Category Archives: על סדר היום

נמאס לי! התעוררתי! אני דורש צדק חברתי!

כל מי שראה את "רשת שידור", סרטו המבריק של סידני לומט מ-1976, לא יישכח את הסצנה המופתית שבה שדר הטלוויזיה הווארד ביל (פיטר פינץ') מדרבן אלפי אנשים לעזוב את מקלטי הטלוויזיה שלהם, לפתוח חלונות ולצרוח בכל הכוח ומכל הלב: "אני עצבני לאללה ואני לא מתכוון לסבול את זה יותר" (I'm as mad as hell, and I'm not going to take this anymore" ).

בעוד שבועיים, ב-23 באוגוסט, בשעה 18:30 בערב, נפתח חלונות ונצרח בכל הכוח ומכל הלב: "נמאס לי! התעוררתי! אני דורש צדק חברתי!". נצעק את זה בירושלים, בחיפה, בתל אביב, בשדרות, בדימונה, בבאר שבע, בבני ברק, באילת. נזעק את זה במאהלים. נקרא את זה בהודו, בדרום אמריקה, בפריז, בניו יורק. נצרח בכל מקום שבו נמצאים ישראלים שנמאס להם, שהתעוררו ושדורשים צדק חברתי.

נצרח את זה ביחד ונצלם את עצמנו זועקים ונעלה את הסרטונים לרשת, ומהם נערוך את קליפ המחאה הגדול ביותר בהיסטוריה – קליפ שבו אלפי אזרחים מודיעים לממשלה שלהם: הכללים השתנו.

אנחנו פועלים כעת לארגן את מבצע הצעקות המורכב הזה, שיתרחש בו זמנית במאות אתרים שונים בארץ ובעולם. נזדקק לכל עזרה אפשרית.

 זוהי הודעה ראשונה. הנה האירוע בפייסבוק. הפיצו את הבשורה.

אמיר בן-דוד, יאיר רוה וגדי שמשון

מודעות פרסומת

מדינת ישראל הוכרזה ברוטשילד. בשישי הקרוב חוזרים על זה

ריסטרט

שמעתי מלא מעט אנשים, גם כאלו שתומכים במטרות המחאה, את אותה אמירת משיכת כתפיים ישראלית של זה לא יעבוד, זה לא ילך, עזוב אותך. ותהיתי מתי בדיוק הפכנו לאומה של קוקסינלים שמפחדים להתמודד עם אתגרים. סבא שלי השתתף בסלילת כביש טבריה-צמח לפני גיל 20; אבא שלי הלך אחרי לובה אליאב להקים את קרית גת, אנחנו מסתפקים בחיפוש קומבינה קלה ובמשיכת כתף של עזוב אותך, זה לא יעבוד, ישראלים עם חרא, כאלה מין. בחמש עשרה השנים האחרונות מצאתי עצמי לא פעם חוצב להבות נגד זה, ובעד מהפיכה המתגלגלת – כל עוד דיברנו על האינטרנט. לגבי המדינה, החיים שלי ושל הקרובים אלי בה? שום דבר לא יעזור. אולי מישהו יגיש בג"צ. להוציא את האצבע ולעשות משהו? רק כשמדובר בנסיון לצנזור האינטרנט או במאגר הביומטרי.

אז הנה הקומבינה הקטנה שלי למען המהפכה.

לאיפה כיוונו בהתחלה

עד אתמול זה היה רעיון להשתעשע בו בטוויטר, הבוקר זה כבר דבר שראוי לבצע. מדינת ישראל הוכרזה בשדרות רוטשילד מס' 16 לפני 63 שנה וכמה חודשים. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכרת לכולנו כמגילת העצמאות, היא המסמך המכונן (למרות שלמיטב ידיעתי אין לה ממש תוקף משפטי, אשמח להארות והערות בטוקבקים) שלנו. חתומים עליה גם וילנר מהקומוניסטים וגם נציגי החרדים.

