Category Archives: קצף גל ועננה

הסיפור על יוליה היפה ואיזידור הקשוח

אתמול בלילה העליתי סיפור טוויטר. למי שלא מכיר, מדובר בכתיבה ישירה של סיפור קצר, על פני מספר ציוצים. זה היה בלילה, כשטוויטר ריק יותר, וזו היתה חוויה שמן הסתם עוד אשחזר. הכתיבה עצמה אחרת: בבולמוס, חטופה, לחלוטין לא זורמת באופן טבעי ובכל זאת משחררת מאוד. את הסיפור היה ראוי לקרוא כך, בסדרת ציוצים באמצע הלילה. לא בטוח שהמעבר שלו לבלוג משאיר את התחושה המקורית, אבל למען הנצח וכל זה. יש אנשים שמוחקים את ציוצי סיפורי פיד-הלילה שלהם. גם מי שלא, כמוני, יודעים שתיכף והם יעלמו במורד הפיד, ותוך חודש חודשיים טוויטר ידאג למחוק אותם לבד. אז הנה. 

נמאס לי! התעוררתי! אני דורש צדק חברתי!

כל מי שראה את "רשת שידור", סרטו המבריק של סידני לומט מ-1976, לא יישכח את הסצנה המופתית שבה שדר הטלוויזיה הווארד ביל (פיטר פינץ') מדרבן אלפי אנשים לעזוב את מקלטי הטלוויזיה שלהם, לפתוח חלונות ולצרוח בכל הכוח ומכל הלב: "אני עצבני לאללה ואני לא מתכוון לסבול את זה יותר" (I'm as mad as hell, and I'm not going to take this anymore" ).

בעוד שבועיים, ב-23 באוגוסט, בשעה 18:30 בערב, נפתח חלונות ונצרח בכל הכוח ומכל הלב: "נמאס לי! התעוררתי! אני דורש צדק חברתי!". נצעק את זה בירושלים, בחיפה, בתל אביב, בשדרות, בדימונה, בבאר שבע, בבני ברק, באילת. נזעק את זה במאהלים. נקרא את זה בהודו, בדרום אמריקה, בפריז, בניו יורק. נצרח בכל מקום שבו נמצאים ישראלים שנמאס להם, שהתעוררו ושדורשים צדק חברתי.

נצרח את זה ביחד ונצלם את עצמנו זועקים ונעלה את הסרטונים לרשת, ומהם נערוך את קליפ המחאה הגדול ביותר בהיסטוריה – קליפ שבו אלפי אזרחים מודיעים לממשלה שלהם: הכללים השתנו.

אנחנו פועלים כעת לארגן את מבצע הצעקות המורכב הזה, שיתרחש בו זמנית במאות אתרים שונים בארץ ובעולם. נזדקק לכל עזרה אפשרית.

 זוהי הודעה ראשונה. הנה האירוע בפייסבוק. הפיצו את הבשורה.

אמיר בן-דוד, יאיר רוה וגדי שמשון

מדינת ישראל הוכרזה ברוטשילד. בשישי הקרוב חוזרים על זה

ריסטרט

שמעתי מלא מעט אנשים, גם כאלו שתומכים במטרות המחאה, את אותה אמירת משיכת כתפיים ישראלית של זה לא יעבוד, זה לא ילך, עזוב אותך. ותהיתי מתי בדיוק הפכנו לאומה של קוקסינלים שמפחדים להתמודד עם אתגרים. סבא שלי השתתף בסלילת כביש טבריה-צמח לפני גיל 20; אבא שלי הלך אחרי לובה אליאב להקים את קרית גת, אנחנו מסתפקים בחיפוש קומבינה קלה ובמשיכת כתף של עזוב אותך, זה לא יעבוד, ישראלים עם חרא, כאלה מין. בחמש עשרה השנים האחרונות מצאתי עצמי לא פעם חוצב להבות נגד זה, ובעד מהפיכה המתגלגלת – כל עוד דיברנו על האינטרנט. לגבי המדינה, החיים שלי ושל הקרובים אלי בה? שום דבר לא יעזור. אולי מישהו יגיש בג"צ. להוציא את האצבע ולעשות משהו? רק כשמדובר בנסיון לצנזור האינטרנט או במאגר הביומטרי.

אז הנה הקומבינה הקטנה שלי למען המהפכה.

לאיפה כיוונו בהתחלה

עד אתמול זה היה רעיון להשתעשע בו בטוויטר, הבוקר זה כבר דבר שראוי לבצע. מדינת ישראל הוכרזה בשדרות רוטשילד מס' 16 לפני 63 שנה וכמה חודשים. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכרת לכולנו כמגילת העצמאות, היא המסמך המכונן (למרות שלמיטב ידיעתי אין לה ממש תוקף משפטי, אשמח להארות והערות בטוקבקים) שלנו. חתומים עליה גם וילנר מהקומוניסטים וגם נציגי החרדים.

הרעיון מאוד פשוט: הקראה פומבית של מגילת העצמאות ביום שישי אחר הצהריים, כמו במקור, מול הבית ברוטשילד בו הוקראה לראשונה, אחר כך אפשר לשיר התקווה ויאללה לקבלת שבת במאהלים. כי ברוטשילד נוסדה תקוה מחודשת לישראל, וכי חשוב שניזכר מאיפה באנו ומה היתה הכוונה כשהמדינה הזו התחילה. כה מעט ממנה מומש (היא נוקבת תאריך יעד לחוקה, למשל) אבל איזה כוונות טובות.

בדיון המצוייץ עלתה השאלה מי צריך להכריז בפני העם – היו שהציעו את אחד מזקני השבט, למשל קניוק, היו שדיברו על להביא דווקא אשה, וצעירה, ורצוי מזרחית. ושוב אנחנו בתוך הדיון על מי אנחנו ואיך אנו רוצים להזדהות. אהובתי, המוכרת אצל החברים והמשפחה בתואר "ההיא שיש לה ראש על הכתפיים וקריירה אמיתית" עלתה על הרעיון הנכון: הקראה קבוצתית. כמו קריוקי, של כל הטקסט של המגילה. אף אחד לא מחליף את בן גוריון, אף אחד לא עומד כמו בטקס בבית הספר בשקט.

