דיון בתיק תקשורת על הבלוג עומדים בשער

הוספתי מעט הערות רלוונטיות:

מודעות פרסומת

"אני בן 31, תל אביבי, צעיר וליברלי.. אני חייב לומר שבעיני זה חוק מקסים"

המאבק כושל, בינתיים, לא רק כי חוק הצנזורה עבר בקריאה ראשונה, אלא גם כי עושה רושם שקשה לומר לאנשים אינטליגנטיים תשמעו, זה שאומרים שהחוק למען ילדינו לא באמת אומר שהוא עוזר לאיזה שהוא ילד, כן? כלומר, אפשר לומר, אבל קשה להזיז בני אדם מדעתם לאחר שנתקבעה, ומילותיו הפייסניות (גם אם לא בהכרח מדוייקות) של השר אטיאס מקשות על ההתנגדות לתועבה הזו.

image קחו למשל את יובל אברמוביץ’, שחקן מוכשר, תסריטאי ועיתונאי המגיש את תוכנית “הבראנז’ה” ברדיו תל אביב (יחד עם עו”ד יורם מוקדי). בשבוע שעבר התראיינתי טלפונית לתוכנית יחד עם שר התקשורת שנכח באולפן (זה היה יום אחרי הראיון בערוץ 2 ובערך שעתיים אחרי שסיימתי את עריכת טוקבק-הווידאו לשר אטיאס). קיוויתי שנוכל נוכל ללבן שם עוד דברים שהיריעה קצרה להם בערוץ 2.

ביקשתי מההפקה להיות נוכח באולפן, מאחר וממי שנמצא רחוק נשללת לרוב המילה האחרונה. ההפקה השיבה שמסיבות של לוגיסטיקה ומרחב באולפן זה בלתי אפשרי. בסופו של דבר, לא הייתי צריך להגיע כדי להשמיע את דברי – צירוף של מגישים מנומסים, העובדה שהייתי טעון ולוחמני אחרי כמה שעות של עריכת הווידאו ומכשיר טלפון בעייתי שגרם לי לשמוע בקושי את האולפן הובילו לכך שאמרתי כל שהיה לי לומר, ואולי אפילו מעט יותר מכך.

בכל מקרה, לאחר סוף השיחה אמר המנחה יובל אברמוביץ את הדברים הבאים:

קודם כל תודה רבה לגדי שמשון, פרשן כלכליסט, הארת את עינינו והוספת כאן הרבה אנרגיה באולפן. תודה רבה. אני חייב לומר לכם, אה, כמה דברים…אין ספק, כבוד השר, שאולי מבחינה משפטית צריכים לבדוק באמת כמה דברים ואני לא בקיא בענייני משפטים ומה קורה בעניין ברירת המחדל, אם באמת הוא לא גובל באיזה משהו שהוא, אתה יודע, גלישה וכניסה לפרטיות, אבל אני חייב לומר ואני בן 31, תל אביבי, צעיר וליברלי.. אני חייב להגיד שבעיני זה חוק מקסים. ואולי עכשיו כמה מחברי ששומעים את תוכנית הבראנז’ה מזדעזעים, קיבלתי כמה סמסים של מה זה החוק הזה, אני חייב לומר שבעיני זה דבר מבורך. כל עוד לא יסגרו את פייסבוק – שיהיה חוק!

http://www.divshare.com/flash/playlist?myId=3942373-6c7

תגידו, זה לא מדכא? אין לי עניין לרדת על אברמוביץ – ותגובות מהסוג הזה לא תותרנה כאן – אבל באמת, מה אפשר לומר? שעיתונאי בתחום התקשורת חושב שסוגיות החופש והדמוקרטיה הם בחינה “משפטית” שמי שלא בקיא לא אמור להחזיק דעות לגביהן? יש ים דאחקות שהטקסט מזמין, אבל שניה אחר כך הוא בעיקר מעורר בי עצב. איך אפשר לשכנע את יובל אברמוביץ? זה חשוב, לשכנע אותם. האם אפשר בלי לומר בעצבים את המתבקש תשמע, אתה מדבר שטויות, מכרו לך במקצועיות כותרת מקושטת שגרמה לך לעבור לדום, אה.. וגם הדאחקה על פייסבוק בסוף לא יוצאת ממש טוב?
יש דרך, לדעתכם? כי זה באמת חשוב.

