מתכון מצולם: מרק שועית (*), עגבניות ובשר מעושן

(*) שועית על שום מה? מאחר וידוע שבמסעדות עממיות, היכן שמאייתים "שועית" יהיה תמיד טעים יותר מהמקומות בהם מאייתים "שעועית". והמרק הזה, שועית משו משו.

הפוסט הזה נהגה כדי לענות על הדרישה של הטוקבקיסטים (אהלן עמי!) שביקשו את מתכונו לפני שנתיים, וכחלק מהפרויקט מרקי החורף הנאה "בוחשים בקלחת" של הבלוגים "בצק אלים" ו"תופינים".

זהו מתכון אהוב שאני מוסיף ומשכלל (לאט, בכובד ראש, בנחת, מתוך מודעות לתפקידו ההיסטורי של המתכון) מזה חמש עשרה שנה. הגרסה שלפניכם היא האחרונה שלו, ובאחריות, המתכון היחיד הטוב ממנו לעיתות חורף אלו שתמצאו באינטרנט הוא זה של העוף בוויסקי.

מוכנים? בראשית יבוא המבט:

נוזל עשיר, סמיך, חריף ושמנוני במידה, בתוכו צפים המון דברים טובים: שעועית, בשר מעושן, קרעי עגבניות קלופות, גלדי בצל, ירקות ופטריות. אם התמונה הזו לא עובדת עליכם, הפוסט הזה יהיה בזבוז בשבילכם. אם כן, אז יאללה, לעבודה.

 

לוקחים שני קישואים, שוטפים ומסירים את העוקצים. במקרה הזה השתמשתי בזוקיני אחד ובקישוא רגיל אחד, כי זה פשוט מה שהיה במקרר. פורסים חצי מכל קישוא (או אחד מהם במקרה שהשתמשתם בשניים שהם אותו דבר) לפרוסות דקות יחסית (עובי 0.5 ס"מ), ואת היתרה לקוביות קטנות. כמו שתראו בהמשך עם ירקות אחרים צורת החיתוך הזו ממשיכה. החתיכות הגדולות נראות לעין ומשתלבות בחוויית ה"מלא דברים טובים" שיש במרק, החתיכות הקטנות מהוות את בסיס ה"וואלה, יש גם מלא דברים טובים קטנים!" שבמרק. מאוד חשוב. נשבע.

 

את אותו חיתוך (חצי ככה וחצי ככה) עורכים גם לחמישה-שישה גזרים יפים וקלופים. מוסיפים גם שורש פטרוזיליה גדול אחד, אותו סתם מקלפים.

 

בצל אחד גדול מאוד נחתך לשישה חלקים, ואז מפרידים את גלדיו.

 

וכאן כל ערימת הירקות הבסיסית, מחכה לתורה לתרום את חלקה למרק. איש בל ישתמט!

 

שני בצלים בינוניים, פלפל חריף (אדום עדיף על ירוק) אחד וחמש-שש-שבע-כמה שבא לכם שיני שום נקצצים לחתיכות קטנות. עכשיו תור הבשר:

 

עכשיו אתם אומרים סאממק גדי, לא יכולת לתת מתכון כמו בנאדם עם כל המצרכים מסודרים בהתחלה? יאללה, לגשת לסופר/קצב/טיב טעם. הבשרים אמורים לכלול: בשר מעושן כלשהו, עצם אחת לפחות, וקבנוס מעושן. להלן הטריו המנצח שלי: נתח צלעות מעושנות של מזרע (לפחות 250 גרם), נתח אחד של אוסובוקו עגל, שקית קטנה של מיני קבנוסים של מזרע. הבשר נחתך לקוביות בינוניות קטנות, הקבנוסים לעיגולים חמודים. מנקים את הבשר מהשומן ושומרים אותו בצד.

מכניסים לסיר חצי כף שמן ואת חתיכות השומן מהבשר. מאדים בתוכם את תערובת הבצל-שום-פלפל חריף כמה דקות על אש גבוהה, עד שהבצל מתחיל להזהיב. ואז –

 

מוסיפים את כל הבשרים שחתכנו, מערבבים קלות מדי פעם במשך חמש דקות נוספות. הריח אמור להתחיל להטריף אתכם בשלב הזה.