במקום מועצת העם נעמוד, אנו העם, ונקריא שוב את ההצהרה שהתחילה הכל (הציבור, כמובן, משוחרר מהחליפות החגיגיות של הנוכחים במקור, אבל חולצה לבנה תהיה טאץ' נחמד). אחר כך אפשר לשיר התקוה ומומלץ להמשיך לקבלת שבת במאהלים השונים.

ואיך נדע אם זה הצליח? הנה המראה בשדרה מחוץ לרוטשילד 16 בזמן הכרזת המדינה. יהיה מצויין אם בשישי הקרוב יגיע מספר דומה של אנשים. ריסטרט נעים.

כבר בדיונון בטוויטר נשמעו כמה הערות והסתייגויות לגבי הטקסט (הנה כאן הטקסט המלא) של הכרזת העצמאות. אבל אנחנו לא בדיון בגילמן או בין האוהלים. זה המסמך המכונן של המדינה שלנו, ועכשיו כשאנו מנסים לעשות לה ריסטרט, בואו נחזור אל ההתחלה. פעם הספיק איש מבוגר, נמוך, עם קול מצחיק, שמקריא משהו מהנייר – ואנחנו מדינה. עכשיו תורנו.

אוף דה רקורד אמרו לי במטה המאבק שיראו במה אפשר לעזור. יש לפתוח איוונט בפייסבוק, יש לבדוק מול העיריה, יש לארגן מקרן ומכונת קריוקי שתקרין את מילות ההכרזה, יש לא מעט בלגאנים ומן הסתם גם עלויות ובשלב זה כל מה שעשיתי בעניין הוא לכתוב פוסט. מצד שני, כמו שהוכיחה לי רוני גלבפיש שהרימה שעת סיפור קבועה פשוט כי החליטה כך, קודם כל צריך לרצות חזק. אין לי מושג עדיין כמה עולה, ומאיפה נגייס, והאם נקבל אישור וכאלה – אבל היי, אתם יודעים משהו, במקרה הגרוע מכל אני אדפיס בבית חבילת עותקים של ההכרזה ואחלק אותם בשדרה בשישי אחרה"צ.

מה אתם חושבים? איך אתם יכולים לעזור?

מרד הנחילים

יש לי אינטרנט בכיס, ואני שמח לראות אותך

ד"ר דוד לוין כתב בעין השביעית על הסיבות להצלחת המחאה. תקראו, אם פספסתם במהלך תהפוכות הימים האחרונים. אבל בסיבה השלישית הוא איבד אותי:

שלישית ואולי מעל לכל, ואף מכריע: המעבר מהרשת לרחוב. הצלחת מוחי הדיור להישאר בשיח הציבורי לעומת כשלונם של מוחי הקוטג' היא אולי הוכחה נוספת, אם נדרשה בכלל, שמהפכות לא נעשות ברשת.

כמו שאמרה מישהי בפיד הטוויטר שלי, The revolution will be smartphonized. הרשת אינה הדבר הזה שמתחברים אליו אחרי עשר בלילה כדי לחסוך כסף, בחדר הצדדי. היא איתנו בכל אשר נלך. לפני כמה ימים, מי זוכר בדיוק כמה, יצאתי מהבית כדי לתפוס הפגנה. טוויטר לא אכזב ובכל רגע נתון ידעתי היכן חברי, ואיך לחתוך דרך העיר כדי לחבור אליהם. במוצ"ש, כשההפגנה הפכה אלימה, ידענו מה קורה בזמן אמת, ואנשים יצאו לפעול בזמן אמת. המהפכה קורית ברחוב, והרשת היא כבר חלק מהרחוב. התפיסה שהרשת נפרדת מהחיים היא אחות לכל התפיסות המיושנות שקורסות מולנו, יחד עם הספינים והשיטות הישנות של הפרד ומשול.

זו מחאה של  נחיל של פרטים, עם המון אג'נדות, ודעות, ורצונות, אין מנהיגים באמת למחאה (וטוב שכך), אנשים תופסים יוזמה ומזיזים לבד. מאוד אינטרנטי הקטע הזה. מה שלוין לא מבין הוא שהמחאה היא ברחוב, וגם הרשת.  יותר מגיטרות, יש במאהלים אייפונים.

דור הכוסומו

הטאג הראשון בו היו התייחסויות למהפכה בטוויטר, לפני #j14, היה #כוסומו2011. אם מישהו עדיין לא הבין, המחאה היא על יותר מדיור, מתמחים או הנחה באוטובוס לעגלות ילדים. המדינה היא שלנו, ונמאס שהיא נלקחת מאיתנו. ולכן זה נהדר שבשלב זה יש הנהגה שמצטיירת כמבולבלת, ולא אחידה, ושיש המון מחאות קטנות שמצטרפות לכל אחד. אנחנו לא רוצים שקשוקה של תנו לנו ככה ניתן לכם ככה. אנחנו, לפי מה ששומעים במאהלים (כך מדווחים החברים ממקומות רחוקים) ובאינטרנט, רוצים לא פחות מניו דיל. כן, ככה.

ובינתיים המטרה של המהפכה היא לאפשר לכמה שיותר ישראלים להבין שהם לא לוזרים, הם פראיירים שהתפכחו. שאנחנו זועמים וכועסים ושנמאס לנו לחשוב שזה גשם. בסצינה הקלאסית שלהלן התאגיד שמאחור חוגג על המסר שלפנים. אבל זה סרט משנות השבעים. ולנו יש אינטרנט בכיס. זה לא יהיה קל ולא יסתיים מחר אבל זהו, עיצבנתם אותנו, נגמר הבית זונות.


