אישור בעיניים של אף אחד מהצוות, גם לא הבמאי.

 

קרציות

לגורה של המנהיג יש אצבעות דקות מאוד, צעירות מאוד. היא מלקטת בתוך אזני, מפשילה אותה לאחור בידה השניה. זהו רגע מקודש. העיניים שלי עצומות, כמעט לגמרי, ואני יודע מה קורה בלי להסתכל. האצבעות הגוריות מאזנות את הקרצייה, בת-חתול קטנה ואפרפרה עד שכמעט לא רואים כמה שדוחה, על האגודל, ובנקישת אצבע מעיפות אותה למרחק. בערך מטר, ישר לפני על המדרכה.

הקרצייה נופלת ברווח שבין שתי מרצפות. היא עוד בשלב הנעורים שלה, כשיש לה שש רגליים ולא שמונה, עדיין חטובות ולא חזקות מי יודע מה. לגלגול הזה בחיי היצור קוראים, בעוד עיוות של השפה שלכם, שלב הנימפה. שם שהיה הולם יותר, בוודאי תסכימו, נקבת סטר-אירי צעירה וטיפשונת שעדיין לא מבינה מה מתפיח אותה בעונת הייחום הראשונה, ולמה אני מתעקש לקרוא מה כתוב על הקולר שלה מאחור. בלילות על השמיכה במרפסת, אלו שהמנהיג מתכוון לשחזר עכשיו כשאין יותר להקה, הסטר-אירית הייתה זו שבאה הכי הרבה. הייתי מנמנם ליד המנהיג, שישב ותיקן סיגריות עם החברים שלו, כשהם מדברים על מה שאין להם. רגע לפני שהייתי מתחיל להתנמנם, הייתי רואה אותה מגיעה, מתגנבת מתחת לשולחן הנמוך, חפופה בריח טחב אדמה רענן, אדמוני כמוה, עם עצם בקר בפיה. 

אף סטר-אירית לא הופיעה בגינה שליד הבית. הייתה הלברדורית המעורבת מהבניין ממול, הקוֹלי האהבלה מהפארק בשבת וריח מסוים מדי כמה חודשים בפינת הרחוב, שטרם הצלחתי לאתר בדיוק את מקורו אבל היה ברור וחד משמעי. ואולי זו הסיבה שהמנהיג הקים להקה לפני – לא באמת רציתי לחפש סטר-אירית כשיכולתי להיות חלק מהלהקה של המנהיג, ולחשוב עליה מדי פעם. בייתתם אותנו, ולרוב אנו מסתפקים בהרהורים על כרי דשא פתוחים שנקבות כלבים אדמוניות מדלגות בהם. 

תענוג, הרגעים הללו עם העיניים העצומות, כשאצבעות הגורה מטפלות בלי להכאיב. היא ממלמלת לעצמה ומדי פעם, בשקט מספיק שאף אחד חוץ ממני לא ישים לב, אומרת בסוף המלמול "אוּ. אוּ. אוּ". אני מנסה לדמיין מה יחשבו חבר הנימפות על צליל קרב הבלימה שלהן בתעלה. "אוּ. אוּ. אוּ". כבר הצטברו כמה מהן שם, ומבט עצל וזהיר מאשר שאמנם כן, הן התארגנו למבנה והחלו לטפס לגדות המרצפת. אני הכלב הראשון שלהן, והן עוד לא יודעות שלפעמים צריך לוותר. מולן מגיעה קרצייה בוגרת יותר, שמונה רגליים ובטן כבדה ורכה, מלאה בדם, שלי. נראה שהיא שכנעה אותן שעדיף לתפוס עמדה בעשב שממול, מאשר להתקדם על המדרכה המסוכנת עד אלי, כולל תעלה נוספת בדרך. "יש עוד הרבה כלבים במדרכה", אתם יודעים. הן פונות להדס הלאה, בכל חוסר החן והגמלוניות שיש לחתול בזמן שאתם לא מסתכלים עליו והוא משחק לכם כמה קוּל הוא. בריות נאלחות.

איפה הייתי? כן, באצבעות הגורה המנעימות בפרוותי ובנחיל הקרציות המובס העושה דרכו הלאה. לא, לא כולן. אחת חושקת לסתותיה, כל כולה לא יותר מלסתות ובטן שעדיין ריקה מדי, וממשיכה להתקדם אלי. אם הגורה לא תשים לב, ולמה שתשים לב אם עכשיו נטשה את מלאכת הניכוש הלא נעימה והיא מברישה את הרגל הקדמית שלי, היא תצליח להגיע לזנב או הרגל האחורית, ומשם, לך תתפוס אותה. הגירוד תמיד מגיע מאוחר מדי, והנשיכה הנמרצת משמשת רק להרגעה זמנית, לא לניסיון ציד שנדון לכישלון. איחלתי לקרציות המתרחקות מוות אלים ומעיך. לזו שהתקרבה היססתי מה לאחל. עם כל המטען השלילי, אתה חייב להעריך את הנחישות.