 

מוסיפים את תערובת הירקות החתוכים בשתי שיטות שהכנו קודם, ושוב, ערבוב קל מדי פעם. כל התהליך להלן חשוב מאוד למיצוי הטעמים השונים של חומרי הגלם.

 

המהדרין הולכים לשוק, קונים שעועית בובעס גדולה, משרים לילה שלם במים ולא מרגישים שום הבדל. אני, כמו שסיפרתי לכם במתכון החמין-החמים מלפני שנה וחצי, מסתפק בהחלט בשעועית הלבנה והכבר מבושלת של סנפרוסט. חוסכת הרבה עבודה – רק לא לשכוח להפשיר קודם. צריך גם קופסה אחת של עגבניות מקולפות, מומלץ דגם השפם העברי.

 

מרוקנים את תוכן הקופסה לקערה, ובעזרת סכין (או הידיים, זה כיף) חותכים את העגבניות לכמה חלקים. לא קטנים מדי. את העגבניות מוסיפים לסיר. לא לזרוק את הנוזלים שבקערה.

 

מוסיפים עם העגבניות עוד כפית אחת של סוכר לסיר, אמונה טפלה נגד חמיצות העגבניות. סוכר בתמונות נראה בכמות רבה יותר מאשר במציאות – במתכון ריבה שהעליתי לפליקר לפני כמה חודשים, היו שחשבו שמדובר בכמויות סוכר מטורפות, ולא היא.

 

ערבובון קל, הניחוחות והאדים ממשיכים להנעים את חלל המטבח. זה הזמן להיות חזקים ולהמשיך במלאכה.

 

מוסיפים את השעועית הלבנה שהופשרה היטב, נותנים עוד ערבובון ועוד דקותיים –

 

עכשיו מוסיפים את מיץ העגבניות שנשאר בקערה. עוד ערבוב. אני נוהג להכניס (אבל לא להודות בזה ולכן אין צילום) בשלב הזה גם מעט ג'ינג'ר כתוש, אותו אני קוטף בהרי הגליל. או במגשיות הקפואות שבסופר.

 

טפיחה על המצח בכף יד פתוחה, סאממק למה רשימת המצרכים לא מופיעה בהתחלה, וכאן מוצע שדרוג מתבקש: חבילת פטריות פורצ'יני. אין צורך להשרות במים לפני, הן יספגו מספיק מים בתהליך הבישול. להוסיף, בטח להוסיף.

 

בשלב הזה אני מוסיף עוד גבעול אחד (!) קצוץ של כוסברה, כרמז מטרים להצעת ההגשה, ועוד ערבוב של התערובת המהבילה.

 

מוסיפים מים. לתושבי תל אביב מומלץ להשתמש במים מינראליים. כשלושה ליטרים, או כמה שהסיר מאפשר. מרתיחים לחמש דקות. מורידים לאש קטנה ומסירים (בעזרת מגבת מטבח מנייר) את הקצף שנוצר על פני הנוזל. מבשלים על אש קטנה לפחות שעתיים. אפשר להוסיף טיפה מים אם ירדו בשל הבישול הארוך, ואז להמתין עוד כחצי שעה שהנוזלים יתחממו ויתמזגו היטב.

 

מוזגים לקערות ומקשטים בכוסברה קצוצה. אה-מחייה. אחרי שגומרים לאכול, חוזרים לפוסט הזה ואומרים תודה לגדי.

עובדים יקרים, אנחנו לא משפחה

וכה אמר המנכ"ל:

עובדים יקרים. בלא מעט חברות ישראליות תשמעו את הנהלת החברה מדווחת לעיתונות, או את מנכ"ל החברה מדווח בראיון אישי (לצד הלברדור וה-4X4) כי "אצלנו בחברה כולם כמו משפחה". זה, כמובן, לא נכון. משפחה לא בוחרים, מקום עבודה כן. במשפחה לעתים נאבקים ולעתים מסייעים זה לזה. בארגון משתמשים ב"כוח האדם" כדי לפעול לטובת הארגון, וזה בלבד. הארגון זה לא אתם, למרות שיש מנהלים שתמיד יאמרו שהארגון זה כוח האדם שלו. הארגון זה הבעלים שלו. עובדים מקבלים יחס בהתאם לתפוקה שלהם לטובת הארגון – ולמרבה הצער, לעתים נדירות התמורה והיחס אמנם הוגנים. איני מדבר כמובן על "שכירים" בדרג של מנהלים, כלומר שלי, אלא על כלל העובדים, כלומר אתם. ככה זה במשפחה, במיוחד אם היא מימי הביניים.