הרעיון מאוד פשוט: הקראה פומבית של מגילת העצמאות ביום שישי אחר הצהריים, כמו במקור, מול הבית ברוטשילד בו הוקראה לראשונה, אחר כך אפשר לשיר התקווה ויאללה לקבלת שבת במאהלים. כי ברוטשילד נוסדה תקוה מחודשת לישראל, וכי חשוב שניזכר מאיפה באנו ומה היתה הכוונה כשהמדינה הזו התחילה. כה מעט ממנה מומש (היא נוקבת תאריך יעד לחוקה, למשל) אבל איזה כוונות טובות.

בדיון המצוייץ עלתה השאלה מי צריך להכריז בפני העם – היו שהציעו את אחד מזקני השבט, למשל קניוק, היו שדיברו על להביא דווקא אשה, וצעירה, ורצוי מזרחית. ושוב אנחנו בתוך הדיון על מי אנחנו ואיך אנו רוצים להזדהות. אהובתי, המוכרת אצל החברים והמשפחה בתואר "ההיא שיש לה ראש על הכתפיים וקריירה אמיתית" עלתה על הרעיון הנכון: הקראה קבוצתית. כמו קריוקי, של כל הטקסט של המגילה. אף אחד לא מחליף את בן גוריון, אף אחד לא עומד כמו בטקס בבית הספר בשקט.

במקום מועצת העם נעמוד, אנו העם, ונקריא שוב את ההצהרה שהתחילה הכל (הציבור, כמובן, משוחרר מהחליפות החגיגיות של הנוכחים במקור, אבל חולצה לבנה תהיה טאץ' נחמד). אחר כך אפשר לשיר התקוה ומומלץ להמשיך לקבלת שבת במאהלים השונים.

ואיך נדע אם זה הצליח? הנה המראה בשדרה מחוץ לרוטשילד 16 בזמן הכרזת המדינה. יהיה מצויין אם בשישי הקרוב יגיע מספר דומה של אנשים. ריסטרט נעים.

כבר בדיונון בטוויטר נשמעו כמה הערות והסתייגויות לגבי הטקסט (הנה כאן הטקסט המלא) של הכרזת העצמאות. אבל אנחנו לא בדיון בגילמן או בין האוהלים. זה המסמך המכונן של המדינה שלנו, ועכשיו כשאנו מנסים לעשות לה ריסטרט, בואו נחזור אל ההתחלה. פעם הספיק איש מבוגר, נמוך, עם קול מצחיק, שמקריא משהו מהנייר – ואנחנו מדינה. עכשיו תורנו.

אוף דה רקורד אמרו לי במטה המאבק שיראו במה אפשר לעזור. יש לפתוח איוונט בפייסבוק, יש לבדוק מול העיריה, יש לארגן מקרן ומכונת קריוקי שתקרין את מילות ההכרזה, יש לא מעט בלגאנים ומן הסתם גם עלויות ובשלב זה כל מה שעשיתי בעניין הוא לכתוב פוסט. מצד שני, כמו שהוכיחה לי רוני גלבפיש שהרימה שעת סיפור קבועה פשוט כי החליטה כך, קודם כל צריך לרצות חזק. אין לי מושג עדיין כמה עולה, ומאיפה נגייס, והאם נקבל אישור וכאלה – אבל היי, אתם יודעים משהו, במקרה הגרוע מכל אני אדפיס בבית חבילת עותקים של ההכרזה ואחלק אותם בשדרה בשישי אחרה"צ.

מה אתם חושבים? איך אתם יכולים לעזור?

מרד הנחילים

יש לי אינטרנט בכיס, ואני שמח לראות אותך

ד"ר דוד לוין כתב בעין השביעית על הסיבות להצלחת המחאה. תקראו, אם פספסתם במהלך תהפוכות הימים האחרונים. אבל בסיבה השלישית הוא איבד אותי:

שלישית ואולי מעל לכל, ואף מכריע: המעבר מהרשת לרחוב. הצלחת מוחי הדיור להישאר בשיח הציבורי לעומת כשלונם של מוחי הקוטג' היא אולי הוכחה נוספת, אם נדרשה בכלל, שמהפכות לא נעשות ברשת.