הגורה מסובבת את הראש שלי אליה, ואני שוכח שיש קרציות בעולם. לרוב, כלבים שמתפרקת להם הלהקה נשארים אצל מי שבאו אתו. בהתחלה באמת נשארתי עם המנהיג, אבל הוא כנראה איבד את הסמכות לגמרי. עובדה שאחרי השבועיים הראשונים, הפסקתי לחיות רק אתו. לא יכול להיות שהוא לא ירצה אותי אתו. לי הוא הסביר שהפסיכולוגית אמרה שזה עושה טוב מאוד לגורה להוציא לי קרציות ולקחת אותי לפארק, אז אני אהיה עם הגורה כל הזמן, ובקשר לחצי השבוע שנהיה אצל הבת כלבה – לפי הצעקות שהיו ביניהם לקראת הסוף לא חשבתי שהוא ככה יחמיא לה – אז שאחזיק מעמד, הוא ידאג לפנק אותי בימים שאהיה אצלו, ושלא משנה שאני לא מבין אותו, אני בטח אבין מזון כלבים מקופסה, רטוב, עם בשר אמיתי בפנים, צריך לחפש קצת אבל מוצאים.

הבת-כלבה הייתה הנקבה היחידה מאלו שהוא גרר למאורה בימים שלפני הלהקה, שלא כרכרה סביבי בפעם הראשונה שנכנסה לשם, כולה איזה חמודי הכלב, לפני שעברו לחדר השני לעשות את הדבר היחיד שהייתם מוכנים ללמוד מאתנו. הוא חשש שנקבות ירצו אותו רק בגללי, ולא בזכות עצמו. ובצדק. כשאתם חושבים על "כלב", בלי לחשוב על כלב ספציפי, אתם חושבים אותי. ניסיון: תחשבו על כלב – ראיתם לברדור מעורב, עם מבט ממזרי, קשיחות של זאב ערבות ואישיות אצילית וחובבת פחי אשפה. כשיועצי נשיא ארצות הברית שוקלים איזה כלב להזמין לו, אני זה מה שיוצא להם בסקרים, יחד עם המידע הסטטיסטי המאלף שאלו שחשבו על כלב זאב או גולדן רטריבר היו או טיפוסים רפי מוח, או כאלה שראוי שהשירות החשאי ישים אליהם לב.

האמא העתידית של הגורה רק הסתכלה עלי ואמרה "הו, יש לך כלב". הערכתי אותה על הכנות. ועל הדרך המהירה ללב שלו – באותו רגע הוא התאהב, למרות שרק אני ידעתי, לפי זה שהוא השתדל ודיבר המון ולקח אותה לחדר השני רק יותר משעה אחרי הזמן שהיא כבר הייתה מוכנה. גם את זה ידעתי, אבל מעדיף שלא להסביר. החושים שלנו יותר חזקים משלכם, אתם יודעים. למדנו לחיות יחד, אני והיא, כולנו, כשהיא נכנסה ללהקה. חשבתי שהמנהיג הסתדר עם זה, אבל מסתבר שלא. כשהגורה קצת גדלה, בשלב שבו היא יכלה לטפס עלי ולמעוך לי את העיניים עד ששניהם היו מתמוגגים, התחילו הבעיות. שוב, אל תשאלו מאיפה אני יודע. אולי תופתעו, אבל בתוך כל פודל צרפתי שטחי ועטור סרט וורוד, כזה שנראה כמו כלבה ואוהב להתחכך בסרפדים, יש זאב שמהדהד את קולם העמוק של אבותינו הקדומים. הרשו לי להתנצל בשם כל בני גזעי על כך שלפעמים קולם של אבותינו מהדהד לכם, בצורה כה מקוממת, דווקא על הרגל.

נדמה לי שעכשיו, כשאני מגיע לאמא עם הגורה, היא מתחילה לחבב אותי. לפעמים היא מנסה ללטף אותי, במיוחד כשהגורה רואה. המנהיג שלי מתחלף אתה כל כמה ימים, כך שלא רק שאין לי להקה, אפילו לא צוות זאבים זוגי כמו שהיה קודם. חוץ מהגורה. אני מקווה שעוד יתגלו בה תכונות הנהגה, ואולי אפשר יהיה, אם לא תהיה ברירה, להתחיל להקה חדשה. שמחתי לראות שהיא החלה בתרגילי מרדנות על שניהם בשבועות האחרונים. אני מקפיד להיראות אותו טמבל כלבי עליז שהיא התרגלה לא רק לתעב, אלא בעיקר להסכין עם קיומו – שמענו מספיק סיפורים על כלבים שלא התנהגו כמו שצריך, והמנהיגים שלהם, או בני הזוג שהמנהיגים שלהם צירפו ללהקה, הורידו אותם באיזה שדה רחוק מהבית, או יותר גרוע, לקחו אותם לרופא וחזרו בלעדיהם. "מוקי גר עכשיו בבית האבות לכלבים בצפון, הוא משחק עם חברים וטוב לו שם" תספרו לילדים שלכם, לא לנו. עדיף שלא יחשדו בכלל שהגורה ואני מתכננים, אולי, פעם, להקים להקה חדשה, אם הם לא יתעשתו ויתחילו להתנהג שוב כמו מנהיגים. בימים ששנינו אצלה, היא מוציאה אותי להורדת הלילה מאוחרת, סיגריה אחת ליד המדרגות וקוראת לי לחזור. סיגריה שלמה! היא צוחקת כשהגורה מדברת אלי עם שלוש נקודות, "אוּ. אוּ. אוּ". אין הרבה דברים מצחיקים אצלה עכשיו.

