ארכיון קטגוריה: על סדר היום

היו שלום ותודה על הפרחים

מיליארדי דבורים לא שבו לכוורותיהן בחצי השנה האחרונה. תוצאות התופעה, אם תתמיד, יכולות להיות מחרידות משום שרוב היבולים בעולם תלויים בדבורים המאביקות את הצמחים ומפרות אותם. העיתון הבריטי ”אינדיפנדנט“ מצטט את אלברט איינשטיין שאמר ש“אם הדבורים ייעלמו, יוותרו למין האנושי רק 4 שנות קיום“. ד“ר דיואי קרון, מומחה לחרקים באוניברסיטת דלוור אומר בפשטות: ”בלי דבורים אין יבולים“. לדבריו קרון הדבורים אינן מתות אלא פשוט נעלמות בלי להותיר זכר.

http://www.hayadan.org.il/wp/mystery-causes-billions-of-bees-not-to-be-2604078/

למה לא מפציצים את דארפור, גוּדֶל

כשהייתי ילד שידרו בטלוויזיה, בוודאי יותר מפעם אחת, את הסרט התיעודי "מדוע לא הופצצה אושוויץ". כידוע, מפציצי בעלות הברית טסו באזור מדי יום, ולו להק אחד היה מוריד את פצצותיו על המסילה, תאי הגזים ויתר הפסיליטיז שבמחנה ייתכן וחלק גדול מיהדות הונגריה היה ניצל. השאלה שנשאלה בסרט לא נענתה שם, והתשובות היחידות שיש לי נעות בין "ככה זה" הוונגוטי לבין "כי בני אדם זה חרא של דבר". יש עוד כמה תשובות על הרצף, אבל כמו השתיים הקודמות אין בהן, בעצם, תשובה (זו התשובה ב"שאלות נפוצות" באתר יד ושם).

בבלוג של שי מהג'ויינט מצאתי את הלינקים לפרויקט של גוגל ושל מוזיאון השואה האמריקני, המתעד את הזוועות הרחוקות מהעין המתרחשות במחוז דארפור שבסודן. בעזרת צילומי הלוויין של Google Earth אפשר לעקוב ולראות כפר חרב אחרי כפר חרב, ולמצוא עוד ועוד מידע על מה שקורה בארץ שם. טוקבק בכתבה בנרג' על הפרויקט הניב את הלינק הבא, לטובת אלו שרוצים לעשות משהו לטובת נפגעי דארפור. את קובץ המידע לתוכנת Google Earth אפשר להוריד היישר מכאן.

אפשר להתנדב למען הפליטים בלינק שצירפתי, ואפשר לעשות עוד משהו: אחרי שתחתמו על העצומה למען ניצולי השואה, תוסיפו איזה אימייל שתשלחו לחבר הכנסת / ממשלה החביב עליכם ובו תדרשו שוב להפסיק את חרפת ניצולי השואה המורעבים והסובלים, ואז תציינו גם שראוי שישראל תפסיק לכלוא את הפליטים שנמלטו משם דווקא למדינת היהודים.

חוקר השואה, פרופסור יהודה באואר, ניסח את זה יותר טוב ממני: "זה כל העניין, שזה פטפוט ריק, לעולם לא עוד. ה'נוור אגין' הזה, זו אחת הסיסמאות חסרות הטעם שמסתובבות, ואת זה כל העולם הנאור אומר. הוא לא שותק, אגב. אין פעולה, אבל זה לא נכון שיש שתיקה. השואה היתה המקרה הקיצוני ביותר וחסר התקדים של רצח עם, אבל אחרי השואה היו איקס רציחות עם שהן לא אותו דבר כמו השואה, אבל הן רציחות עם. כאילו יש איזו מחלה נוראה והשואה זה המקרה הקיצוני של המחלה הזו והמחלה נמשכת".

….

על קצה המזלג, עוד כמה דברים שמצאתי ברשת היום והכעיסו או ריגשו אותי:

מפוסט בבלוג "הרהורים של אבא" של נדב פרץ הגעתי לסיפור הבא (כן, אני נוהג להגיע לסיפורים בוויינט דרך בלוגים שכותבים עליהם. תנסו פעם, מאוד בריא): וונדי רוטפלד, המנהלת אתר הנצחה לשואה במיאמי, צירפה ללוח הזיכרון את שמו של העיתונאי היהודי דניאל פרל, שנרצח בפקיסטן על ידי אנשי אל קעידה. אפנה אתכם לטוקבקים של הכתבה, ואצטט מדבריו של ד"ר יהודה פרל, אבי הנרצח: "כשנודע לי דבר ההנצחה, לא הרגשתי כל כך בנוח. לשכול תמיד יש הקשר מסוים ודניאל לא מת בשואה, אלא עשרות שנים לאחר מכן בהקשר אחר. עם זאת, בסופו של דבר דניאל נרצח בגלל שנאה ליהדותו".