הדיון המלא בתוכנית:
http://www.divshare.com/flash/playlist?myId=3942442-6b0

שר התקשורת אטיאס ואני בראיון בערוץ 2: טוקבק וידאו בתגובה לספין

יש לי הרבה מה לומר על הוידאו הזה, אבל זה כבר יהיה בהזדמנות אחרת. אתמול בערב התראיינתי עם השר אטיאס בערוץ 2. בגלל קוצר הזמן לא יכולתי להגיב לכל מה שאמר. אז הוספתי את התגובות על הוידאו. אם יש לכם כמה דקות, מומלץ על מסך גדול.

לא משלמים עבור כתיבה בסטטוס (פרט לסטטוס שבדבר)

 

להלן תכתובת מייל ביני לבין עורכת מגזין סטטוס שהחלה בשבוע שעבר והתנהלה ברובה היום. התלבטתי רבות אם לפרסם את הפוסט הזה [1], אבל למרות אי הנעימות, הנושא העקרוני – ניצול הרצון או האינטרס של אנשים לראות את שמם בדפוס – מספיק חשוב לדעתי כדי לחשוף חלקים רחבים ממנה כאן. אם זה לא ברור, אני חושב שהגישה של להציע פרסום ("חשיפה" קוראים לזה בתקשורתית מצויה) בתמורה לעבודה היא עניין בזוי ומעציב. צר לי על אנשי מקצוע שצריכים לעבוד בתנאים כאלה.

בנושא של SBC, המו"ל של סטטוס, הגבתי לפני כמה שבועות על פוסט אצל וולווט, שעסקו בנושאים משיקים. אין לי עניין בויכוח על החשיבה הניהולית העסקית של הדרך בה פועל המו"ל הזה לעומת אחרים, כי זה נותן לה לגיטימציה. נכון, וזה גם משתמע מהתגובה שביקשתי וקיבלתי מרונית שווה, העורכת, לפני הפרסום (מופיעה בסוף), רוב המו"לים פועלים בדרכים דומות. זו אחת הסיבות למשבר הקיים בעיתונות.

גדי שלום שמי רונית שווה ואני עורכת מגזין סטטוס – הירחון לחשיבה ניהולית.  אנחנו מקדישים גיליון לנושא פרסום-שיווק, ובעקבות קריאה של חומרים שלך, לאורך השנים, הייתי שמחה מאוד לפרסם מאמר שלך בנושא: פרסום, הרשת וטכנולוגיות נוספות.
נמצאת בטל: XXXXX וגם, כמובן, במייל. המון תודה רונית

שלום רונית 
בעקרון הייתי שמח להיענות להצעתך, אולם מנסיוני עם SBC אתה רואה מהם את
הכסף רק אחרי שכבר שילמת עליו את המעמ, מס הכנסה והביטוח הלאומי. 

אם יש אפשרות להבטיח תשלום – אני מניח שנסתדר לגבי גובהו – במועד, יש על  מה לדבר.
כל טוב בכל מקרה.
גדי 

הי גדי
אכן, לעתים יש בעיות עם סדרי התשלומים,
אבל במקרה שלי העניין פתור.
לא משלמים עבור הכתיבה בסטטוס
(פרט לסטטוס שבדבר),

בקיצור, נראה שלא הבהרתי את העניין
בבקשתי המקורית,
אך אין תגמול כספי עבור הכתיבה.
אם בכל זאת, תרצה לכתוב,
ההצעה עודנה בעינה
ואנחנו נשמח מאוד.

שבוע טוב
רונית 

תמהני אם תשמחו במידה ואעשה פרסום פומבי לחילופי המיילים בינינו.
כנראה שלא הבנתי אותך, חשבתי לרגע שמדובר בניסיון לעיתון רציני.
צר לי שאין לך תקציב לעבוד, בהצלחה שיהיה.