עובדי היקרים, אנחנו לא משפחה. אנחנו עסק. הדבר היחיד שאני יכול להבטיח לכם הוא שנהיה הוגנים כלפיכם, נשלם לכם שכר הוגן במקום מס שפתיים של "כולנו משפחה אחת", כדי שהמשפחות האמיתיות שלכם לא יאלצו לסבול יותר מדי. אנחנו מאמינים שלא צריך לעודד נאמנות של עובדים בעזרת סיסמאות ועלובות, שכולם – אבל כולם – יודעים שהן שקריות. אנו מאמינים בגאווה מקצועית של אנשי מקצוע, ולא משנה מה אתם עושים בארגון.

(סתם, הזיה בהקיץ אחרי שקראתי את רוגל אלפר מלפני שבועיים. תקראו, מצויין כרגיל).

הודעה לדרור גלוברמן ודרור פויר

שלום חברים, מה קורה? מקווה שהלהקה סבבה, הילדים (פויר) סבבה והבחירות לעירייה (פויר וכולנו) יהיו יותר מסבבה. בפוסט במקום אחר מישהו הזכיר לי את העניין שנדבר עליו עכשיו, ושאולי הוא ראוי לאזכור, וחשבתי שאתם הדרך הטובה ביותר כדי ליצור קשר ולהעביר את זה הלאה לנמען.

הנמען הוא בסיסט הלהקה שלכם, אראל סג"ל, שהשבוע כתב בטורו בסופשבוע את המשפט הבא: "דברו איתנו על מונחים אורוולייאניים כ'קרבנות השלום'".

אנא הפנו את תשומת לבו לפוסט הזה כאן, ולעובדה הבדוקה כי המונח "קרבנות השלום" אמנם נטבע כפי הנראה על ידי נחום ברנע, אבל הפוליטיקאים הראשונים שהשתמשו בו היו דוברים של הימין, ששמו אותו בפיהם של אנשי שמאל (אלא אם מישהו ימצא מראה מקום ממשי ומדוייק יותר ממה שמצא חנן כהן שם), וחבל שבין כל טיעוניו יסתתר דבר פלסתר לא מדוייק כל כך.

אראל, בניגוד למרבית חברי, אני דווקא מקפיד לא לפספס את הטור שלך ולא מוציא דיבתו רעה גם כשאיני מסכים (ואיני מסכים) עם דעותיך. מדי פעם, בלי שישמעו (מלא קרנפים פה, אתה יודע) אני גם מחבב מאוד את כתיבתך. אבל רבאק, יש כל כך הרבה דברים לא נאים שהשמאל עשה, לפחות את זה תוריד ממנו.

תודה ושלום.

——

קראתי שוב את התגובות לפוסט ההוא, והופה הופה, גיליתי שמגיב הימין שסנט בי בכישרון תחת הכינוי "בבון" הוא לא אחר מיגאל כהן מרחובות, כנראה הטוקבקיסט מהסרט "הטוקבקיסטים" לו החמאתי ממש בשבוע שעבר. אכן, עולם קטן.

אמרתי לבמאי של "הטוקבקיסטים" שזה הולך להיות סרט משעמם

אבל מה לעשות, טעיתי. לפוסט המלא.

העתק: גיא הדס, גלובס

 

האגודל הדואב של נוחי דנקנר

הערב (ראשון, 21 באוקטובר למניינם) התפרסמה באתרים הישראליים ידיעה על סמס ששלח נוחי דנקנר לאורן פרנק, המנכ"ל המפוטר של משרד הפרסום מקאן אריקסון (אם אתם לא בקיאים בפרשה, הודו לאלוהים שאתם בביצה אחרת, ואם ממש תתעקשו תמצאו כאן סיכום ביניים). הסמס, שצוטט במלואו (נרג', וויינט, דהמארקר, גלובס) הוא באורך של איגרת קטנה. למען הדיוק, 167 מילים שהם 863 תווים, כולל רווחים.

כל הידיעות מספרות בביטחון (שיכול, למרות הכחשות אחד העורכים המעורבים שאני לא מאמין להן בשיט, להיות מגובה רק בהבטחות אישיות מיחצ"ן או יועץ תקשורת מקורב היטב) ש"נוחי דנקנר שלח סמס לאורן פרנק". שלח? ממש?