זיעה

יולי בתל אביב הוא חודש נורא. רק לצאת מהמקלחת ולהגיע לחדר כמה מחייב מקלחת נוספת. על אחת וכמה וכמה ההסתובבות במאהלים. היתרון היחיד הוא שעם כל האחווה המפעמת בנו, לא צריך להתנשק ולהתחבק קרוב מדי. פעמיים ביום אני חוזר הביתה מנטף כאילו הייתי שוב בטירונות. במקומות המעניינים דחוס, וברוטשילד יש מעט מאוד בריזה. ועם זאת, גיליתי שכשאני שב הביתה בלילה, ומעט הרוח שיש מתחילה לייבש אותי, שאני פשוט אוהב את ההרגשה הזו. זה דביק וזה מבעס אבל אחרי שנים של להזיע מהסיבות הלא נכונות, גם זה משחרר. תבואו גם.

הפוסט המסורתי של סוף ספטמבר

 

שנה טובה. אל תמותו.

הפוסט הזה של גיא גרימלנד הזכיר לי שהגיע הזמן לסבבי ראש השנה המסורתיים שלי. או לפחות ללינקים אליהם: השנה טובה הכי טובה שקיבלתי (פוסט), התוגה שבשנות טובות (ynet), ועוד אייטם עתיק (באמצע העמוד) הנלחם במה שמציף לנו את המייל בימים אלו מכל יחצ"ן שעברנו בדרכו – התפוח, הדבש, העוקץ, הקובץ הענק שמאט את המחשב.

 

נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש יקיים דיון ביוּ אֶס אנד אֶיי!

 

מלך

בטעם רע, אין ספק, אבל בניגוד לפרסומת של פוקס מאת זרמון גולדמן, זה לא רק פרובוקטיבי – זה גם מצחיק. עם יציאתו המתקרבת למסכים של "בוראט", הסרט המבוסס על דמות העיתונאי הקזאחי החרמן (ראו תמונה) של סאשה ברון כהן, מסתבר שלא רק עיתונאי גלובס מזדעזעים. הדיילי מייל הבריטי פרסם השבוע כי בביקורו הקרוב בארה"ב של נשיא קזחסטן, נורסולטן נאזארבייב, הוא ידון עם נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בפגיעה בשמה הטוב של מדינתו שנוצר מהבדיחות סרות הטעם של היהודון.

הדיילי מייל מפרט את כל השתלשלות המחאות הקזאחיות בשנים האחרונות כנגד בוראט וברון כהן (מחקו לו דומיין קזאחי, נאלצו לשכור שתי סוכנויות רני-רהב אמריקניות ולקנות מודעות גדולות בעיתונים), עד שבסופו של דבר אין מנוס מהמסקנה הנחרצת: בלי ברון כהן, בכלל לא היו שומעים על העם האצילי שאוהבים כבשים ואת האחיות שלהם.

עיון קצר במדריך קזחסטן של לונלי פלאנט ב-ynet, מגלה עוד מידע חשוב על המדינה המרכז אסייאתית המתכחשת לעיתונאיה. העדפתי להעתיק שתי פיסקאות ולא רק את הדאחקה שבהן, כי קריאה מחודשת שלהן חושפת את הקונספירציה: בוראט הוא עיתונאי קזאחי, זה סאשה ברון כהן שהוא דמות בדויה.

מתוך מדריך לונלי פלאנט לקזחסטן:

קזחסטן נפגעה קשות מהפרויקטים הרוסיים, שהרעילו, הפשיטו ורוקנו את המדינה מיופייה. בשנות ה-60 החליטו הרוסים להקצות שטחים עצומים לגידול חיטה, ויצרו בכך שורה של בעיות אקולוגיות חמורות. מים מנהרות סיר-דאריה (Syr-Darya) ואמו-דאריה (Amu-Darya) הוסטו לצורכי השקיה, ובכך גרמו לימת אראל (Aral), שאליה נשפכו הנהרות הללו, להתייבש כמעט. נמל הדיג אראלסק (Aralsk) נותר מרוחק מקו המים והפך לעיירת רפאים; הדגים מתו בשל העלייה במליחות המים; הגשמים באזור פסקו; מלח, חול ואבק התערבלו בסערות ועפו למרחק של מאות ק"מ; ציפורים ובעלי חיים נמלטו מאזור הדלתא הפגוע; שרידי כימיקלים מהחקלאות נשטפו לתוך הנהרות ולתוך מי השתייה של קזחסטן; והערבות של המדינה הפכו צחיחות ומלוחות יותר עקב עיבוד יתר. ואם לא די בכך, מוסקבה גם ניצלה את האזור שבין סמיי (Semey) לבין פבלודאר (Pavlodar) כאתר לניסוי של טילים גרעיניים בשנים 1949 עד 1989, וכ-40 מיליון בני אדם נפגעו מהקרינה.

למרבה הפלא, עדיין נותר סיכוי סביר שתראו כאן בעלי חיים וצמחים ייחודיים, ברגע שתצאו מהאזורים המתים. בעיירות מצויים מיליוני עורבים, וקנביס (מריחואנה) גדל פרא בכל מקום, לצדי הדרכים. ייתכן שתוכלו לראות גם את האנטילופה, הדוב החום, חזיר הבר, הלינקס והעיט בהרי קזחסטן, אבל קשה מאוד לראות את נמר השלג החמקמק. הפרג והצבעוני גדלים כצמחי בר בערבות מכוסות העשב, שם תוכלו לראות גם איילות, זאבים, שועלים וגיריות.

הרשמה לרשימת תפוצה

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן. אני מנהל בלוג נוסף בנושאים מקצועיים הקשורים לאינטרנט בבלוגיה של תפוז/גלובס, שנמצא כאן. אין כפל תכנים.

על מה לא מספרים כשכותבים על הסקס והעיר וכל זה

 

הכותבת של הטקסט הבא ביקשה לשמור על עילום שם.  בעיני זה אחד הטקסטים הטובים שקראתי, ודאי בנושא הזה. זיונים בעיר הגדולה אינם תמיד כמו בסיפור של קנדיס בושנל

בהתחלה הסתכלנו אחד על השנייה משני הצדדים של הרחבה, באמצע רקדו המון אנשים ואני הייתי עצובה ומובסת כדי להצטרף אליהם, וגם, לראשונה מזה שנה, לא הייתי מתודלקת בחבר הכי טוב שלי באותה תקופה, האקסטזי.