כמו שאמרה מישהי בפיד הטוויטר שלי, The revolution will be smartphonized. הרשת אינה הדבר הזה שמתחברים אליו אחרי עשר בלילה כדי לחסוך כסף, בחדר הצדדי. היא איתנו בכל אשר נלך. לפני כמה ימים, מי זוכר בדיוק כמה, יצאתי מהבית כדי לתפוס הפגנה. טוויטר לא אכזב ובכל רגע נתון ידעתי היכן חברי, ואיך לחתוך דרך העיר כדי לחבור אליהם. במוצ"ש, כשההפגנה הפכה אלימה, ידענו מה קורה בזמן אמת, ואנשים יצאו לפעול בזמן אמת. המהפכה קורית ברחוב, והרשת היא כבר חלק מהרחוב. התפיסה שהרשת נפרדת מהחיים היא אחות לכל התפיסות המיושנות שקורסות מולנו, יחד עם הספינים והשיטות הישנות של הפרד ומשול.

זו מחאה של  נחיל של פרטים, עם המון אג'נדות, ודעות, ורצונות, אין מנהיגים באמת למחאה (וטוב שכך), אנשים תופסים יוזמה ומזיזים לבד. מאוד אינטרנטי הקטע הזה. מה שלוין לא מבין הוא שהמחאה היא ברחוב, וגם הרשת.  יותר מגיטרות, יש במאהלים אייפונים.

דור הכוסומו

הטאג הראשון בו היו התייחסויות למהפכה בטוויטר, לפני #j14, היה #כוסומו2011. אם מישהו עדיין לא הבין, המחאה היא על יותר מדיור, מתמחים או הנחה באוטובוס לעגלות ילדים. המדינה היא שלנו, ונמאס שהיא נלקחת מאיתנו. ולכן זה נהדר שבשלב זה יש הנהגה שמצטיירת כמבולבלת, ולא אחידה, ושיש המון מחאות קטנות שמצטרפות לכל אחד. אנחנו לא רוצים שקשוקה של תנו לנו ככה ניתן לכם ככה. אנחנו, לפי מה ששומעים במאהלים (כך מדווחים החברים ממקומות רחוקים) ובאינטרנט, רוצים לא פחות מניו דיל. כן, ככה.

ובינתיים המטרה של המהפכה היא לאפשר לכמה שיותר ישראלים להבין שהם לא לוזרים, הם פראיירים שהתפכחו. שאנחנו זועמים וכועסים ושנמאס לנו לחשוב שזה גשם. בסצינה הקלאסית שלהלן התאגיד שמאחור חוגג על המסר שלפנים. אבל זה סרט משנות השבעים. ולנו יש אינטרנט בכיס. זה לא יהיה קל ולא יסתיים מחר אבל זהו, עיצבנתם אותנו, נגמר הבית זונות.


זיעה

יולי בתל אביב הוא חודש נורא. רק לצאת מהמקלחת ולהגיע לחדר כמה מחייב מקלחת נוספת. על אחת וכמה וכמה ההסתובבות במאהלים. היתרון היחיד הוא שעם כל האחווה המפעמת בנו, לא צריך להתנשק ולהתחבק קרוב מדי. פעמיים ביום אני חוזר הביתה מנטף כאילו הייתי שוב בטירונות. במקומות המעניינים דחוס, וברוטשילד יש מעט מאוד בריזה. ועם זאת, גיליתי שכשאני שב הביתה בלילה, ומעט הרוח שיש מתחילה לייבש אותי, שאני פשוט אוהב את ההרגשה הזו. זה דביק וזה מבעס אבל אחרי שנים של להזיע מהסיבות הלא נכונות, גם זה משחרר. תבואו גם.