זה לא שזה בלתי אפשרי – סמס בפורמט של MMS יכול להכיל 1000 תווים. אבל עדיין, נוחי דנקנר, איש עסקים בכיר ועסוק מאוד, ישב ביום שישי, נטל לידיו את הטלפון הסלולרי שלו (סלקום, ללא ספק), והקליד? 167 מילים?

בואו נעשה חישוב קצרצר, מקורב ולא ממש מדוייק: בין 863 התווים יש 166 רווחים, המחייבים הקשה כפולה. האותיות שכדי להקלידן צריך ללחוץ על המקש שלוש או ארבע פעמים (כמו ג', ו', ט' וכן הלאה) מופיעות 254 פעמים. אותיות אחרות, כמו ן', דורשות ארבע הקשות על המקלדת הזעירה של הסלולרי. בשלב הזה הפסקתי לספור בעזרת הוורד את המסר, כי כבר הגעתי ל, שימו לב, 1558 הקשות על מקלדת הסלולר הלא נוחה. אני מניח שיחד עם האותיות שדורשות שתי הקשות לכל אחת אנחנו כבר מתקרבים לסביבות ה-1700 הקשות על סלולר, לא כולל זמן המתנה במקרה שצריך להקליד אות מייד אחרי אות אחרת שנמצאת על אותו מקש בסלולרי.

אלוף העולם בהקלדה על סלולרי לשנת 2006, כך מגלה לנו רשת האינטרנט, היה מצליח לעשות את זה בקצת פחות מארבע דקות. אני משוכנע שדנקנר לא מקליד במהירות של בן עשרה סינגפורי שמתאמן הרבה בבית. אז מה נאמר, שמונה – תשע – עשר דקות? ככה בניחותא?

 

גם לאלוף העולם בסמס זה היה לוקח ארבע דקות. לפחות

כמובן שלא. תציצו בידיעות שהפניתי אליהן בתחילת הפוסט – ברובן תמצאו טוקבקיסטים התוהים איך זה שהסמס כזה ארוך (זה ממס, אבל עיתונאים לא מבינים את ההבדל) ומי לעזאזל מאמין שאיש עסקים שהוא מהבכירים בישראל אמנם נטל לידיו את סלולרו (אני לא כותב פלאפונו כי, אתם יודעים, סלקום וזה) והקליד בפועל הודעה כזו ארוכה. כנראה שהעורכים (בחלק מהמקומות החתימה היא מערכתית, לא תחת שמו של עיתונאי. ככה זה כשמערכות מתגאות בהישג שלהן) חושבים שזה לא משנה. הרי אם דנקנר ביקש מעוזר להקליד, אולי אפילו עם ממשק אינטרנטי, זה לא רלוונטי לידיעת מיצי הביצה עצמה.

אבל מה, זה כן רלוונטי. לידיעה יש את כל הסממנים של ידיעת יח"צות קלאסית. אתם מכירים ידיעות כאלה, הן מרכיבות את רוב העיתונות שאתם קוראים היום. אין לי מושג למה, אבל קצת מטריד אותי שלא מעט טוקבקיסטים תהו על משהו – מעורר תהיה מעצם טבעו – שלא עניין בכלל את העיתונאים והעורכים שהעלו את הידיעה לאוויר אחרי שקיבלו אותה מאיש יח"צ. מה זה עניינכם קהל יקר, העיקר הביצה, לא העובדה שכתבנו משהו שעל פניו – "נוחי דנקנר שלח סמס לאורן פרנק" – הוא, במקרה הטוב, כיבוס קצר של האמת.

אבל באמת, על מה להתעצבן. אחרי שמוסף הארץ פרסם בסוף השבוע כתבת יה-בה-יה על מסיתי ימין קיצוניים הקוראים לרצח אשכנזים באינטרנט, כתבה מעפנית ברמות (באיזה רמות? בוא נאמר שעניין מרכזי של רמי יצהר היה חושב פעמיים לפני שהיה מפרסם דרעק כזה), מה אני מתפלא על עורכי הערב באינטרנט העברי שלא שמים לב במה הקהל שלהם – טוקבקים, נו – מתעניין.