בשבוע שלפניו שכבתי עם ארבעה גברים שונים, כולל שני חברים הכי טובים שחיזקו את חברותם בזיון משותף אתי, שבסופו הסתכלתי על הגוף שלי, שמרוב אקסטזי והתעמלות כבר לא היה שלי יותר, ולא יכולתי לזכור מי אני. כשעידן, החבר הכי טוב שלי, שמע את הסיפור הוא בא אליי הביתה, אסף את כל הסמים שהיו שם, ואמר שמספיק, זה לא יכול להימשך ככה. די עם הקלאבינג, די עם הסמים, די עם הגברים. התכוונתי להפסיק עם כל הדברים האלה, אבל כמו כל מכורה טובה, ניסיתי להתחכם להתמכרות. באותו לילה הייתי שם כניסוי, רציתי לראות אם יש לי מה לעשות במועדון ההוא, שבמשך שנה היה מרכז החיים שלי, בלי להיות מסוממת לגמרי. הניסוי לא הצליח. המוזיקה הייתה מהירה מדי, האורות מהבהבים מדי, ובלי הכדור הקטן שעורר צורך דוחק למגע, גם הגברים לא נראו אטרקטיביים כל כך.

"את נראית משועממת," הוא חייך אליי, מסתבר שכשאני שקעתי בניסיון להבין לאן החיים שלי הלכו, הוא חצה את הרחבה והגיע אליי. "יש לך משהו לעשן?" "לא כאן, בבית." "חבל." "לא, אני גר ממש קרוב, בשנקין."

אני חייבת להבהיר: הסקס היה טוב, באמת. עם רובם אפילו גמרתי, אבל נראה שזה הפך הכול לגרוע יותר: יכולתי לשקר לעצמי שאני עושה את זה כי אני חרמנית, לא חשבתי שהדיכאון האפור שהלכתי ושקעתי בו קשור לזה שיש סבב של גברים שמזיינים אותי

הלכנו אליו. ידעתי למה אני הולכת לשם, זה לא היה כדי לעשן. לפחות לא רק כדי לעשן. הוא גלגל ג'וינט, עישנו אותו, חרא חומר, ואז הוא התקרב אליי כדי לנשק אותי, ואיזשהו חוט שעד לאותו רגע עוד לא נקרע, פקע. "עזוב, שים קונדום ובוא נגמור עם זה." עשינו את זה, הייתי יבשה לגמרי, אבל בשביל זה הרי המציאו את הרוק, לא? שכבתי מתחתיו, עד היום אני זוכרת שבפינה של התקרה שמולי היו קורי עכביש, ובעוד הוא עושה מעליי את מה שהוא עשה שם, אני תהיתי לעצמי אם יש לו בבית מטאטא, כדי שאפשר יהיה להעיף את הקורי עכביש האלה משם. באמצע הזיון הוא שוב התקרב כדי לנשק אותי, ושוב הזזתי את הראש, הוא הפריע לי להסתכל בקורי העכביש.

מוזר, זה לא הפריע לו. המון פעמים מאז ניסיתי לחשוב על עצמי במצב הפוך, הייתי מזדיינת עם מישהו כל כך אפטי? איך הייתי מגיבה בתור גבר לזיון בטוח, אבל לא מאוד רחוק מנקרופיליה? אין לי תשובה.

אחר כך התלבשתי והלכתי משם. שבוע אחר כך הוא ניגש אליי ברחוב, לקח לי כמה שניות לזכור שהוא היה בתוך הגוף שלי. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל משהו מאוד מהותי התחיל להשתנות.

ההתחלה הייתה הרבה קודם. איפה בדיוק? אני לא ממש יודעת, ומאות שעות טיפול פסיכולוגי לא הצליחו להבהיר לי את הנקודה ההיא שבה נתקע לי בראש שהערך העצמי שלי תלוי לגמרי במי שירצה לזיין אותי או לא.

סטוקארד צ'אנינג (אביגיל בארטלט ב"הבית הלבן") בתפקיד בטי ריזו, השרלילה של תיכון ריידל, ב"גריז"

אולי זה התחיל בילדונת משונה בת שש, קטנטנה ועם מבטא, שהגיעה למקום שבו החטא הנורא ביותר היה מבטא. מבטא רך, מתגלגל, נעים דווקא, שהפך אותי לזו שהבנים בכיתה מרביצים לה. לא תאמינו כמה מהר אפשר להיפטר ממבטא אם חוטפים מספיק מכות. הייתי יושבת בהפסקות, עין אחת קוראת והעין השנייה מסתכלת בקנאה במלכת הכיתה, שהייתה גבוהה ומלכותית. לה אף אחד מהבנים לא הרביץ, היא לא הייתה צריכה לבנות לעצמה עולם דמיוני שבו היא מלכת הכיתה וכולם מתים עליה, כי היא מלכת הכיתה וכולם באמת מתו עליה.

אחר כך זה נמשך. הייתי נערה בת 13 שדווקא למדה להסתדר. לא הייתי ממש מקובלת, אבל היו לי חברות, משונות ולא מקובלות כמוני, וכולנו פינטזנו על מלך הכיתה החתיך. ועוד עקירה, למקום אחר, ושוב הייתי צריכה לסגל לעצמי מבטא ומנהגים חדשים. שלוש שנים אחר כך עוד עקירה, אבל הפעם הייתי נחושה להפסיק להיות משונה. די עם הספרים והשפה הגבוהה מדי וכל השטויות האלה. רציתי להיות חלק, ורציתי להיות חלק מהחבר'ה הכי מקובלים שיש, גם אם זה אומר לוותר על חלקים שלמים מעצמי שהפכו אותי למוזרה בעיניהם. אבל אי אפשר להסתיר מוזרויות, ומי שרגילה להיות עופיונית מוזרה לא תשתנה. היום אני גם יודעת שאנשים מריחים וונאביז ממרחק של קילומטרים. כרגיל התאהבתי במלך הכיתה, ומכיוון שהיה ברור שהוא לא בכיוון שלי, חשבתי שאם אני ארשה לו למזמז אותי, זה ישנה הכול. כמו כולן, חשבתי שהפעם הראשונה שלי תהיה קסומה ועם חבר אוהב אבל מצאתי את עצמי מתמזמזת עם המון בנים, עד שיצא לי שם של נותנת, ואז מאבדת את בתוליי עם אחד הבחורים הכי שווים בתיכון. בחיי שחשבתי שזה אומר משהו טוב עליי, זה שילד בן 17 מוכן לזיין אותי, כאילו, שיואו?