הילדה שלי זולנדר

זוכרים את הסרט זולנדר, עם בן סטילר? סרט ענק. לגיבור הסרט, דרק זולנדר, דוגמן על, היתה שורה של הבעות פנים שהפכו לסמלו המסחרי. למי שלא זוכר, להלן דוגמית:

זולנדר. כולם זוכרים את פלדה כחולה ואף אחד לא מתייחס למגנום או לנמר

לפני כמה ימים אמר לי חבר, נקרא לו דביר לצורך הפוסט, שעוקב אחר הפליקר שלי, שלאחרונה עוסק רק בבתי המדהימה, שבטח זה לא יהיה קל לגדל ילדה כל כך רצינית. איך זה שיש לה רק תמונה אחת מחייכת? זה לא ממש התחבר לי: בשבועיים האחרונים (אלה תיכף בת ארבעה חודשים. מתוקה להפליא ומאוד דעתנית. שלוש תקרות זכוכית ינופצו עד גיל 16 לפחות) מה שעושה לי את הבוקר זה לקום אליה כשהיא מתעוררת ולראות אותה מתמוגגת בחיוכים כשהיא מזהה אותי (אותי = המשרת שיביא אוכל וינקה, כמובן).

גם בהמשך היום, היא מתמחה בחיוכים שכבר אפשר לזהות בהם שלושה סוגים: צחקוק חזק עם השתוללות של כל הגוף, חיוכון לצעצועים (או הורים) שהיא אוהבת וחיוך קטן וביישני שהיא מסתירה מאחורי היד אם הצליחה להסב את תשומת לבנו (ממש קשה, כן?) אליה. ואני לא מדבר על הבייבי-טוק שגם הוא התחיל בשבועיים האחרונים. איזה לא מחייכת, מה קרה לך, הילדה אדי מרפי במצב רוח המתאים.

אז בדקתי שוב את הפליקר, ואז את התמונות שבמחשב, ובסלולרי, ואכן כן: עד אתמול, היתה בפליקר רק תמונה אחת שלה מחייכת. זה כמו לתפוס את הארפו מהאחים מרקס מדבר: אין דבר כזה שהיא קולטת שמכוונים אליה מצלמה, עזבו מצלמה, את הסלולרי המצלם שאני מנסה להרים בהפתעה – ולא נותנת מייד את אחת מהבעות הפנים הייחודיות, המסחריות שלה.

הילדה, כמובן, לא תהיה דוגמנית (לא שמישהו שואל או ישאל אותי, כן?). זה פשוט יהיה קשה בתוך המעברים היומיומיים בין תוכנית המחוננים של מכון ויצמן למנזר. אבל מסתבר שבינתיים לא סיפרו לה על זה, ואיך שהיא רואה מצלמה היא מתחילה, לא להתחנחנן אלא יותר לכיוון של… עזבו, טוב מראה עיניים. להלן הפוזות המייצגות (ויש לנו עשרות תמונות בפוזות די דומות) שלה בחודשים האחרונים.

 

1.  Lamborghini

שלוש-ארבע דקות לאחר הלידה, מתחת למחמם

 

2. Magnum / Cheetah:

בגיל שבועיים. פלאשים של סלולרי זה נחמד

 

3. Blue Super Steel

כמעט בת חודש. יופיע על דש הביוגרפיה "חיי עם אבא שעושה בושות"

 

4. Le représenter

צריך לתת לצלמים את ליטרת הבשר שלהם, אחרת הם לא יעזבו אותך בשקט

 

5. Ooooooh


לפעמים היא מוכנה לא לתת את הפרצוף הנחוש, המעט זועף, העקשני. אבל גם אז, תשכחו מחיוך

 

בעידן הנוכחי, הדימוי הוא כמעט הכל. וזה שיש לי מתוקונת צחקנית בבית לא עוזר, כשנוכחות הרשת של הקטנה כוללת מהתחלה נחישות, יופי, סקרנות – אבל שום דבר משועשע. ככה זה, לך תאמין לדברים שאתה רואה באינטרנט.