(בזה הרגע פספסתי אפשרות שהפוסט, שמפורסם גם בבלוג שלי בדה-מארקר, יגיע להפניה מעמודו הראשי של האתר. מצד שני, אני לקוח משלם של הארץ אז מותר לי להתלונן על כתבות שמעליבות אותי כקורא. לא?)

פוקר: מתמטיקה למפגרים

בשורה לחובבי הפוקר העבריים: "ספר הפוקר הירוק" של פיל גורדון, שנחשב לאחד מספרי היסוד הטובים ביותר בתחום, תורגם לעברית. הספר מיועד לשחקנים שכבר ראו כמה פלופים בחיים שלהם, שלא לדבר על שילמו עליהם.

הקטע של גורדון זה שהוא ממעט בסטטיסטיקות ובטבלאות סיכויים כי הוא יודע שלא פחות חשוב שתבינו את העקרונות, ולכן הוא המציא את עקרון השתיים-ארבע שמתייחס למתמטיקה כמו שלוח הזמנים של רכבת ישראל מתייחס לשעון: לא מדעי, אבל מספיק קרוב כדי להשתמש בזה.

עקרון השתים-ארבע עוסק ב-Outs, "קלפי הפגיעה" שאתה רוצה לקבל אחרי הפלופ (פעם אחרונה שאנו מסבירים – פלופ הוא שלושת הקלפים הראשונים שנפתחים במרכז השולחן) כדי לקבל יד שאיתה תוכל לשחק. החוק מאפשר לך לחשב בקלות ובמהירות את הסיכוי שלך לקבל אחד מהם – וכך לקבוע כמה כסף אתה מוכן לסכן בשלב הפלופ. כך, למשל, אם יש לך שני לבבות ביד, ובין שלושת הקלפים שכבר שעל השולחן יש עוד שני לבבות, ואתה משוכנע שאם יגיע עוד לב אחד אין מצב שמישהו ייקח לך את היד – הרי שאתה מחכה ל-9 קלפי פגיעה (הלבבות הנותרים) שמסתובבים בחפיסה. הסטטיסטיקה מדברת על 19.1 סיכוי לקבל לב בקלף הרביעי, ועוד 19.6 לקבל אותו בחמישי אם פספסת ברביעי – וביחד 35% שהלב יגיע באחד מהשניים הנותרים.

בא פיל גורדון ואומר: עזבו אתכם מהחישובים המורכבים האלו עם הספרות שאחרי הנקודה וכל ההתאמות העדינות האלה. בחפיסת הקלפים יש 52 קלפים, כלומר, כל קלף מייצג קצת פחות משני אחוז. בערך שני אחוז זה מספיק טוב ליד השולחן, ככה שהסיכוי שלך הוא מספר הקלפים שחסרים לך כפול שתיים לכל קלף שעוד צריך לצאת. אז תשעה קלפי פגיעה שנמצאים בחוץ כפול שתיים זה 18 אחוז סיכוי שתקבל אותם בקלף הרביעי, ועוד 18 אחוז שתקבל בקלף החמישי וביחד זה יוצא 36 אחוז — וזה לטענת גורדון מספיק קרוב בשביל שתתכנן את ההימור שלך. למעשה, מבחינתנו זה אפילו מספיק פשוט כדי שגם אם יש לך בפה סיגריה ביתית שקמרלינג הכין תוכל לחשב כמה סיכויים יש לך.

כך למשל אם יש לך ביד שני קלפים שגבוהים יותר מאשר השלושה שעל השולחן, ונדמה לך שמי שמולך השלים כנראה זוג קטן והוא מהמר אז הסיכוי שלך לפי שיטת גורדון לקבל את הקלף שייתן לך זוג גבוה יותר הוא 24%: שישה קלפי פגיעה אפשריים כפול שתיים כפול שני הקלפים שצריכים להגיע (לפי מתמטיקה אמיתית הסיכוי הוא 24.1, שזה עדיין כרבע מכל הידיים) . וזה אומר הרבה יותר מהכלום שהיה נדמה לך שאתה מחזיק ביד, ובטח מצדיק הימור נוסף שגודלו יהיה פחות מרבע הקופה.