נדמה לי שסרטון הרצח של פרל מ-2002 היה הראשון בסרטוני הזוועה שהפיצו טירוריסטים איסלאמיים בסדרת תיעוד ההוצאות להורג הפולחניות שלהם. הסכמתי עם דבריו של נדב על האירוע (שנכח בו גם סילבן שלום כנציגי ונציגכם, עד כמה שהבנתי): "אני נדהם עד כמה אפשר לנצל את השואה לצרכיה של מדינת ישראל. דניאל פרל נרצח בגלל שהוא היה שני דברים – אמריקאי ויהודי. הרצח הזה הוא פשע אנטישמי. בזה אין ספק. אבל מכאן ועד לטעון שהרצח הזה הוא חלק מהשואה? גם אם כל אנטישמיות היא פשע, לא כל אנטישמיות היא ‘שואה’".

כתבתי בהרחבה על הפרויקט הזה כשהוא עלה בנענע בשנה שעברה – עבודת אינטראקטיב המבוססת על כרזות של האמן יוסי למל, שחזר לבקר באושוויץ עם אבא שלו.

העיתונאי הוותיק יגאל לביב כותב על הגבורה של יד ושם מול הוותיקן, וההימנעות מעימות עם אנגליה וארה"ב (אגב, באף מקום לא ראיתי היום התייחסות לחברות כמו ב.מ.וו. או י.ב.מ. שהפיקו כסף טוב מהתעללות המשטר הנאצי בנתיניו וביהודים בארצות שכבש).

העיתונאי הוותיק זאב גלילי, בעל טור ב"מקור ראשון" ואבא של אבו-שוקי מהחומוס, ברשימה מדוייקת על מדוע גנות לא ראוי להיות מפכ"ל (ההקשר? שנאת זרים היא שנאת זרים, חברים. כולנו נגועים בה, אבל יש כאלה שחוגגים אותה כמו האגף שגנות היה אחראי עליו).

יריב צור, שמן מקצועי (אחד מ"שני גברים שמנים") וחבר, נאלץ להעביר הרצאה בגרמניה ביום השואה. הוא כותב על זה בבלוג (שלרוב מתמקד בעולם המחשוב והבלוגינג) שלו.

קראו לו גוּדֶל סמסון, הוא היה בעל בית חרושת לנעליים, בן 31 במותו ונספה כנראה בשנת 1942 בטרבלינקה. הוא היה נשוי לדורה לבית צדיק ואב לאברהם-פנחס, תינוק בן שנה וחצי. כשפרסמתי את הצילום המשפחתי המלא בפליקר לפני שנה וחצי, טעיתי לחשוב שזה האגף של המשפחה שחזר לפולניה ב-1936, עם בית החרושת המפורק לנעליים בבטן האוניה, פשוט כי פלשתינה היתה אזייאתית מדי בשבילם. היום (כלומר, אתמול, ביום השואה) אבא עדכן אותי לגבי המיתולוגיה המשפחתית – הם נחתו בדאנציג, היא גדנסק, ב-1 בספטמבר 1939, ביום בו הגרמנים הפציצו אותה ופתחו את מלחמת העולם השניה. הוא אח של סבא שלי, חיים לייזר שמשון (סמסון) ואני קרוי על שמו. אני באמת מקווה שהטיימינג שלי (למרות, אהם, המועד המאוחר של פרסום הטקסט הזה) טוב יותר. הנה דף העד המוקדש לו בארכיון הממוחשב של יד ושם.

 

הפוסט הועלה היום בשל בעיה שהיתה אתמול במערכת העדכון של רשימות

איך מנצחים בהסברה?

 

איך מנצחים בהסברה?

(תקראו, תחזרו)

מפסיקים להרוג ילדים.