לא היתה ברירה. לפני כמה ימים, על שידת ההחתלה, בוצע מארב. כשתשומת ליבה נתונה למאמץ המשעשע להספיק לעשות עוד משהו ברגע שבין חיתול לחיתול, הגחתי מעבר לארון כשהסלולרי מצלם במוד של צילום רצוף. נכון שהגב נתפס אבל לא תאמינו, זה עבד. בעידן הזה, אם מטוס מתרסק באמצע הלילה במדבר – לרויטרס יהיה את הצילום הלא ברור שטומבי ובוטולזי תפסו בנייד המעפן שלהם. אז תמונה של הילדה מחייכת?

יש. בטח שיש. הנה הפריים. היחיד לפני שהיא שמה לב, שוב, שיש עדשה שמכוונת אליה ונזכרה בחוזה הפרזנטורית שלה עם לואי ויטון. עושה רושם שלא תהיה ברירה – או שנמשיך להפתיע אותה ונסכן את הגב, או שנקנה מצלמה נסתרת.

 

6. Garbo Smiles

זה לא שהיא לא מחייכת, זה שצילום כזה הורס את הדיסטנס

 

נאד ירוק

פאר ויסנר, אלא מי. הקמפיין האחרון של הירוקים כלל משלוח של בקבוקי מים עם ברכה לבתים.בקישור הזה תוכלו לראות תמונה, בפוסט של ינון לנדברג, במקרה גם המפרסם של המים הללו שמאוד מבסוט מהגימיק. חייש מצדו, קצת בעצבים, מסביר עד כמה מופרך ואנטי ירוק האקט של ויסנר.

ואני רק תוהה ממתי התחלנו להתייחס בבלוגספירה למפלגות קיקיוניות.

אל תשכחו להצביע מחר.

זאת העיר שלי

סרטון סלבס תל אביביים בעד דב חנין. תבלו:

(מידע נוסף)

בטוקבקים בשוקייה נשמעו טענות נגד עיר של סלבס, וכמה שזה לא אמיתי וערוץ 2 ופויה וכו'. אני מסתכל במופיעים בסרטון, ואף אחד מהם לא נהיה מפורסם סתם כי הוא מפורסם, או כי שידר מהאולפן את "מצלצלים". כל ה"סלבס" בסרטון הם חלק (זה שהצליח לו, פחות או יותר) מהמעמד היצירתי של תל אביב, מהדברים שעושים את תל אביב למה שהיא. כבר מאה שנה, עוד מעט, שאנשים יצירתיים בכל התחומים (כולל כמובן תרבות, אמנות ותקשורת) מגיעים לתל אביב. הדברים מתרחשים כאן ולא בשום מקום אחר.

התסיסה הזו ברחובות, של כאלו שישרדו כאן ואלו שבעוד עשור ומטה ימצאו את עצמם בחזרה בכפר (סביוני מודיעין העילית) נובעת לא המתחמים של חולדאי (פה החדר אוכל, ופה מגרש המסדרים ושם מתחם הבילויים של הנמל. מקום טוב למחפשי מכות) ולא מדירות הפאר ברוטשילד בולברד.

באמת סליחה מכל מי שחושב שאלו שמעדיפים לנסות ליצור וליזום, לרוב תחת סיכון כלכלי ועלויות קיום מטורפות יחסית לכל מקום אחר, לא רלוונטיים כי הם מתבטאים ללא ניחוח החמוצים העממי והאותנטי שהתרגלנו אליו בתקשורת. אתם יודעים, כאילו הם בני אדם שחיים במקום שאכפת להם ממנו. שיתביישו אלו שמעדיפים לגור במקום שלא רק שיארח מצעדי אהבה, גם לא יעשה עניין מגברים מתנשקים באמצע השדרה. ובטלני בתי הקפה, שחוצבים להבות וקנאות מקצועיות על קפה מוקפד. שיתביישו להם, זה לא בני אדם באמת.