כבר לא הייתי בת שש, אבל הילדה שישבה בהפסקה בצד לבד וקראה הייתה עדיין בפנים, והיא נורא רצתה שמלך הכיתה יתאהב בה כבר. אולי שם נוצר הפגם החמור הזה בתחושת הנשיות שלי, התחושה שהמחמאה העילאית שאני יכולה לקבל זה שירצו אותי, ואם לא רוצים אותי, אז זיון זה יותר טוב מכלום. אני גם לא יודעת מה הוביל למה, האם זה שרציתי רק בנים שלא רצו אותי גרמה לי להרגיש פגומה, או שהיה בי משהו שגרם לי לרצות רק אותם? אולי בכלל זה היה רצון מעוות להתחבב? גם בשנות ההתבגרות הקשות עדיין רציתי להיות חברה במועדון שלא היה מוכן לקבל אותי, ומכיוון שלא היה לי סיכוי להיות אחת מהבנות המגניבות האלה, כי הייתי פחות מדי כוסית, יותר מדי משונה, ויותר מדי וונאבי, ועדיין חשבתי שסקס ישפר את מעמדי החברתי. כיוונתי הכי גבוה, לבנים הכי מקובלים, הכי חתיכים, הכי נחשבים, הכי בלתי מושגים. וואלה, חלק מהם היה מוכן לשכב אתי, למרות שאני נמוכה, ורזונת, ולא צמח לי אף אחד מהאברים האלה שאמורים להפוך נשים לאטרקטיביות, לא מהמם?

יש יותר מדי בחורות כמוני שלא מצליחות לאהוב ולכבד את עצמן. אני מזהה אותן. אמרתי את המשפטים המטומטמים כמו "אני מרגישה תחושת שליטה כשאני מוצצת למישהו." הלו, גברת, את על הברכיים ותקוע לך זין בפה, על איזו שליטה את מדברת?

אחר כך הייתה תקופה ארוכה של רגיעה. היה לי חבר, אהבנו, הוא נורא נמשך אליי, אבל אחרי כמה שנים תחושת חוסר השקט התחילה לחזור החבר שלי היה סתם החבר שלי, הוא לא היה מגניב או מסעיר. התחלתי לפזול החוצה, שוב לאותו סוג של בנים שלגמרי לא הייתי הסגנון שלהם. רציתי את הגבוה ההוא שנראה ממש כמו ברי סחרוף, או את הבחור המגניב שרוקד נורא יפה. לא עניין אותי שאין לי על מה לדבר אתם, ושאין שום סיכוי שהם יבינו אותי, מה זה משנה? התשוקה שלהם הייתה אישור מעוות לזה שאני רצויה, שאני מושכת, אבל רק התשוקה שלהם. לתשוקה ולחיבה של הבחורים החמודים והחכמים שכן רצו אותי לא היה שום ערך, הם היו שקופים. התחלתי לבגוד, והקשר בינינו הלך והתרוקן מתוכן, עד שנפרדנו, ואחרי כמה שנים מאוד מוגנות, שוב הייתי לבד.

הסחרור התחיל שוב. אני לא יודעת כמה היו באותה תקופה. בואו נראה, היה את הבוס הנשוי שלי, שבזכותו גיליתי את קסמי הזיון שאחרי הג'וינט. בו דווקא הייתי מאוהבת. יכולתי להתאהב בו כי הוא אהב פרחות נוטפות מיניות, אז היה ברור שהוא לא יראה ממטר חנונה גמדית כמוני. היה את ההוא שעבד אתי, היה את ההוא שהתחיל אתי ברחוב, היה את ההוא שהתחיל אתי בדיסקוטק, ואת השני שהתחיל אתי גם בדיסקוטק שהייתה לו חברה המון, את הנשוי שמבוגר ממני בעשרים שנה, ואת, אוף, אני כבר לא זוכרת. בטח הבית שלי נראה אז קצת כמו תחנת אוטובוס, עם כל הגברים האלה שהיו מגיעים, מזיינים אותי והולכים. חלקם זיינו אותי על בסיס קבוע, וזה ממש החמיא לי, זה אומר שאני זיון טוב, היפ היפ הוריי! אף אחד מהם לא נשאר לישון, עם אף אחד מהם לא הלכתי לסרט, או לשתות משהו, או סתם להסתובב, כלום. באים, מזיינים, להתראות עד הפעם הבאה.

אבל שנייה, אני חייבת להבהיר משהו: הסקס היה טוב, באמת. עם רובם אפילו גמרתי, אבל נראה לי שזה הפך הכול לגרוע יותר, יכולתי לשקר לעצמי שאני עושה את זה כי אני חרמנית, כי סקס זה יופי, כי זה גם מה שאני רוצה מהם. לא חשבתי שהדיכאון האפור שהלכתי ושקעתי בו קשור לזה שיש סבב של גברים שמזיינים אותי, מה זה קשור? אני הרי נהנית מסקס.