חבר שאל אותי אם אני חושב שהלמו הוא לוחם חופש ביטוי

 

אני לא חושב שהלמו הוא וולטיר של חופש הביטוי, נדמה לי שהוא פשוט לוחם כי הוא אוהב להסתכסך. זה לא משנה בכלל את העובדה שחופש הביטוי נבחן במקרים קיצוניים, ושהיטפלות המשטרה אליו אינה מידתית באופן בוטה ומריחה מכמה וכמה ניחוחות, שאף אחד מהם לא נעים במיוחד. לכן הפוסט "ישוחרר הלמו לאלתר". מוזמנים להצטרף.

ואכן, מדובר היה בסוג של ספין

אי.פי. מוסרת שבגרמניה אומרים ששתי צוללות הדולפין החדשות (ראו פוסט קודם) יגיעו רק ב-2010, ושדובר ממשלתי הבטיח שהצוללות לא יוכלו לשאת חימוש גרעיני. בלי קשר לשאלה אם הממשל הגרמני אמנם מתכוון לזה או רק מרגיע את האופוזיציה, אני מקווה שצוותי הריתוך הרלוונטיים להתאמת הדולפין לכשתגיע כבר מתחילים להתאמן על מודל. שנהיה מוכנים.

בשל בעיות בסרבר ברשימות הועלה הפוסט "דרוש בלוג לעמית שהם" בבלוג השני שלי.

רגע, ומה אם אין לנו פצצות גרעיניות?

 

לא, באמת. נכון שכל עיתונאי וסמי טוקבקיסט יודע לציין "על פי מקורות זרים" כשנדרשים לעניין היכולת הגרעינית של ישראל. אבל איך נגיב אם יתברר שמה לעשות, אין לנו פצצות אטום? שבדימונה בנו בשנות השישים מפעל טקסטיל? ושבן גוריון בעזרת פרס הובילו את תרגיל ההטעיה הגדול ביותר שהעולם ידע מאז "האיש שלא היה" במלחמת העולם השניה? שרס"ן וענונו, גיבור ישראל, התנדב למשימה שתימשך כל חייו? אה? מה נעשה?

טוב, נדמה לי שאפשר להיות רגועים. לפחות, אהם, על פי מקורות זרים. בתיאום מופלא עם הקולות המתריסים מאיראן נמסר היום כי חיל הים הישראלי רוכש במחיר מיוחד עוד שתי צוללות מדגם דולפין מגרמניה. לישראל כבר שלוש צוללות מדגם זה, שתיים שקיבלנו במתנה מהגרמנים אחרי מלחמת המפרץ – רגשות אשמה נוספים, אני מניח, וזאת מעבר לעובדה שגרמניה היא המדינה הידידותית ביותר לישראל בעולם, כנראה – ועוד אחת שקנינו במחיר מיוחד. מה שנקרא, הנחה ליהודים.  

הטוקבקים בידיעה בוויינט מתלוננים על ההוצאה הכספית, אבל אני מרגיש טיפה יותר רגוע כשמתברר שעוד שתי צוללות כאלה ישרתו בחיל הים. הן זרוע אסטרטגית, והן, כרגע, האמצעי הבדוק ביותר לאפשרות כלשהי של קיום עתידי הדדי, גם אם במאזן אימה גרעיני, בין איראן וישראל.

העיקרון פשוט, והצליח כבר בימי המלחמה הקרה (אם כי אז היה מדובר בשתי אידיאולוגיות חפצות חיים, בניגוד למה שאנו שומעים על רצונו של אחמדיניג'אד להביא במהרה בימינו באמצעות כאוס מוחלט את "האימאם הנעלם"): אף צד לא יכול להרוס את הצד השני במכה אחת, בלי לחטוף אותו דבר בדיוק. כמו שנוכחנו שוב במלחמה האחרונה, ישראל קטנה מדי וגורם עוין יכול להתפתות להנחית מכה איומה ומדוייקת מתוך כוונה להשמיד הכל. טילים על הערים הגדולות, על הבסיס הזה ליד כפר זכריה שבו (על פי מקורות זרים) שוכן אחד מבסיסי השיגור של ישראל, על המפעל ההוא בתוך הכרמל (עפ"י מקורות זרים וכו'), על כל דבר שימצאו. אבל כשהוא יודע שלחיל הים יש עכשיו חמש צוללות, כלומר ששתיים או שלוש מהן יימצאו תמיד במעמקים מרוחקים, הוא (זו הקונספציה, וזה מה שאנו מקווים לו) יחשוב פעמיים. כי גם אם תצליח לו המכה הראשונה, הוא יחטוף על הראש בחזרה.