כותבי סטטוס, רובם ככולם, אינם כתבים
ואין הם "עובדים" בסטטוס.
לרובם יש מקצועות אחרים הקשורים בצורה זו או אחרת בניהול ו/או בנושא ספציפי המעסיק את הירחון.

בגלל רצינותו הרבה, אין הוא מעסיק עיתונאים ואין הוא עוסק בהבאת "סיפורים צבעוניים וסקסיים"
אלא מנסה ללמוד וללמד באמצעות אנשי מקצוע בתחומים שונים, ביניהם:
מנכ"לים, אנשי משאבי אנוש, מנהלי ידע, פרסומאים, אנשי שיווק, יועצים ארגוניים, אנשי פיננסים ורואי חשבון, אנשי משפט,
פסיכולוגים, מאמנים ועוד.
כולם מתפרנסים יפה מאוד
(אמנם ייתכן ש-800-1,000 ₪ עבור כתבה היו נחמדים להם,
אך לא היו ממש מפרנסים אותם)
כולם רציניים וכולם גאים לפרסם מאמרים בסטטוס
וחשים שנפל כבוד בחלקם.
הם חשים שפרסום מאמר במגזין מעניק להם תגמול וערך גדול בהרבה
מהתשלום הסטנדרטי עבור כתבה.
צר לי שהמניע שלך לכתוב הוא רק אותו תשלום סטנדרטי,
וחבל.

במידה שתמצא לנכון לפרסם בפומבי את חילופי המיילים בינינו,
אודה לך אם תהיה הגון לעשות פומבי גם למייל זה.

בברכה ובהצלחה
רונית

הי רונית
אין לי שום דבר אישי נגדך, להיפך.
זה נושא עקרוני. SBC אינו מוסד ללא כוונת רווח, בפעם האחרונה שבדקתי. אני לא כותב בחינם עבור מוסדות כלכליים שידועים בכך שהם שונאים לשלם גם כשהם מעוניינים בכך.
ואם כתבה אינה מפרנסת אותי, סימן שראוי שאעבוד בחינם? האם הערך של מאמר בחתימתי בסטטוס הוא כזה ששווה את הכתיבה בהתנדבות?

אותו "תשלום סטנדרטי" אינו עניין הראוי לבוז או לזלזול, ואם יש מקום לצער הוא רק שאת, כעיתונאית, סבורה כך . הוא שכר עבור עבודה שלמרות שאינה קשה כמו עבודה במכרה, הרי שאינה פחותה. אני משקיע בכתיבתי ואני מאוד שמח להערכה, אבל מצפה לתמורה.

המניעים שלי לכתוב עבור סטטוס הם יותר מהסטטוס של הופעה במגזין הזה. טקסטים שלי כבר הופיעו במקומות לא פחות מכובדים. כאלה שמשלמים.

לא תערכי בחינם רק עבור הסטטוס שבהיותך עורכת סטטוס, לא? 

הי גדי

חיפשתי אם יש טלפון שלך בסוף, כדי לדבר..
בכל אופן, גם לי כמובן, אין דבר נגדך.

הייתי שמחה מאוד לשלם לכל מי שעושה עבודה.
אני בעצמי מתפרנסת מעיתונות ואינני מזלזלת בשום סכום שמשולם.