אולי, אבל הם אלו שהופכים את תל אביב (ולבטח את מרכזה) למה שהוא. בלעדיהם שדירות רוטשילד באמת היו רק נדל"ן לתצוגות פסלים של הבורסה. הו, החוצפה של אנשים לרצות לחיות בהתאם לאתוס של המקום שהם בחרו לחיות בו, המקום היחיד במזרח התיכון שמאפשר קיום יצירתי (הסליחה מראש ממשוררי ירושלים, בית הספר לקולנוע בתל חי וחוג הקדרות של מוזיאון חיפה). כאן לא ישרפו ספרים של המיסיון, ולא יחשבו לקרוא רחוב על שמו של אדיר זיק (מה הלאה? שדרות היידר?).

חולדאי אינו מפלצת, אבל לתחושתי הוא מתאפק כל יום שלא להורות על סיוד העצים בשדרות רוטשילד בלבן, בגובה אחיד. זה לא יאמן, אבל גם אנשים שגרים באמצע של הכלום התל אביבי ולא עובדים בחמוצים או במפעל הם אזרחים שרוצים להשפיע על הסביבה שלהם. העופרים (בהשאלה: ההון הישראלי) כבר חירבנו את הסביבה של לא מעט מקומות בישראל, לא חייבים לעשות את זה גם כאן. ואם צריך בשביל זה את הטפו-קומוניסט, שיהיה.

 

אמיתי סנדי פרסם סקר חסוי, לטענתו, ממנו עולה שההפרש בין חנין לחולדאי קטן והולך. אין לי מושג אם הוא באמת יצליח לנצח אותו, אבל אין לי כמעט ספק שהאפקט והעוצמה של חנין בבחירות הללו יהיו מספיק חזקים כדי לשנות לא רק את פני מועצת העיר, אלא גם את הדרך בה יתנהלו קמפיינים בעתיד (הרחוק יותר, לא הכנסת בעוד שלושה חודשים).

לקריאה נוספת: אורי רדלר על תל אביב, הפריפריה והמעמד היצירתי. כבר הפניתי לשם בעבר.

"אני בן 31, תל אביבי, צעיר וליברלי.. אני חייב לומר שבעיני זה חוק מקסים"

המאבק כושל, בינתיים, לא רק כי חוק הצנזורה עבר בקריאה ראשונה, אלא גם כי עושה רושם שקשה לומר לאנשים אינטליגנטיים תשמעו, זה שאומרים שהחוק למען ילדינו לא באמת אומר שהוא עוזר לאיזה שהוא ילד, כן? כלומר, אפשר לומר, אבל קשה להזיז בני אדם מדעתם לאחר שנתקבעה, ומילותיו הפייסניות (גם אם לא בהכרח מדוייקות) של השר אטיאס מקשות על ההתנגדות לתועבה הזו.

image קחו למשל את יובל אברמוביץ’, שחקן מוכשר, תסריטאי ועיתונאי המגיש את תוכנית “הבראנז’ה” ברדיו תל אביב (יחד עם עו”ד יורם מוקדי). בשבוע שעבר התראיינתי טלפונית לתוכנית יחד עם שר התקשורת שנכח באולפן (זה היה יום אחרי הראיון בערוץ 2 ובערך שעתיים אחרי שסיימתי את עריכת טוקבק-הווידאו לשר אטיאס). קיוויתי שנוכל נוכל ללבן שם עוד דברים שהיריעה קצרה להם בערוץ 2.

ביקשתי מההפקה להיות נוכח באולפן, מאחר וממי שנמצא רחוק נשללת לרוב המילה האחרונה. ההפקה השיבה שמסיבות של לוגיסטיקה ומרחב באולפן זה בלתי אפשרי. בסופו של דבר, לא הייתי צריך להגיע כדי להשמיע את דברי – צירוף של מגישים מנומסים, העובדה שהייתי טעון ולוחמני אחרי כמה שעות של עריכת הווידאו ומכשיר טלפון בעייתי שגרם לי לשמוע בקושי את האולפן הובילו לכך שאמרתי כל שהיה לי לומר, ואולי אפילו מעט יותר מכך.