כלי משחית אימתני ומזעזע, צוללת בעלת יכולות שיגור גרעיניות (הדולפין אינה צוללת גרעינית, כלומר היא מונעת במנועי דיזל וחשמל ולא בעזרת כור גרעיני). שלושים איש יכולים להשמיד מדינה בגודל בינוני, ואף אחד לא יכול (תיאורטית, לפחות) לאתר אותם עד שישגרו. אתר חיל הים מספר שחמישים אחוז מזמנן נמצאות הצוללות בימים, מרוחקות, בסביבה עויינת, ממלאות כל מיני משימות מעבר למשימה הקריטית שכולנו מקווים שלעולם לא יצטרכו למלא.

בימי המלחמה הקרה עסקו צוללות בריטיות ואמריקניות ורוסיות במשחקי חתול ועכבר במימי האוקיאנוס האטלנטי. המחשבה היתה שאם פורצת מלחמה, ראשית חוכמה צריך לנסות להטביע את הצוללות של היריב. אבל הים הוא גדול, והטכנולוגיה לא מפסיקה להשתכלל, וזה כנראה בלתי אפשרי. אז הם לא ירו שום טיל (משבר הטילים בקובה התרחש לפני שפותחה יכולת השיגור התת-ימית של טילים באליסטיים מצוללות). ספר יחסית מרתק על התקופה הוא אותו מותחן טכנולוגי-רפובליקאי של טום קלנסי, "המרדף אחר אוקטובר האדום".

עיתוי הפרסום בוודאי קשור למשבר המתגבר והולך עם איראן, מדינה שלכל דבר ועניין אנו נמצאים במצב מלחמה איתה, והיא נמצאת במלחמה כנגד ישראל והעם היהודי עצמו (הפיגועים בארגנטינה בשנות התשעים כוונו לא רק נגד ישראלים). אני, לפחות, שמחתי עליו מאוד. זה שאיננו מבינים את הרציונאל האיראני הפומבי עדיין לא אומר שהאיראנים אינם בני אדם, שרוצים לחיות, שרוצים לגדל את ילדיהם, שלא רוצים לראות את ארצם נחרבת. שיחשבו פעמיים לפני שינסו להתקיף אותנו, בשל הידיעה שאי אפשר להשמיד או לפגוע בנו כך שלא נוכל להחזיר. שמבינים את המסר "גם אם תהרסו את תל אביב ופתח תקוה ביחד, עדיין המקום היחיד שבו ידברו פרסית יהיה הגיהינום עצמו". מצדי תעלו את המע"מ בחזרה ותקנו אפילו עוד אחת. אני מעדיף להמשיך לחפש את השלום וההידברות, כן, גם ובמיוחד עם האיראנים, כשבימים מפליגים כמה שיותר דולפינים ישראלים.

באתר של חיל הים, ממנו לקוחה גם התמונה הבאה, יש לחצן ל"סיור וירטואלי" בדולפין. מדהים כמה הרבה מידע יש בסיור וירטואלי שכזה. אל תפספסו (עובד רק באקספלורר). 

 

צוללת דולפין ישראלית. צילום: אתר חיל הים

כּוּל כַּלְבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ

1.

ביום בו התפרסמה הידיעה על נפילתו של אורי גרוסמן, הופיעו בנרג'-מעריב סדרת טוקבקים מזעזעים. החל מ"כול כלב ביג'י יומו" ועד קריאות שמחה למראה שמאלנים מתים, שעכשיו יבינו מה זה. בבוקר, כנראה כשהגיעו העורכים המחליפים, נמחק חלק ניכר מטוקבקי השנאה. אני מקווה שהעורכים הזמניים של האתר העיפו בבעיטה מדוייקת ויפה את האדיוט/ית שהיה אחראי לאישור הטוקבקים הללו.

2.

ואם אנחנו בעניין של הסתה, הבדלה בין דם לדם, הצבעה על מי שלכאורה מחוץ למחנה הטהור ושאר המאפיינים של חארות אנושיים, מסתבר שלא רק במטקבקי נרג' נפלה השלהבת. שוב התפלקה (ראה התפלקות קודמת) לאלוף אליעזר שטרן איזו נפיחה, הפעם בגלי צה"ל. כאחרון הטוקבקיסטים שאפילו נרג' למד למחוק, הוא "לא רואה שכול בתל-אביב". האיש בהחלט לא ראוי למדים שלו (אפשר להכנס לחשבונאות לפיה היו שלושה הרוגים שממש רשומים בתל אביב, ושרוב הצעירים שמגיעים לתל אביב אינם טורחים לשנות את רישום הכתובת בשנותיהם הראשונות בעיר. אבל זה יהיה לדבר עם עולם הדימויים של שטרן, ואיך לומר – טחוב, משעמם ולא אינטליגנטי שם).