למיטב ידיעתי, סטטוס הוא המגזין היחיד של
SBC שאינו משלם לכותביו וגם אינו מעסיק עיתונאים
פרט לי, ולכן אני מראיינת מדי חודש אנשים כחלק מעבודתי.
נושא אי-התשלום קיבל תוקף בזכות העובדה
שכותביו מוצאים את פרנסתם במקומות אחרים
ולפעמים הסכום שהוצע היה קצת מגוחך עבורם.
וחוץ מזה, לרוב הכותבים יש אינטרסים לכתוב:
איש אקדמיה רוצה לכתוב מאמר כדי לקבל במה מחוץ לאוניברסיטה; מחבר ספר מקדם בעקיפין את ספרו, יועץ חושב שישיג לקוחות חדשים אם יכתוב מאמר מצוין; מנהל בדרגת ביניים מתייחס למאמר כאל משהו שיקדם אותו בתוך ההיררכיה הארגונית שלו
וכן, יש גם מי שרואה יוקרה בפרסום מאמר בסטטוס.
והמסקנה העיקרית מכל חילופי המיילים היא שאסור להרגיז אישה שלא ישנה בלילה בגלל ילדיה
עם אמירות טיזריות כאלו על עשיית פומבי וכדומה.
בכל מקרה, שיהיה רק טוב
רונית 

—-

דיברתי עם רונית בטלפון, הסברתי לה את דעתי לגבי החשיבות העקרונית שבהפסקת ההתעלמות מהנושא הזה בתוך הבראנז'ה. זה שכולם יודעים על זה, מדגיש עוד יותר את חשיבות העניין של לא לפחד לדבר על זה.

אם לא היה ברור קודם, ולמען הסר ספק, הטענה העיקרית שלי היא לא כלפי שווה אלא כלפי מו"לים – וזה בהחלט לא רק SBC, זה גם אתרי אינטרנט שחלקם נחזים להיות מכובדים והם בבעלות כלי תקשורת מרכזיים ועשירים – שהופכים את הכתיבה למשהו שתמיד יהיה מישהו עם אינטרס לתת אותו בחינם. זה לא שלא יצא לי לראות כלי תקשורת מרהיבים שנוצרו בהתנדבות – זה רק שמעולם לא ראיתי משהו מרהיב התנדבותי כזה שנעשה על ידי עסק מסחרי.

בכל מקרה, ביקשתי מרונית תגובה מסכמת, והנה היא:

—-

 

לכולנו ידוע, שהמו"לים בארץ אינם צדיקים גדולים,
לא בנושא התשלום וגם לא בתחומים אחרים.

מבחינה זו סטטוס משתדל לשמור על ניקיון ושקיפות.
לא מבטיחים משכורת, ואחרי זה צריך לרדוף אחרי הצ'ק.
כללי המשחק ברורים: אם מישהו לא רוצה לכתוב בגלל שלא משלמים הוא לא כותב,
אין כעס ואין עסק, זה לגיטימי לחלוטין.
מי שבוחר לכתוב עושה זאת כי הוא רוצה,
כי כיף לו לפרסם, או שיש לו אינטרס, כמו שציינתי מקודם.

אני מתייחסת אל סטטוס כאל אחד המגזינים הרציניים ביותר,
הוא מקצועי מאוד, מעודכן, מוקפד, הוא נטול צהבהבות
והוא לא פעם מקדים את השאר;
ורק כדי לסבר את העין; כבר בגיליון אוגוסט 2004
כתבנו בו על תופעת הרשתות החברתיות ברשת,
הרבה לפני שדה-מרקר, למשל, פרסם משהו.

אני אמנם מתפרנסת מהמגזין אבל גם נהנית מאוד לערוך אותו
ולפגוש דרכו אנשים חכמים ומעניינים
הלוואי שיכולתי לשלם לכל אחד,
אבל אין לי בעיה אתית לחיות עם כללי המשחק הקיימים,
בהם הכל ידוע וגלוי ושקוף
ומבוסס אך ורק על הסכמה.

בברכה
רונית

מה אתם חושבים? טוקבקים בעילום שם יצטרכו להיות מעניינים וחסרי אלימות במיוחד כדי להישאר.

 

[1] התלבטתי רבות אם לפרסם את הפוסט הזה או לתת אותו לעידוק, שיפרסם אצלו

אהוד ברק, יאיר לפיד והזיכרון הקולקטיבי

לפני כמה שנים כתב נחום ברנע מאמר מתקומם על כך שמרבית הצעירים בארה"ב שואבים את הידע שלהם על הפוליטיקה מהתוכנית של ג'ון סטיוארט. חשבתי אז עד כמה התברכה אמריקה שיש לצעיריה אפשרות לראות תוכניות העוסקות בענייני היום המוגשת על ידי מערכת ומגיש נטולי מטאטא באחוריהם.