גם אצל המנהיג לא כיף כמו קודם. הוא מנסה לחזור במהירות לחיים שהיו לפני שקמה והתפרקה לנו הלהקה, כאילו לא קרה כלום, ועושה את מה שאז, רק יותר חזק. מתאמץ. הוא שומע, למשל, את אותה מוסיקה ששמע קודם, רק בקצב יותר מהיר. הוא יושב הרבה יותר בערבים עם חברים, אלו מהסוג הטוב שמחלק לי מהצלחת, כדי להסתכל ביחד על הטלוויזיה ולצעוק עליה, ואחרי זה לדבר שעות. תרשו לי לציין שאתם לא שומעים אותנו ממציאים תיאוריות על ההבדל בין הכלבה הישנה לחדשה. הוא יושב בלילה ומדבר אל המחשב. הוא ישן פחות מדי, ואומר שהוא אוהב את זה. הוא לא שם לב שאני כבר לא אותו גור צעיר וזועם שהוא לקח מהרחוב. הוא לוקח אותי לטיולים ארוכים מדי, לגינות אחרות, שם הוא מדבר עם בחורות שמחזיקות כלבות סנוביות בדיוק כשאני מגיע בלי יכולת לנשום. הוא גם מכניס בחורות כאלה הביתה בלי שאאשר לו אותן, כשאני אצל הגורה והאמא. עדיין שואלים איך אני יודע?

הגורה ממש מכריחה אותי לקום ולהסתובב אליה. היא מחזיקה את הפנים שלי, ומקרבת אותם, ועושה את הדבר המגעיל הזה שאתם עושים לנו לפעמים – מרטיבה לי את החרטום וקצה האף עם הלשון. זה שאנחנו אוהבים לעשות את זה, לא אומר שאנחנו אוהבים שעושים את זה לנו. היא אוחזת בקולר שלי הכי חזק שהיא יכולה, לא ממש חזק ובהחלט מספיק, עבורי. הצליל והריח, והנה המנהיג מגיע על האופניים ועוצר לידינו, תוך שהוא דורס חלק מעדת הקרציות שעל הרצפה. יש לזה צליל מיוחד, להתבקעות שלהן, שאי אפשר לטעות. תמיד הבנו האחד את השני, המנהיג ואני.

הוא מעלה את הגורה על האופניים, קורא לי לבוא ומתחיל לנסוע בלי לבדוק. הוא יודע שאבוא. אני מרחרח קצת על הרצפה, וחושב על הגורה שעוד מעט תצא מהאמבטיה ותרצה שאשב לידם בזמן שהוא יקרא לה סיפור, עד שתירדם. ועל זה שאהבה זה לא רק לנבוח על מי שחושב לאיים על הלהקה, או לשכוח להרים רגל כשאתה מתרגש כשהמנהיג חזר מרחוק, או להשתמש בשמפו שנוסה על ארנבות, לא על כלבים. אהבה זה לתת לה להמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת, כדי שמה שנשאר מהלהקה הזו שלנו לא יתפרק לגמרי. ואני מזיז את הזנב בתנועה איטית, עד הקרצייה הנימפית, הצעירה, עם הבטן הריקה, ומניח לה לטפס ולהתחפר עמוק בתוך הפרווה.

 

הגברת באה לבושה

 

אתמול בערב נערכה ב"תרצה 17" השקת ספרה של דקלה קידר, "הגברת העירומה". נתן שחם בירך, ועמי סמולרצ'יק, ארנה בן-דור, ליהי לפיד ויעקב איילי הקריאו קטעים. כבר יש ביקורות ראשונות

 

הגברת העירומה

הגברת העירומה

"הגברת העירומה", ספר חדש של חברה נורא טובה שלי, דקלה קידר, יוצא לאור בימים אלו בספריית פועלים. אני חשוד לגמרי בכל מה שקשור במחמאות, בטח בנוגע לכתיבה של נשים – עניין שתמיד הייתי בעל חולשה אליו – ובמיוחד באשר לכתיבתה של דקלה. אז את הביקורת תקבלו במקום אחר, אני אתן כאן שני קטעים אחרים.

עטיפת הספר. זו דקלה על העטיפה, במסיבת פורים, שם התחפשה לפרידה קאלו

הראשון, קטע קצר מהסיפור "בשר ודם":

"נירה התעוררה מהשינה לתוך אפלולית החדר. השעון על פרק ידה הראה שש. היא לא הצליחה להחליט האם השעה היא שש בערב והיא התעוררה מתרדמת צהריים או השעה היא שש בבוקר והיא הקדימה את השעון המעורר. הרצפה שלחה דוקרני קור לכפות רגליה החשופות כשהתקרבה לחלון. שוב הביטה בשמיים המתעתעים. האם זה עתה התעורר היום משנתו, או שמא הוא נערך לקראת הלילה. האם דמדומי בוקר הם אלה, או דמדומי ערב. דקה ארוכה התבוננה ברחוב הריק. רק כשמשאית האשפה החלה להזדחל בקרן הרחוב, נשמה לרווחה. "עכשיו בוקר", אמרה לעצמה בקול רם, "ואולי את מתחילה להשתגע, נירה תמרי, וזה לא מפני שאינך זוכרת אם עכשיו בוקר או ערב, אלא מפני שאין לך את מי לשאול".