מצד שני, בהתחשב במה שאנו הולכים ולמדים על צה"ל (ולא, אני לא מדבר על המניות של חלוץ, אלא על כך שלמילואימניקים לא היה מה לאכול וראש אגף הלוגיסטיקה בצה"ל המליץ להם לפרוץ ולגנוב אוכל מבתים, למשל), הוא כנראה משתלב מצויין במה שעושר רושם של פיקוד עליון בעייתי להפליא.

כמה חבל שהרעיון של אהוד ברק בזמנו על צבא קטן, שרירי וחכם מוסס על ידי מערכת שחשוב לה לשמור על השמנת. לא ברור לי למה קצין רכב בבית-נבאללה או אפסנאי ראשי בבסיס בצריפין, כי רוב אנשי הקבע לא יושבים בשטח עם הגדוד שלהם, כידוע, צריכים לצאת לפנסיה בגיל ארבעים וקצת. זה לא שהם סיכנו את חייהם יותר מאשר מקביליהם באזרחות. לשם נעלם הכסף של מנות הקרב החסרות, האפודים הלא מספקים ומשקפי האבק החסרים בימ"חים של השריון (לא רציני, נחום ברנע מדווח על רק שלושה חיילים שקיבלו אבק ולכלוך לעיניים והיו חייבים להתפנות לאחור תוך כדי תנועה לקרב).

תל אביב, עליה אומר האלוף שטרן: "בבתים האלו אין שכול. כי אין שם שכול ולא יהיה שם שכול". האם השכולה אסנת וישינסקי, ידידת האלוף, ענתה דברי טעם רגועים הרבה יותר משלי בכתבה בוויינט, וגם ראש העיריה חולדאי ענה לעניין (הלינק בגוף הטקסט).

3.

מועצת הרשות השניה, הגוף שדאג בעצם ימי הקרבות שהמיליונרים שהם בעלי הערוצים המסחריים לא יפסידו גרוש, חס וחלילה, מכה שנית. בנוגע לכתבתו המדהימה של איתי אנגל ב"עובדה" שתיארה קרב לילי, אמרה חברת המועצה ליהיא גלמן: "אין מקום לדעתי לדברים כאלה, במיוחד בתקופה הזו. ישבתי מול המרקע, והייתי המומה שמראים כיצד מטפלים בחייל פצוע. הנושא הזה רגיש כל כך עכשיו, ויש אמהות שהילדים שלהם בלבנון, והן נאלצות לראות את זה".

הכתבה היתה מופתית בין היתר כי היא הראתה לציבור איך נראה קרב. בלבול, מבוכה, ופתאום אנשים נפגעים. הדיון והתהייה של גלמן לגיטימיים וראויים, עבור דברים כאלו בדיוק היא נמצאת במועצה. רק שהנוכחות שלה שם, אפעס, מוכיחה שבישראל אפשר להיות די בטוחים שהאנשים הלא בהכרח מתאימים נמצאים בתפקידיהם.

השם של גלמן נשמע לי מוכר, כמו באזני כל מי שרצה אי פעם בהפסדיה של הפועל תל-אביב בכדורגל (וזה כולל את אוהדי הקבוצה, כמובן). ואכן כן, היא בתו של העסקן הוותיק מהעבודה גרשון גלמן, שהיה אחראי בעבר גם על הפועל תל אביב, וכיום היא מה שנראה כמינוי פוליטי של השרה (לשעבר) דליה איציק. כמו שאומרים ארגוני היוצרים, בוגרת טריה של החוג לתיאטרון אינה בדיוק יוצרת מוכרת שיכולה לייצג יוצרים אחרים מול מערכות הכוח. איך לומר, ליהיא? אין מקום לדעתי לדברים כאלה, כמו המינוי שלך, ובהחלט במיוחד בתקופה הזו.

גם עם אלו כמו איציק או צחי הנגבי ואחרים רבים מספור, שדואגים לג'ובים למי שצריך, ראוי שנבוא חשבון. וגם עם אלו שעכשיו עסוקים בספינים תקשורתיים שקופים כדי לדפוק האחד את השני (בקרוב: "פרץ משח שפמו בשעווה בזמן תדריך על מניות במטכ"ל!").