מכיוון שאני בחורה סתומה במיוחד, דיכאון אפור לא הספיק לי כדי להבין שמשהו מאוד לא טוב קורה לי, ורק כשהתחיל דיכאון שחור משחור הבנתי שהגיע הזמן לשנות דברים. ארזתי את עצמי, מצאתי עבודה ועברתי לעיר אחרת, להמציא את עצמי מחדש. קצת הצלחתי, באמת. הצעד הראשון היה להחליט שאני לא מזדיינת יותר, ושק שלם של חרדות ירד ממני. כבר לא הייתי צריכה לג'נגל בין גברים, לפחד שמא ההוא יפסיק להתקשר וההוא יוריד את תדירות הביקורים שלו. הקפתי את עצמי בחומה, והכול היה בסדר, אוטיסטי, אבל העדפתי אוטיזם על כאב. זה נמשך שנה, ואז הגיע ג' (הוא באמת עבד בשב"כ, כן? לא סתם אני קוראת לו ג'). ג' היה נורא שונה מהגברים האחרים שרציתי. בחור רציני ומיושב, שלמד מקצוע רציני ומיושב, וכשהוא התחיל להתעניין בי חשבתי שזה מעולה, וכעת יהיו לי חיים רציניים ומיושבים. וכך אחרי שנה שבה לא הרשיתי לאף אחד להתקרב אליי יצאתי עם ג', הלכנו לסרט, הזדיינו והוא התפוגג. קשה לי להסביר כמה מרומה הרגשתי, כל תיאוריות הצדק הקוסמי שלי התנפצו כשישבתי וחיכיתי שהוא יתקשר. כאילו, אני התנהגתי למופת והוא נעלם? איזה מין האפי-אנד זה? במבט מפוקח לאחור אני יכולה להיות אירונית בנוגע לזה שג' היוצמח הוא זה שגרם לי להרגיש שאין צדק בעולם, אבל אז לא היה לי מבט מפוקח לאחור, היה בי רק עלבון.

כמו שכבר כתבתי, אני בחורה סתומה במיוחד, אז המסקנה שלי מכל העניין הזה הייתה שאם החוזה שלי עם הקוסמוס הופר, אין שום סיבה שאני אעמוד בהחלטה שלי לא להזדיין סתם יותר, אני אראה לו, לאלוהים הזה, מאיפה משתין הדג. כן, אני יודעת, הייתי צריכה לעצור רגע ולחשוב על זה שהתקופה לפני ג' הייתה דווקא די מוצלחת, אבל היי, כעסתי, וכשאני כועסת הנטייה הראשונית שלי היא להוציא את זה בששון על עצמי, אבל הפעם זה היה חמור יותר, כי באותה תקופה האנשים הכי נכונים היו בקלאבינג. זה היה שיא הסצנה, אלנבי 58 והקו מילניום פרחו, אנשים בלעו אקסטזי כמו מטורפים, ואני משום מה החלטתי שזה המקום שאני רוצה להיות בו, ואם להיות בו, אז עד הסוף. תוך שלושה שבועות הסלקטורים במקומות הכירו והכניסו אותי, מה שהחמיא לי נורא, ואני זללתי את הסצנה ההיא בכל פה. הגברים שידעו כמה קל לזיין מישהי דלוקה מהתחת הלכו והצטברו. זו הייתה משרה נוספת, עבדתי בקלאבינג. כל שבוע להידלק, כל שבוע לחזור הביתה עם מישהו אחר. ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. לחלק בכלל לא היו פנים, חלק נכנסו לסבב, בחלק החלטתי שאני מאוהבת, ועוד אחד. ועוד אחד. ועוד אחד. לפעמים, כשלקחתי מספיק אקסטזי, אפילו הרגשתי יפה ושייכת.

זו הייתה תקופה של פיצול אישיות נורא – מצד אחד החיים הרגילים שלי, העבודה, הלימודים, החברים שהיו כמוני ובגלל זה נראו לי נורא לא מענייניים, ובצד השני הלילות ההם, עם כל מיני אנשים נורא זוהרים שנורא רציתי שיחשבו שאני כוסית קלילה וזורמת.

כבר אמרתי שאני סתומה? לא, כי אם זה לא ברור עד עכשיו, אז אני סתומה בלחץ. גם הפעם לא הבנתי שהדיכאון האפור שמתחיל להשתלט עליי קשור איכשהו לעובדה שאני מזיקה לעצמי. לא, אני עושה לעצמי הנחות. ידעתי את זה, אבל פחדתי לוותר על החיים הזוהרים האלה של הלילה. מה פתאום להפסיק עם הסמים והקלאבינג? גם איכשהו הצלחתי לשכנע את כולם שנורא טוב לי, החברות החננות שלי אפילו התפעלו מסגנון החיים הפרוע שלי, לא יכולתי להגיד להן שאני טובעת, מה פתאום? הייתי הנציגה שלהן בעולם הזוהר, היה לי תפקיד! האפור הלך והתכהה, מספר הגברים הלך וגדל, וסופי השבוע האלה, להסתובב דלוקה ולחייך לאנשים, ללכת הביתה עם עוד מישהו שאני לא מכירה, והבוקר שלמחרת, באיפור מרוח ובטן כואבת. אויש, נורא מביך להיות קלישאה, תאמינו לי. שקעתי ושקעתי ועוד קצת, עד לאותו שבוע שבו שכבתי עם ארבעה גברים שונים ועידן החליט שמספיק ודי. אבל הייתי צריכה את האירוע עם הבחור המקונדם כדי להגיע באמת להחלטה שמספיק ודי, ואז פניתי לטיפול.

גיליתי שיש לי מה להציע מעבר למיניות הבוטה והמזויפת ההיא. שאנשים נמשכים אליי גם כי אני חכמה, מצחיקה וחדה, שיש למה להימשך גם כשאני לא מתלבשת כמו זונה בחמישים שקל ומדברת מלוכלך

הייתי רוצה לספר עכשיו איך הכול השתנה פתאום, אבל החיים בכלל לא כאלה. דברים התחילו להשתנות, אבל נורא לאט. שוב נכנסתי לתקופת התנזרות, אבל הפעם זה לא היה מתוך אימה, אלא כדי להכיר את עצמי, ובאיטיות מדהימה התחלתי לחבב את עצמי. גיליתי שיש לי מה להציע מעבר למיניות הבוטה והמזויפת ההיא. שאנשים נמשכים אליי גם כי אני חכמה, מצחיקה וחדה, שיש למה להימשך גם כשאני לא מתלבשת כמו זונה בחמישים שקל ומדברת מלוכלך. איכשהו התחלתי לאסוף סביבי אנשים שונים, שהרבה יותר קרובים למי שאני באמת. אנשים שיכולתי לצחוק אתם, ולדבר על ספרים, וללכת לבתי קפה ולסרטים ואז לדבר על זה, אנשים שמסתכלים ורואים מעבר להצגות השקופות שלי.