הקטע השני נלקח (ברשות) מהתכתבות ארוכה ונעימה שהייתה לנו לפני כמה שנים, והוא עוסק, איך לא, בכתיבה:

"אי אפשר לקבל הכל, ובעיקר לא שלושה ימי חופש תמימים בשבוע, שאני יכולה גם לעבוד בהם, גם ללמוד בהם, וגם, לכתוב. לכתוב? לכתוב? מאז ג'פרסון לא נגעתי במקלדת. מצד שני, אין לי מטרד שלא מרפה ממני. וככה אני כותבת, רק כשיש לי מטרד על הנפש. הרבה פעמים, בעיקר אחרי שאני כותבת משהו טוב, יש רגע מזוכך של אושר ומיד אחריו נפילה רבתי, שהסיבה לו נעוצה בפחד שנגמרו המטרדים."

אז לבינתיים, לפחות, נגמרו המטרדים. ויש יופי של ספר. סיבה קטנה לאופטימיות, לא?

בגלל השיר הזה קניתי את כל האוסף

הוא חשב על אצבעות רטובות. הוא ישב במכונית שלו, כף ידו הימנית מכסה על פיו ואפו, ונשם לאט ועמוק ובשקט. הוא חשב שבעצם כמו מאומה לא קרה, ועל ריח המלוח של שליטה ופחד, יודע שבחוץ כבר חושך. הוא חשב על שקרים, על הבהובים של אור מרחוק ועל למה אף אחד לא מדבר על זה אם כולם לא מפסיקים לדבר על זה. הוא ישב בחושך במכונית שקיבל מהחברה, הז'קט והתיק והנייד והפאלם מוטלים על המושב לידו, ולא רצה להתקשר לאשתו, כמה שהתגעגע אליה כשהיה שם. הוא נשם מהר יותר ויותר את האוויר החמים מכף ידו, לפני שהריח הקר של מזגן ועור ומכונית חדשה ישתלט סופית. יש עוד שעה עד הזמן שבו הוא אמור לנחות. איריס בטח עוד לא בבית.

רון הוריד את היד מפניו. לרגע לא היה בזה טעם, רק ריח נעים של סבון. אז זהו. אין גם וגם. רק או-או. זה כל מה שיש. שצריך. הכימיה הנכונה. הניחוח של זה. הזיכרון שלו. המחשבה על הזיכרון שלו.

רגע רגע רגע, ברצינות, זה לוקח? זה כל זה? זה, זה זה? רק זה?

לילה קודם הם הלכו לבארים של הזונות בנמל של מארסיי. איך רון שמח שהם יצאו לשם. יותר משהוא רצה לבלות עם שלושת העובדים שיצאו איתו לנסיעה הזו, הוא רצה שיהיה לו ברזומה לילה של שתיה בבארים של הזונות בנמל של מארסיי. כמיהה לטעם של פעם שאבא שלו, ואפילו אבא של איריס, יוכלו להבין. תיכף יסיימו בלגימה אחת את הפאסטיס שלהם, ייטיבו את צווארוני הגולפים השחורים, ירכסו את המעיל ויצאו לשדוד מחסן אספקה של הצבא הגרמני.

איך שנכנסו לבאר, הודפים את ידית הפליז של הדלת, רון אמר לחבורה שנדחסה במעבר הקטן לחלל פנימה, שתיכף יראו בפנים את עמוס קינן שובר בקבוק על הראש של המלצר או משהו, והזוטר בהה בו כמה שניות, והחליט לוותר. ארבעה עובדים יצאו לנסיעה הזו. אחד שתיכף נולד לו תינוק ורק רצה שיחזרו כבר, שניים עם משפחה ממש, שני ילדים ותחת וכרס, והוא. הם נפלטו לחלל הבאר, שהיה ריק פרט לגבר יפאני שרקד שיכור במרכז עם כמה מארחות וחיוך. הזוטר שבין שני המנהלים טפח על כתפו של ההוא שתיכף נולד לו, אחרי שזיהה שהוא הגבול בין ערב שתיה תיירותי בבארים של הזונות בנמל של מארסיי, לבין ללכת לזונות בנמל של מארסיי. היו לזוטר עניבות עם ציורים של סנופי ווודי וודפקר והוא נהג לדבר על אופציות באותה שפה בה דיבר על הנשים במחלקה שלו. רון סמך על ההוא שתיכף נולד לו שיעמוד בפרץ בשבילו, כמו שדאג לסדר להם קונקשן מוקדם בדרך חזרה. מילא ללכת לזונות, אבל איתם? החבורה הזו, גם כשהשתכרה לאיטה ושחררה עניבות סביב שולחן פינתי בבאר זונות בנמל, גם כשמארחת מאחד מאותם איים צרפתיים שנותרו בעולם צמודה לכל אחד, נראתה כמו מגרש החניה האפור הגדול בעת שהוא מתמלא בבוקר בצי של מכוניות לבנות, זהות. הם לא נראו כאילו אפשר לשדוד איתם מחסן אספקה של הצבא הגרמני. או משהו ששווה.

היפאני צחקק כלפיהם והזמין אותם לבירה על חשבונו, בזמן שזרועות שתי מארחות התלפפו מצדדיו, כמו שיחים מטפסים עדינים. מה היינו עושים בלי אלכוהול, איך היינו מרשים לעצמנו להיות מגוחכים בלעדיו, אמר רון להוא שתיכף נולד לו שישב לידו, שלא שמע כי היה עסוק, בחיוך נבוך מאוד, לנסות להתחמק מלשונה של המארחת שחיפשה את אוזנו, אבל בעדינות, בלי להעליב אותה. הם שתו בירות ולא וויסקי, המחירים כאלה מטורפים, ורון רוקן את השלישית בתקוה להגיע מהר למקום שבו לא יהיה אכפת לו שהיפאני רואה אותו כחלק מחבורת השולחן, כמו שהזונות רואות את כולם.