התוכנית "עד כאן" בהגשת אורי גוטליב עוד לא התוכנית של ג'ון סטיוארט, אבל היא בהחלט משתדלת, ומרעננת. בין אם זה נורמן עיסא (מ"עבודה ערבית") שמדבר על איכות הבידוק של פמליית בוש לעומת השב"כ, ובין אם זה הששון בו גוטליב, כמו סטיוארט ממש, נועץ שיניו בפאשלה או חיפוף עיתונאי של קולגה. במקרה הזה, יאיר לפיד.

גם אומואים נהיים אבאים

תכירו בבקשה את יהונתן עודד וולק, בנם בכורם של דבירסקי ומיטל:

מזל טוב!

(ולזה מתלווה הלינק הבא שמצאתי היום באיזה בלוג (צ'טער, שכחתי איזה), שראוי ללוות כל איחול לצאצא חדש. עשה ואל תעשה עם תינוקות)

האם אני השפוי היחיד במדינה אדישה וקרת-לב?

יזהר בירן, תלמיד שלי בבאר שבע, מנהל בלוג על שביתת המרצים. ציטוט:

"

האם אני השפוי היחיד במדינה אדישה וקרת-לב? בחודשיים האחרונים מצאתי את עצמי מתעניין יותר ויותר בנעשה בארצנו. אחרי כמעט שנתיים בחו"ל בהם כל שרציתי הוא להתנתק מהטירוף שאוחז במקום הזה, חזרתי בכדי להיות סטודנט בארץ הזו כי כאן זה הבית ואין תחליף לשפה העברית ועם כל התסכול מ"ישראליות" – ההוויה אצלנו מיוחדת במינה. ובבואי להירשם בדקתי את האוניברסיטאות ולא את המכללות כי הן מייצגות בעיניי את היוקרה, המעמד וסמל הסטטוס של ההשכלה הגבוהה, הרי לכל סטודנט ידוע שהמרצים הטובים ביותר, המחקרים האיכותיים ביותר והחשיבות הגדולה ביותר נמצאים באוניברסיטאות ובמה שהן מייצגות. כך לפחות חשבתי..

מסתבר שטעיתי טעות גדולה. הבועה התנפצה בפניי ואיתה גם כנראה החלום לסיים את שנה א' ב-2008. האוצר בעקשנותו הוכיח לנו שוב (ושוב ושוב – ראו ערך שביתת המורים, שביתת הנכים, ניצולי השואה, שביתת התרבות..) שהקפיטליזם מנצח ושמקומם של הערכים מחוץ לפוליטיקה."

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=511708

השתמטו מצה"ל לפי סעיף 239/ח לחוק השיפוט הצבאי

הידיעה הבאה בוויינט, על זוג אחים שנעצרו על "עריקה" מצה"ל, כפי הנראה, עושה שימוש בשיחדש האנטי-משתמטי: הם נעצרו על השתמטות, המשטרה הצבאית עצרה אותם על השתמטות וכו'. נשאלות שתי שאלות: האם העיתונאי והעורך שהעלו את הידיעה יודעים שאין שום עבירה של השתמטות ויש של עריקה, לפיכך הם במקרה הטוב לא ממש מקצועיים? והשאלה השניה, האם בכך שסוף סוף הבנו מהי ההשתמטות הזו, עריקה מצה"ל, אפשר לסגור עניין ולזכור שיש לנו עניין עם פחות מאחוז של משתמטים?

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3490330,00.html

איכה הייתה לחור מעפן קריה נאמנה?