ככל שהתקרבתי לעצמי יותר, מספר הגברים ששכבתי אתם הלך ופחת, ומספר הגברים שרצה גם ללכת אתי לסרט ולשבת בבית קפה ולדבר הלך וגדל. עדיין היו גברים מזדמנים, אבל כבר לא יכולתי לשקר לעצמי יותר ולהגיד שאני מזדיינת כי אני חרמנית, או שלא אכפת לי שלא מחבקים אותי אחרי, כי למה מי הם בכלל? לא יכולתי להדחיק יותר את תחושת המרירות כשעוד מישהו לא התקשר, וככל שחיבבתי את עצמי יותר, לא הבנתי למה אני מזדיינת עם מפגרים שלא מסוגלים לקלוט כמה שאני מהממת. אבל זה עניין מעגלי להפליא, כי רק כשהתחלתי להבין שאני אחלה בחורה התחלתי לדרוש יחס שמגיע לאחלה בחורה, ולמרבה ההפתעה גיליתי שככל שכיבדתי את עצמי יותר, גם אחרים כיבדו אותי יותר.

כאילו, זה אמור להיות ברור מאליו, לא? זו האמת הכי בסיסית, תאהבי את עצמך ויאהבו אותך, תכבדי את עצמך ויכבדו אותך, אבל יש יותר מדי בחורות כמוני, כמו מי שהייתי, שלא מצליחות לאהוב ולכבד את עצמן, שמספרות לעצמן יותר מדי שקרים. אני מזהה אותן, הייתי שם, אמרתי את המשפטים המטומטמים האלה, "אני יכולה לזיין כמו גבר", וואלה? באמת? וזה מה שאת רוצה? באמת רוצה? להכניס לעצמך לגוף אנשים ואז לשכוח אותם? ובכלל, מי אמר שגברים נהנים לזיין ולשכוח? ויש את המשפט האהוב עליי, "אני מרגישה תחושת שליטה כשאני מוצצת למישהו." הלו, גברת, את על הברכיים ותקוע לך זין בפה, על איזו שליטה את מדברת? ולא, אני לא אומרת שלנשים אסור להזדיין עם מי שהן רוצות כמה שהן רוצות, אני רק אומרת שכדאי להסתכל פנימה, ממש באומץ, ולבדוק מה באמת רוצים, ואם מה שרוצים זה סקס נטו, אחלה. אבל אם כשהוא קם והולך את מרגישה ריקה, וכשהוא לא מתקשר למחרת את מרגישה מטונפת, אז לא מדובר פה בחרמנות, אלא בצורך הרבה יותר עמוק והרבה יותר קשה לסיפוק.

האפי אנד? אולי, יכול להיות. האם העובדה שהיום אני לא פוסלת על הסף גברים שרוצים אותי ויכולה אפילו להעריך אותם על טוב טעמם היא האפי אנד? כנראה, לא לגמרי. אני עדיין נמשכת גם לגברים שאני לא הטיפוס שלהם, אבל אני יכולה להסתכל על זה בשעשוע, ולדעת שמי שרוצה אותם, זו ילדה משונה בת שש שישבה לבד בהפסקות וקראה.

רק שהיא כבר לא מנהלת לי את החיים.

 

פטריוטיזם

לכבוד הצטרפותו של חסן נסראללה לסדאם חוסיין, לטוקבקיסט הממוצע בוויינט ולאברי גלעד במשאלה להוריד לתל אביבים טיל על הראש, להלן שתי תמונות הדסקטופ משני המחשבים שלי. מי שרוצה להשתמש בהן לשולחן העבודה במחשב שלו, מוזמן לקחת עותק ברזולוציה גבוהה מפליקר (תמונה ממטוס, תמונה מסירה). אחרי הכל, בימי סער ומלחמה אלו, התמונות מראות את הדבר הכי טוב שהציונות עשתה.

מייד אחרי ההמראה מנתב"ג המטוסים פונים שמאלה לנקודה וירטואלית בשם six, ואז ימינה מעל חולון ולתוך הים (לנקודה בשם "דינה". ברצינות). זה גם שומר על השקט וגם מאפשר מראה פנורמי של כולה, כולל יפו

 

היה ים סוער, התורן חרק, חרטום הספינה היה בזווית של 30 מעלות. נטייה קלה לצד השני וצילום והעיר, תודו, נראית לא רע גם מכאן (צילום: ירון טן-ברינק)

 

השנה טובה הכי טובה שקיבלתי

היום פורסם ב-Ynet טור שלי על התוגה שבשנות-הטובות המציפות את תא הדואר שלנו (שמתם לב שאיך שהם מזמינים ממני טקסטים – השתתפתי גם בפרויקט רוה"ש של ערוץ המחשבים – אני מפסיק לכתוב "וויינט" וכותב את שם האתר באנגלית?). אני כותב על התוגה הזו לא מהיום (באמצע העמוד), ואני צופה לה עתיד מיחזור נאה שפרנסה בצידו, כמו הכתבות העונתיות סביב אותו סקר אומלל אחד על חיבת הישראלים לקרמבו, שחוזרות בכל שנה.

בין האפיונים בטור היה גם את זה השנות-טובות-המשרדיות, אלה ששולחים שנה טובה ב-Word או PowerPoint ומחזירים את המשמעות הישנה למילה רשיון ב"רשיון תוכנה". קיבלתי שנה-טובה כזו, בוורד, ועם רשימת הנמענים גלויה כולה, מאוד לא גיקי. אבל היא ריגשה אותי (גם כי אני בנו של השולח), והחלטתי לחלוק אותה עמכם, בלי עריכה ובלי השמטות.