השניים שיש להם משפחה צחקו על ההוא שתיכף נולד לו תינוק, שהמשיך להתחמק מהמארחת. הזוטר אמר שינצל הזדמנות עכשיו, כי אף אחד לא יודע מה יהיה אחר כך, חוץ מזה שלא יהיה לו סקס. במיוחד הצחיק אותם כשהוא הסביר, כמתפלא עליהם, שעוד כמה שבועות, התפרים יתמוססו, ויהיה בסדר. זה ממש השכיב אותם על השולחן, ועלה להם בעוד סיבוב שמפניה במחיר מופקע למארחות. הזוטר פנה לרון ואמר לו תחשוב טוב, תחשוב טוב, ילדים זה שמחה אבל זהו, הגבר לא נמצא יותר, רק הבעל, אין זיונים. ורון, שהניע מדי פעם את ראשו כדי לסמן למארחת מקום אחר בעורפו להעביר עליו את הציפורניים, אמר ממילא אין זיונים אחרי כמה זמן בקושי מקיימים יחסי מין, והם אמרו אז זהו, אז גם זה אין יותר, וטפחו שוב על כתפיו של ההוא שתיכף נולד לו.

בשנתיים האחרונות, מאז שנכנס לתוך החיים האחרים של ננסה להסתדר בחיים, איריס לא דיברה איתו על איך שפעם יהיו להם גורים. תמיד הוא צריך להבין ממנה מה יש, שתעדכן אותו. אלו החיים, ואצל רוב האנשים זה כנראה הרבה יותר חרא, אז תשמח בחלקך. נכון שעכשיו אין להם הזדמנות להיות ביחד. השנה היא תהיה בת שלושים וזה קצת מלחיץ אותה, אבל זו בטח מין תקופה כזו.

לך תדע כמה היא באמת רצתה את זה בהתחלה. היתה אומרת שכן, נצמדת כשהיה דוחף ידיים. בניסוי וטעיה זהירים למד שברגע שיוצאים מהמיטה, מארץ שם, הכל פלישה עוינת. הוא מספיק מתגעגע עכשיו כדי לזכור את הנגיעה השקטה והמדוייקת ביניהם שהייתה לא רק במעשה האהבה, גם במלאכת התקיעה. בין אם עשו את זה קשה או כשהאצבע שלו עלתה על הנקודה ההיא.. הוא חייך לעצמו, הרי אי אפשר שלא, מה שעלה לו בהשקת כוסות קולנית, זו הרביעית שלו, עם הזוטר. איריס, הוא אמר לעצמו בקצב הנגיעות של המארחת, זוכרת שהיינו עומדים במטבח וסתם הייתי מחליק פתאום את היד לתוך התחתונים שלך, והיית נצמדת אליה? תראי כמה יופי היה בזה. איך הגבר שלך רצה אותך. כמו שגבר רוצה אשה. איך עברנו לאש קטנה. בדיוק כמו כולם. ועזבי אותך מהזיונים, מותק, את עוד חברה שלי בכלל, תגידי.

להוא שתיכף נולד לו היתה הבעה של מבוכה מוטרדת. הוא טרם החליט אם הזוטר משתעשע על חשבונו להנאת הבכיר, או מגלה לו סודות שחשוב שידע. הזוטר השיק עוד כוס שמפניה מופקעת מחיר עם צמודתו, הסביר לה בעברית שאשתו לא מבינה אותו, הלהיב את רון והבכיר בקטעים שיהיו כשיעביר בהנהלת החשבונות את החשבונית של הזונות שאפילו לא מזדיינות, והדגים להוא שתיכף נולד לו תינוק את הצליל העמום שיישמע כשזקפת הבוקר שלו תיחבט בקירות בדרכו להרתיח מים למטרנה ולעשות קפה. ועוד קפה בשבילה.

איריס צלצלה אליו לסלולרי עוד לפני שהגיעו בחזרה למלון, שואלת מה קורה. הוא מאט קצת, הולך מאחוריהם. הם משתמשים בכינויי החיבה הכי ותיקים שלהם, היא קוראת לו "בוגי", הוא קורא לה "עכברונת", על שם אחת הדלמטיות מהספר המקורי, לא הגירסה של דיסני. אלו כינויי חיבה של נסיעה באוטו בשבת חורפית אל ההורים, לא כאלה של סקס. אולי של אחרי, אם מישהו עוזר לשני עם שמיכה שנפלה. היא אומרת שהחברה ההיא שלך, דפנה, ובעלה, "הם בהריון", שיצלצל אליה באמת. אומרת שמחר בערב כשהוא יחזור אם הוא לא יהיה גמור אולי יצאו לאכול בחוץ. באמת מזמן לא יצא להם לבלות ביחד. הוא אומר שהוא מתגעגע לגעת בה. היא צוחקת בנעימות שבגללה כולם כל כך אוהבים אותה, נעימות באמת נעימה רוב הזמן, שוקו ונעלי בית וחיבוקים כל היום, שמסתירה את האשמה שמזמן באה, טופפת בהדרת כבוד ומתיישבת להם על הווריד, נעימות שמארגנת הרגלים של איך הם מדברים, מה הם אוכלים ואיזה תנוחה היא ברירת המחדל המועדפת.