בכל מקרה, לאחר סוף השיחה אמר המנחה יובל אברמוביץ את הדברים הבאים:

קודם כל תודה רבה לגדי שמשון, פרשן כלכליסט, הארת את עינינו והוספת כאן הרבה אנרגיה באולפן. תודה רבה. אני חייב לומר לכם, אה, כמה דברים…אין ספק, כבוד השר, שאולי מבחינה משפטית צריכים לבדוק באמת כמה דברים ואני לא בקיא בענייני משפטים ומה קורה בעניין ברירת המחדל, אם באמת הוא לא גובל באיזה משהו שהוא, אתה יודע, גלישה וכניסה לפרטיות, אבל אני חייב לומר ואני בן 31, תל אביבי, צעיר וליברלי.. אני חייב להגיד שבעיני זה חוק מקסים. ואולי עכשיו כמה מחברי ששומעים את תוכנית הבראנז’ה מזדעזעים, קיבלתי כמה סמסים של מה זה החוק הזה, אני חייב לומר שבעיני זה דבר מבורך. כל עוד לא יסגרו את פייסבוק – שיהיה חוק!

http://www.divshare.com/flash/playlist?myId=3942373-6c7

תגידו, זה לא מדכא? אין לי עניין לרדת על אברמוביץ – ותגובות מהסוג הזה לא תותרנה כאן – אבל באמת, מה אפשר לומר? שעיתונאי בתחום התקשורת חושב שסוגיות החופש והדמוקרטיה הם בחינה “משפטית” שמי שלא בקיא לא אמור להחזיק דעות לגביהן? יש ים דאחקות שהטקסט מזמין, אבל שניה אחר כך הוא בעיקר מעורר בי עצב. איך אפשר לשכנע את יובל אברמוביץ? זה חשוב, לשכנע אותם. האם אפשר בלי לומר בעצבים את המתבקש תשמע, אתה מדבר שטויות, מכרו לך במקצועיות כותרת מקושטת שגרמה לך לעבור לדום, אה.. וגם הדאחקה על פייסבוק בסוף לא יוצאת ממש טוב?
יש דרך, לדעתכם? כי זה באמת חשוב.

הדיון המלא בתוכנית:
http://www.divshare.com/flash/playlist?myId=3942442-6b0

שר התקשורת אטיאס ואני בראיון בערוץ 2: טוקבק וידאו בתגובה לספין

יש לי הרבה מה לומר על הוידאו הזה, אבל זה כבר יהיה בהזדמנות אחרת. אתמול בערב התראיינתי עם השר אטיאס בערוץ 2. בגלל קוצר הזמן לא יכולתי להגיב לכל מה שאמר. אז הוספתי את התגובות על הוידאו. אם יש לכם כמה דקות, מומלץ על מסך גדול.

אהוד ברק, יאיר לפיד והזיכרון הקולקטיבי

לפני כמה שנים כתב נחום ברנע מאמר מתקומם על כך שמרבית הצעירים בארה"ב שואבים את הידע שלהם על הפוליטיקה מהתוכנית של ג'ון סטיוארט. חשבתי אז עד כמה התברכה אמריקה שיש לצעיריה אפשרות לראות תוכניות העוסקות בענייני היום המוגשת על ידי מערכת ומגיש נטולי מטאטא באחוריהם.

התוכנית "עד כאן" בהגשת אורי גוטליב עוד לא התוכנית של ג'ון סטיוארט, אבל היא בהחלט משתדלת, ומרעננת. בין אם זה נורמן עיסא (מ"עבודה ערבית") שמדבר על איכות הבידוק של פמליית בוש לעומת השב"כ, ובין אם זה הששון בו גוטליב, כמו סטיוארט ממש, נועץ שיניו בפאשלה או חיפוף עיתונאי של קולגה. במקרה הזה, יאיר לפיד.

גם אומואים נהיים אבאים

תכירו בבקשה את יהונתן עודד וולק, בנם בכורם של דבירסקי ומיטל:

מזל טוב!

(ולזה מתלווה הלינק הבא שמצאתי היום באיזה בלוג (צ'טער, שכחתי איזה), שראוי ללוות כל איחול לצאצא חדש. עשה ואל תעשה עם תינוקות)