שנה טובה. אל תמותו.

 

חברי היקרים!

בספרו של הסופר האמריקאי דאשיל האמט "הנץ ממלטה" מובא משל על אדם בשם "פליטקראפט" האיש שפנה עורף לחייו. משל זה העסיק רבות את הספרות האמריקאית, הוא עוסק בהבנת החיים וגם בעת ובעונה אחת במגבלות היכולת להבינם.

פליטקראפט הוא בחור רגיל, בעל, אב, איש עסקים מצליח, אדם שאין לו דבר בעולם להתלונן עליו. יום אחד יוצא פליטקראפט לאכול צהריים, בדרכו צונחת לפתע קורת ברזל מבניין וכמעט נוחתת על ראשו, עוד סנטימטר או שניים ופליטקראפט היה נמחץ אך הקורה מחטיאה אותו, הוא יוצא ללא פגע.

אף על פי כן, פליטקראפט אינו מסוגל לסלק את התקרית מראשו, הנס שקרה לו מטלטל אותו, בלשונו של האמט "הוא הרגיש כאילו הסיר מישהו את המכסה מעל חייו ואיפשר לו לראות את המנגנון"

פליטקראפט מבין כי העולם איננו אותו מקום שפוי ומסודר כפי שחשב, העולם כולו נתון ביד המקרה, האקראיות עוקבת אחרינו כצל בכל יום מימי חיינו, החיים הללו עשויים להילקח מאיתנו בכל רגע ללא כל סיבה.

בתום ארוחת הצהריים, פליטקראפט מתמלא דחף להרוס את חייו, כך סתם ללא סיבה, זו דרכו להלחם באקראיות העלולה לשים להם קץ, הוא מחליט להילחם באש באמצעות אש, הוא יפנה עורף לחייו בטרם הם יפנו לו עורף.

פליטקראפט קם ונוסע לעיר אחרת ומתחיל את חייו מחדש, הוא לא טורח להיפרד ממשפחתו, גם לא למשוך כספים מחשבונו, אלא שבעיר האחרת, ראה זה פלא אחרי שהוא משוטט פה ושם במשך שנתיים פליטקראפט מוצא עצמו מתחתן עם אישה שהיא כמעט כפילה של אשתו הראשונה.

המשל מסתיים במילים אלו "פליטקראפט חוזר באופן טבעי בדיוק לאותה שגרה ממנה נחלץ בעיר הקודמת, הוא מסתגל לכך שקורות נופלות ואז. כשלא נופלת אף קורה נוספת הוא מסתגל לכך שאינן נופלות".

על רקע משל זה, מגיע סופר אמריקאי אחר, פול אוסטר בספרו "ליל האוב" למסקנה כי דווקא אותה אקראיות שבעולמנו, לא מותירה לנו מפלט, עלינו לשמוח בחיים שניתנו לנו ולאהוב אותם כל עוד אנו חיים בהם.

אכן, בכל פינה אורבות לנו סכנות, אך בה בעת עשויים להיקרות בדרכנו גם אושר ואהבה, רעות והבנה יופי ושמחה, עלינו לקטוף אותם ולא להתכחש להם, לעולם אל תפנו עורף לחייכם, הם שלכם ולא תמצאו טובים כמוהם.

בפרוס השנה החדשה גם אני מצטרף למסר זה של תקוה.

שנה טובה לכם ושרק אושר, בריאות ואהבה אשר אין כמוה תיקרה בדרככם.

אוהב את כולכם

ישראל

עשרה דברים שאתם לא יודעים עלי

בעקבות קדחת "עשרה דברים שאתם לא יודעים עלי" בישראבלוג, ניהל פורום הקרציות דיון בנושא. באיזה שהוא שלב (מהיר להחפיר) העניין עבר מרשימות מעמיקות ורציניות לרשימות שיחפשו את האמת שמעבר לעובדות – כלומר, אלו שהחברים שלך יכתבו עליך. להלן הרשימה של הדברים שהצוות המובחר חושב שלא יודעים עלי. אני הייתי משוכנע שזה  Common Knowledge.

עשרה דברים שאתם לא יודעים עלי:

  1. אני הכוסית הצפונית ההיא מוואלה, רוני משהו, למרות שהכחשתי כל השנים.
  2. אני לא ממש נוסע לכל המקומות שאני כותב עליהם בבלייזר, אבל אני כן שולח חשבוניות עם שער המטבע המקומי הרלוונטי, לכן אני כותב רק על מקומות שבהם משלמים ביורו.
  3. מלבד תפוז אני יועץ חיצוני גם לנטקינג ולזולו, ואתם עוד תשמעו עליהם.
  4. לא התנסיתי בסמים. מיד התחלתי להשתמש, בלי לנסות.
  5. בתקופה שערכתי את וואלה לא באתי למשרד, ואת הוראות העריכה שלחתי במעטפות דואר, שבדיעבד הסתבר ששימשו לגלגול, ולכן הפורטל נראה כמו שהוא נראה.
  6. בנענע אותו דבר, אבל שם מיחזרו את הניירות בתור ניירות פקס, בתקופה שהם דיברו על הנפקה ורצו להציג רווחיות.
  7. אני הולך לכל מקום עם מצלמה, למקרה שאני אמצא במקרה מישהו שילמד אותי איך לתפעל אותה.
  8. בקריוקי של רשימות לפני שנה וחצי שרתי עם גלוברמן את "תזיזי תישבן תנענעי תתחת", ואני חושב שזו היתה תרומת התוכן המשמעותית ביותר שלי לאינטרנט העברי.
  9. אני לא יכול לגלות איפה אני גר, כי יש ליד גן ילדים ולפי החוק אני חייב להירשם ברשימה של אנשים כמותי.
  10. אני יכול לחשוב על ארבע פעמים שיצא לי פוסט של יותר משורה וחצי.