דפנה הדגימה לו איך עוד לא רואים שום בטן, ובזמן שעשתה קפה תיארה כמה רגוע לה עכשיו עם אלכס. כמה הוא אוהב אותה וכל כך מבין אותה. הדברים שנדמה לו שגם איריס יודעת לומר. אחר כך עברו לספה, בדרך הוא הספיק לזעזע אותה כשהדגים על המחשב שלה את הפציעות הריאליסטיות שדמויות המחשב שלו יודעות לעשות. הן לא היו סתם מאוירות, הדמויות, הן היו מלאכת מחשב עדינה, שכבות תלת מימדיות של עצמות וכלי דם ובשר וציפוי עור דיגיטליים, ואפילו הבעות, יכולת לעשות איתן מה שתרצה. הצרפתים השתגעו עליהן.

"אז זה מה שנהיה ממך?"

"כן. אהה. ממש. את לא רואה שהחיים שלי יותר טובים עכשיו? הכי גרוע היה בשנים שחיפשתי את עצמי, ממש אחרי שנפרדתי ממך.."

"רגע רגע רגע", דפנה קוטעת אותו, "מה זאת אומרת אתה נפרדת ממני? נפלת על הראש, זאת אני שזרקתי אותך".

הוא לא מאמין. מה היא מדברת, איך היא לא זוכרת אותם על שתי הכורסאות בסלון, עם האמא של כל הלא בנוי לקשר אני לא טוב בשבילך עכשיו, חופר תוך כדי דיבור תירוץ לברוח ממנה, ורחוק. לפני שיתחיל לשנוא. איך היא לא זוכרת.

"מה את מדברת, איך את לא זוכרת אותנו על שתי הכורסאות בסלון, שאני לא בנוי לקשר וכל זה, ואני לא טוב בשבילך, במקום לומר לך כמה שבאמת רציתי אותך. איך את לא זוכרת".

"כ-ן, נכון", היא אומרת, מרגיעה לשניה את החשש מהתנכלות לעבר הפרטי שלו, "אבל אחרי זה נפגשנו כמה פעמים עד שאני הודעתי לך שנמאס לי". ויש לה את החיוך המתוק הזה שנשאר עוד מאז.

"בסדר, בסדר". אבל דפנה לא מרפה. הם כבר בעצם ממש שרועים על הספה, והיא מתרוממת ומשעינה את הראש על היד, סימן שלמה שהיא אומרת כדאי להתייחס ברצינות, "אתה, איך היית אומר כל הזמן את המשפט המפגר שלך, 'עוד זה אף פעם לא מספיק'. לא השארת לי אוויר".

מפסיקה שניה, כי כמו כולם היא לא אוהבת להרגיש בנאלית, ואז בקול נמוך יותר, "רציתי אותך אז. טיפש. חשבת שאני מנהלת לך רומנים מאחורי הגב".

האוויר בחדר מאט עוד יותר, רון מסייר כמו תייר, בלי נוסטלגיה, במקום שפעם הם חיו בו. המרחק בין שתי הכורסאות בסלון, לפני שפשוט התבקש שהוא יקום וישים בעיטה בארונית הספרים הסטודנטיאלית-רגישה שלה, בשולחן הכתיבה, בדפים שעפו בחדר כמו קונפטי, כשהיא יבבה "אני לא מנהלת שום רומן מאחורי הגב שלך תאמין לי יא טומטום", כשהוא אמר בפה הכי מדויק ויבש שהוא מצא, אז היה לו קל מאוד למצוא, "תיכף אני יוצא מפה ואני לא אצטרך לשמוע אותך מדברת אלי כמו ממערכת יחסים זובי מעיתון לאשה, זה לא אנחנו, זה לא מה שהיינו יכולים, אנחנו לא בני שלושים עם מערכות יחסים, לא חשבתי שאת עלק מנהלת רומן, חשבתי שאת מנהלת את הכוס שלך על הזין שלו".

כוכב דפנה, פעם אזור זמן עצמאי ורע לתפארת, מתרחק. רון שובר שניה, מסיט מבט ומחזיר ורק אז קצת מחייך, רגע לפני שהיא תפנה את העיניים ממנו, טקטיקה שעבדה כמעט תמיד. גם הפעם.

הוא מדבר עם דפנה, ואומר לה שהיא הרי יודעת שהוא תמיד יאמין, ומה זה משנה היום, הם ילדים גדולים, ולה אפילו יש אחד בבטן, והיא יודעת שהוא מת עליה, שתמיד הוא מת עליה, עובדה שחידשו את הקשר, והיא משעינה את הראש בתנועה מתמכרת. בדיוק מתחיל שיר חדש בתקליט והיא אומרת לו תשמע איזה יופי, רוני, תקשיב, בגלל השיר הזה קניתי את כל האוסף, Who will love me now של פולי ג'ין הארווי, תשמע, והיא זזה עוד קצת אליו והיד שלו נשמטת ומלטפת את ראשה.