ותיקי הבלוג ודאי זוכרים את חיבתי לבלוג הקפיטליסט היומי ("אסף, אתה חייב זיון"). לפנות בוקר היום פורסם שם מאמר תגובה של אורי רדלר לפוסט של רותם סלע, שהחל כטיקבוק לפוסט של סלע. הנושא הוא מדיניות חלוקת משאבי התרבות בין תל אביב והפריפריה, כשסלע טוען שיש לפזר את אנשי התרבות בכל רחבי ישראל. הדיון מעניין חלקית, אבל את עיני משכה במיוחד פסקת הסיום התל-אביבית של רדלר לדבריו של סלע:

"הבאר שבעים מודעים היטב לכך שהם גרים בפריפריה. התל אביבים שיאלצו לעבור לגור בחור הבה“דים מודעים לכך גם כן. הירושלמים, הם לבדם, עדיין תקועים עם הגבות למעלה, אי שם מתחת לבלורית המסורקת בפסוקת חינוכית: איכה הייתה לחור מעפן קריה נאמנה? היתכן כי עירנו הנאווה, בה הרים וגבעות, שכונות ועיר עתיקה, אבנים וכותל, נהגי מוניות שלא מפעילים מונה ורחוב יפו, עגנון ואולמרט, אקלים נעים ונטול לחות וסוודר בקיץ — הייתכן כי עיר כל הפלאות הללו רק משנה היא לעיר אפופת גולגלכי השקמים והלחה שלחוף הים? איככה היה זה והתגשם כי עיר הנצח היא בעצם רק הסגנית הנצחית, הסימפטית עם עילגת, לתל אביב הזמנית לנצח?"

יותר מעשרים שנה עברו מאז מאמרו המונומנטלי של דורון רוזנבלום "תוגת ירושלים", וזה עדיין לא נקלט.

צילום: אהרל'ה

סמלו של מלאך המוות הופיע בגלובס

 

מתי גולן כתב בגלובס טור בנושא ועידת אנאפוליס, ובשולי הדברים הוסיף משהו קצר בנושא אחר לגמרי, שראוי לציטוט במלואו:

"ככה נולדים חזיזים

אתמול יצא לי להיות במשחק הכדורסל בעפולה של הפועל המקומית נגד מכבי ת"א. אוהד של מכבי הניף, לצהלת חבריו, דגל שחור ובו גפיים וראש של שלד, סמל מלאך המוות. כולם ראו – השוטרים, הקצינים, מזרחי וחבריו להנהלה. אף אחד לא עשה דבר. ככה נולדים חזיזים."

 סמל מלאך המוות?? סמל מלאך המוות?? אתם רוצים לומר לי שמתי גולן לא מכיר את ה"ג'ולי רוג'ר", סמל הפיראטים באשר הם שם? שמעולם הוא לא ראה ולו אחד מסדרת הסרטים של וולט דיסני, "מלאכי המוות של הקריביים"? 

אוהדי מכבי עם סמל מלאך המוות

זה הזכיר לי את הסיפורים על צוות הפיתוח של המקינטוש הראשון, שעבדו בבניין נפרד באפל ובין יתר האלמנטים שעזרו לתחושת היחידה המובחרת שהיתה להם, היה גם דגל פיראטים על הקיר. אני זוכר שבימיה הראשונים של נענע אמרנו שראוי לתלות גם שם דגל כזה, ואיזהשהו יום עברתי עם דביר בחנות דגלים בתל אביב, והמוכר הסתכל עלינו כמו על מפגרים. שנים אחר כך, בביקור באמסטרדם, עצרתי בחנות של מלחים וספנים (לא זוכר את הכתובת, נו, ברור) וקניתי שם דגל פיראטים קטן. כשדביר פיתח עבור תפוז כמה פרויקטים, הוא היה תלוי בחדר העבודה שלו. כיום הוא תלוי – לא פרוס אלא בקצהו – על לוח השעם בחדר העבודה שלי. נדמה לי שאקח אותו עמי למקום העבודה המסודר הבא שיהיה, אם כי עולה החשש שמי שקורא את מתי גולן בגלובס עוד יחשוב שאני אוהד של מכבי תל אביב.

משרדי צוות הפיתוח של המקינטוש הראשון, 1984 (פורצ'ן)

***