שכנעתם אותנו, רובכם לא ראויים לתפקידיכם, והצרה היא שקשה לראות מאין יבואו חלופות. אנשים ראויים ואחראיים בורחים הרי מפוליטיקה, ועושה רושם שלמרבה הצער והחלחלה – גם מצה"ל.

4.

האם כבר הגיע השלב לדון בנושאים הללו בלי צורך לציין מראש שאני סבור שהיה ויש מקום להילחם בחיזבאללה הנאלח ללא פשרות? אם טרם, הנה הזכרתי זאת שוב.

אחים חורגים. "סדקים" יוקרן היום ב-20:30 בערוץ 8 (Hot)

הסרט התיעודי "סדקים" שיוקרן היום (ומן הסתם גם בשידורים חוזרים) מתעד כמעט שנה של פגישות בין שמאלנים אדוקים למתנחלים מגוש קטיף, עד לפני הפינוי. המפגשים אורגנו ומומנו בעזרת האו"ם, וכך גם הפקת הסרט. הבמאי הוא אמיר הספרי (גילוי נאות: חבר), שעשה בעבר את "שושלת שוורץ" יחד עם דודו, שמואל הספרי, סרט שבו יהודה לוי ממש משחק.

הסרט מפגיש את כל קלישאות השמאל שאנו מכירים מסביבנו, כולל אחת צדקנית ומעצבנת במיוחד, יחד עם כל קלישאות הימין כמו המתנחלת המבוגרת עם ארשת הפנים נטולת הספקות, וקסדה מצמר סרוג מעטרת את ראשה וכל היתר. הסרט מצולם ברובו בגוש קטיף, וכשכבר נערך מפגש בסביבה אחרת זה קורה בקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש (משכנו של חנן כהן), מקום שכמובן משקף את החיים בישראל בכל מובן אפשרי.

זה מתחיל בקלישאות שכולנו מכירים, ולא תמיד מתנתק מהם – כולם, גם השמאלנים וגם הכתומים, נצמדים מתי שרק אפשר לסיפור שהם מסתובבים אותו. אבל כן, מתרחשת קרבה. וכן, יש שם בני אדם לגמרי מהצד השני, גם אם יש להם הבעת פנים שבעת רצון וקסדה מצמר על הראש. במיוחד פיתחתי סימפטיה לעזרא, המושבניק החביב. נדמה לי שבגלל השפם שלו, שיחד עם הדיבור הכתום הזכיר לי את דוד שלי.

כמו שדפקו את מתנחלי גוש קטיף בפינוי ואחריו, כך דופקים עכשיו את תושבי הצפון. מחר זה יהיה גם מישהו מכם.

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים.

בוגדים!

"בוגדים" היא כנראה המילה היחידה שלא הצלחתי לאתר (ואולי לא חיפשתי מספיק, סליחה) בטוקבקים לאייטם הזה שהופיע בוויינט. מצד שני, ראש מועצת יש"ע כבר קבע שאולמרט יורה בגב החיילים.

דבּקה עושים את העבודה

דבקה, אתר השמועות הצבאי/מודיעיני של גיורא שמיס, לשעבר עורך מוניטין ועוד, עושה את העבודה בימים הללו. הם הראשונים שסיפרו על הסטי"ל הפגוע, כולל עובדות שהופיעו רק שעות אחר כך בכלי התקשורת. גם הנתונים שלהם באלקסה (כן, לא מדגם מייצג וכו') מרקיעי שחקים ברגעים אלו. עכשיו יש שם ידיעה על קציני טיווח הקדמיים של החיזבאללה, כנראה פלסטינים תומכים, שמיידעים לאחור מייד על נפילה של טיל מטרה (לטעת דבקה גם אתמול לפני הירי על טבריה וגם הבוקר לפני ההתקפה על חיפה יצא טיל כזה). לפי טענת האתר, הבקשה של דובר צה"ל מאמצעי התקשורת להפסיק לדווח על מיקומי הנפילות נועדה רק להפעיל אמצעי פסיכולוגי על דעת הקהל (למרות שאין צורך: אחרי כמה ימים כבר ברור שאנו במלחמה).

אני רק יכול לקוות שטיל הטיווח הבא יקלע בול בקודקודו של אותו קצין טיווח חיזבלאי. אתם מוזמנים להתעדכן גם ב"תיק דבקה".