הם מניחים לרעב שלהם להתגלות. ואז היא אומרת שנכון הם ילדים גדולים ויזהרו לא לעשות שטויות, ולא מדגישה סימן שאלה כי הטון שלה כבר מתפנק, והוא אומר ברור והיד שלו יורדת מהעורף שלה על עמוד השדרה לפי קצב המכות האיטי של השיר, והם מגרגרים קצת האחד עם השניה, כמה טוב שיש מוסיקה. המקצב האיטי והקול הצלול והנשבר לאט של הארווי, / בתוך היער / ישנה מפלצת / שעשתה / דברים איומים / לכן בחורש / היא מסתתרת, והיד שלו כבר בין רגליה, מעל הטרנינג, והיא מניעה את עצמה אליה ואז מפנה את הראש, צריכה אישור שזה הוא שלוקח, ואומרת מה אתה עושה, והוא מחייך את יודעת בדיוק, והיא אומרת תמיד אתה מפתה אותי, והוא אומר לה הרי חסר לי שלא לנסות, והם מתנשקים והיא כבר רוצה להסתובב כולה אליו אבל הוא לא מניח לה, והיא מתרצה, ורק זזה עם ואל היד שלו. / מי יאהב אותי עכשיו / מי אי פעם יאהב אותי/. כמה נעים העור שלה, הוא מחליק יד מתחת למכנסיה. וכמה נוח שהגומי הזה רפוי, ודפנה ממלמלת בן זונה אף פעם אי אפשר אתך בלי, והוא אומר דווקא כן, נראה אותך מילה אחת אני מפסיק ורק נשתה עוד קפה, והיא אומרת מילה אחת נו מילה אחת יאללה זוז, והוא אומר אה, אבל לא בא לי קפה, ושתי האצבעות שלו כבר מרפרפות, נוגעות ולא נוגעות, כל אחת במקומה, ומחכות.

/ מי יגיד לי / את התשוקה שלי / אני אשחרר אותך / הפנים שלו קרוב לשלה והוא אומר לה תגידי שאת רוצה, אבל היא לא אומרת ורק מרימה את עצמה למעלה, כמעט על הברכיים, נושמת עד ששתי האצבעות שלו עד הסוף בפנים, והוא נשכב לידה ומכניס את היד השניה מתחתיה, מלפנים, מכיר את הדרך, והיא נותנת לו נשיקות קטנות ותיכף היא מתחילה לרעוד, ואומרת כל מיני דברים לא ברורים שהשם שלו חוזר בהם, ומנסה לחבק אותו למרות שהוא לא נותן לה לזוז מאיך שהיא על הבטן, וגומרת כל כך מהר וכבר צוחקת מרוב תסכול ועוד לא נרגעת, באמת יותר מדי זמן מאז שעשינו את זה, ומתקרבת אליו שוב ואומרת לו כמה מהר יא בן זונה כמה מהר איך לא זכרתי אפילו השיר לא נגמר, וכבר חשבתי שאם כבר אז כבר יהיה נחמד אם תרד לי, והוא עושה פרצוף מורעב ושואל בתנועת ראש והיא אומרת לא, לא עכשיו טמבל, שלא תעיז, קישטא, אחר כך אולי.

היא מסתובבת אליו והוא מניח לה והיד בתוך השערות שלה כשהם מתנשקים. ועכשיו יש לזה את הטעם של פעם. / מי יסלח / ויגרום לי לחיות שוב / מי יחזיר אותי / לעולם שוב / והוא שואל אותה תגידי עד היום לא הבנתי איך כל התיכון ולא עשינו את זה, והיא אומרת לו נו נו זה כי לא רציתי, ומעבירה יד חטופה על המכנסיים שלו, ועוד פעם, ולוקחת אותה משם, עד שהיא שומעת שהוא אומר תגעי.

כן כן, אנשים מבוגרים עושים את מה שהם רוצים מבחירה, מילניום ופוסט פוסט ושחרור האשה והכל, וזה בדיוק מה שהם בוחרים. שייקח, שיאמר לה תיכנעי לי. שהיא תגיד לו לא, ורק אז תבוא. ככה, כמו שכו-לם נגד אלימות פוליטית ובכל זאת הכדורים עפים תמיד מכיוון אחד, ככה עכשיו היא באה, בהריון מאיש טוב שהיא אוהבת, מאוד אוהבת, אבל עכשיו היא באה ככה, אתה רוצה לקחת מותק, היא אומרת, והיד שלה מועכת לו בכתף והיא מכווצת את שפתיים ושואפת אוויר ברעש דרך השיניים, ואומרת דרכן, לקחת לי, נכון, זה מה שאתה רוצה ומועכת לו את הכתף עם כל מילה, והוא אומר לה בדיוק והיד שלו נסגרת קלות על עורפה, הם מסתכלים זה בזו עד שהוא אומר את מה שהם מחכים שיאמר, תקחי אוויר, והיא עוד קצת מנסה להתפתל בצורה לא משכנעת, כי זה עמוק לתוך היד שבשערותיה, שמקיפות את פניה, היפות, והוא אומר לה היי ובדיוק גם היא אומרת לו, כמו בימים שהיא העיפה לו את הראש מהמקום, והוא מוציא אותו החוצה ועובר עליו פעם פעמיים, ומוריד אותה למטה ומכוון אותו, עם אותה יד חלקלקה שהיתה בתוכה, והיא נראית פחות נואשת עם פה מלא, מורעבת, והוא מחזיק את היד חזק על הראש שלה כל התנועות, כל הזמן, עד ממש לפני שהוא גומר ורק אז מרחיק, שתחליט לבד. ואז הוא שוב רוצה לירות בה, והיא שותה אותו.

 

(2001, סיפור קצר. פורסם בבמה חדשה).

 

משבר דיפלומטי

בניגוד לדיפלומטיה ברוטאלית של ספינות תותחים, דיפלומטיה שקטה היא אמנות האפשרי. לפעמים יש לשני הצדדים אינטרסים משותפים. לרוב, כל אחד מהם יודע מה הוא יכול לתת, מה הוא רוצה לקבל ובאיזה דרך ינסה להערים על משנהו. לרוב, אחד מהם טועה, אבל מגלה את זה מאוחר מדי. אותם חוקי על המנחים את שירות החוץ הבריטי, כמו גם רועי זונות וגנבים בכל קצווי הגלובוס, פעלו גם על שחר ונעמי. שניהם רצו להיפגש, ושניהם היו נמנעים מכך לו רק יכלו. רק שלא הייתה להם ברירה.
 
חוקי המשחק היו ברורים. הפרידה אינה שלמה כל עוד לא הוחלפו החפצים, אותן מזכרות מיותרות בעלות ערך שנשארו. אם כך, שיהא כך: הם ייפגשו, ישתדלו לא להידבר במרירות רבה מדי ויחזירו זה לזה את אוצרותיהם. משלוח באמצעות חברים – לשחר היה חבר שהזמין פעם שליחות מהמשרד במקרה דומה – היה נראה מלודרמטי, הודאה ברורה זה לזו בכך שעוד אכפת להם, דבר המנוגד לחלוטין לטעם הטוב.
 
אחרי משא ומתן מקדמי קצר, הסכים שחר למועד השני שהציעה. בהסכמה אילמת היה ברור שהפגישה חייבת להיות רק באור יום, איפה שישנם עוד אנשים. ז'נווה של חילופי השבויים נקבעה לשבת אחר הצהרים, בבית קפה שנמצא פחות או יותר במרחק שווה מדירותיהם, בשולי השטחים שהושארו לכל אחד במפה הבלתי נראית שהתוותה בעיר שביניהם.
 
שחר הקדים בארבע עשרה דקות, לא מגולח במתכוון, וראה את נעמי יושבת בפנים, מתעסקת בעיתון השבת. נעמי היא בחורה שמתעסקת – ועיתון השבת, לצורך העניין, אינו שונה מדברים אחרים. או משחר. לפניה היו מונחים המוסף השבועי והמקומון, והיא הסתכלה קצת בזה, עלעלה מעט בשני, העבירה שוב דף בראשון, ועוד פעם, ועוד פעם, מזרימה את תשומת ליבה מצד לצד באלגנטיות.
 
"אהלן, יש לי כאן פגישה עוד עשרים דקות, מקווה שלא מפריע לך", הופיע מולה ונטל את המוסף הכלכלי. מייד היא ביקשה אותו, והציעה במקומה את שני העיתונים שאך לפני רגע התחרו על מגעה. ואז הציצה בשעונה, פינתה את הבמה שביניהם מערימות הניירת, ומבחינתה אפשר היה להתחיל בטכס. הם קמו, אמרו שלום שוב, התנשקו על הלחיים כאילו שהם באירופה – לחי אחת, שניה, ושוב הראשונה, למרות שהנוף מהחלון הצרפתי של בית הקפה כלל סמטת פחי אשפה עירונית מוזנחת, והתיישבו שוב.
 
שחר לא היה צריך, למען האמת, דבר ממה שהחזירה לו. מברשת שיניים וכלי גילוח דרג ב' – הסנסור הישן, דוגמית אפטר שייב וקצף גילוח מהסוג שכבר לא עושים היום, ובצדק. בזמנים שהיה בא אליה, היה מתקלח ומתארגן היטב קודם. היא פשפשה במשלוח המנות שהביא.
 
"איפה השיסיידו?"
"ה-מה?"
"היה לי כאן שפופרת Skincare של שיסיידו".
"הכחול ההוא?"
"כן".
"אין לי מושג".
"אתה לא נורמלי. זה שבע מאות שקל. בטח נתת את זה לאחת מהזונות שלך מהאינטרנט".
 
הוא שם לב שהיא מנסה להשתלט על עצמה, שלא יהפכו את הקפה ומסירת שברי העבר שלהם לאחד מאותם ריבים אחרונים, מטופשים, כשכל צד היה עסוק פחות בהתקפה ויותר בנסיגה איטית לאחור, לפני שהשני יצליח לתפוס אותו בורח. הוא רצה לריב אתה, הוא רצה לעשות אתה עוד הרבה דברים. כן, גם את זה הוא רצה. בייחוד את זה. למזלו, בדיוק כמו שנדברו קודם, צלצל אליו יואב, החבר המחלץ. ומאחר וההזדמנות להתלהט בריב כבר עברה, סיימו את הקפה ברכילות קצרצרה ולא מזיקה על אנשים שהם מכירים בצורה שטחית.
 
ביציאה מהקפה, עצר לקנות גרעינים בפיצוציה ומיהר ליואב, תיכף מתחיל המשחק. במחצית הם הובילו, והיו די מאושרים יחד. "אחי, רוצה לשמוע קטע?" אמר לו, כשיואב הביא עוד בירות מהמקרר וצנח על הכורסה שליד הספה, עליה הסתרח שחר איך שהגיע, באיחור של ארבע עשרה דקות מפתיחת המשחק, "הבאתי ביד בשבע מאות שקל".

 

(סופשבוע נענע, 2002 ©. לתגובות לחצו כאן)