יד הפוקר הגדולה ביותר שלקחתי בחיים. שני המלכים העלה מספיק כדי שנישאר רק שנינו, זה נגמר באול-אין בשלב הטרן (קלף רביעי). עיבוד פוטושופ

פוקר כולל בתוכו מרכיבים של מזל, יכולת אבחנה פסיכולוגית, התמודדות עצמית וביצים גדולות, לא פחות ממתמטיקה והסתברות. אבל כל מי הקרח שזורמים לך בעורקים לא יצילו אותך אם לא תלמד לחשב במהירות את הסיכוי האמיתי שלך אחרי הפלופ. אם נדמה לך ולו לרגע שאנחנו קצת מגזימים ושכל החישובים האלו זה שטויות – מה נאמר? אתה צודק, תפסת אותנו, עכשיו בוא לפה ותשים כסף על השולחן.

פורסם בבלייזר

לרכישת ספר הפוקר הירוק בעברית

החרם בוטל

אופסל'ה.

כאן היתה דאחקה של אמצע הלילה בין חברים. וכמו כל דבר שקורה בלילה בין חברים, מה שקורה ברשימה נשאר ברשימה.

 

מישראלי נמסר בתגובה: אנחנו כאלה חארות, שאתם לא מאמינים

ידיעה בגלובס מעכשיו מספרת על קשיים בתשלום משכורות ו/או פיצויי פיטורין לעובדי החינמון ישראלי. להלן ציטוט:

מ"ישראלי" נמסר בתגובה, כי "רוב העובדים קיבלו את שכרם במלואו, חלק קטן יקבלו את החלק שלא שולם ביום הקרוב. יכול להיות שעם חלק מהעובדים המפוטרים עדיין לא סיימנו את החשבון ובנוסף אין לשכוח שחלק מהמפוטרים עובדים היום ב'ישראל היום'.

אין לשכוח, מה? מי הבן זונה הטיפש ממערכת ישראלי שאומר את זה וחושב שיש לו איזה שהוא קייס? ומי העיתונאית שלא עושה מזה צימעס אלא מסתפקת בהבאת הדברים בשם אומרם? אה, קוראים לה יעל גאוני. תתביישי לך.

אסור לשכוח, אה?

אסור לשכוח שישראלי הוא חרא של עיתון

אסור לשכוח שגם אם נתייחס בספקנות לדיווחים בעיתונות על מהלכיו העסקיים, עדיין עושה רושם ששלמה בן צבי הוא אדם שאמינותו הכלכלית לא רחוקה מזו של חפציבה.

אסור לשכוח שאין קשר בין המקום אליו עובר עובד (גם אם למתחרה) לזכאותו לפיצויי פיטורין

אסור לשכוח, גם, שליעל גאוני וגלובס היתה כאן פאשלה קטנה. נכון שהעליתם את הציטוט העלוב לכותרת המשנה, אבל מה בדבר לשאול את ה – בן זונה טיפש עם זין נורא קטן שמדבר בעילום שם – למה הוא חושב שהמקום אליו עברו העובדים לשעבר מקנה איזו שהיא זכות בכל מקום – חוץ מבמוחו הקטן והמגעיל – לפגוע בזכויותיהם?

זו היתה דקה וחצי של עצבים. תודה שנשארתם איתנו.

ספר בלשי: איך בדיוק הולכים לדפוק אתכם (תקציב המדינה)

הטקסט שלהלן הוא העתק של פוסט שהתפרסם אצל עידו קינן, שפרסם כמה קטעים מרשימת הדיוור של שלי יחימוביץ'.

 

חוכמת ההמונים נגד ה-PDF של משרד האוצר

מאת עידו קינן

בניגוד בוטה לחשיבות הדיון הציבורי והפוליטי במסמך המדיניות שעל בסיסו נכתבים תקציב 2008 וחוק ההסדרים (ולא משנה מאיזה צד של הפוליטיקה אתם מסתכלים עליהם), את המסמך עצמו קשה מאוד להשיג, ולא במקרה. ח”כ שלי יחימוביץ’ (עבודה) קיבלה בתחילה הדלפה של עותק מסומן של המסמך, אותו לא יכלה לפרסם כדי לא לחשוף את המקור. עכשיו היא מפרסמת בבלוג שלה את המסמך המלא, אבל בקובץ PDF.

למה בפורמט PDF הסגור ולא בפורמט טקסט פתוח שמקל על העתקת קטעים לצורך ציטוטם ודיון בהם? יחימוביץ’ מסבירה באימייל שנשלח לרשימת התפוצה שלה:

הספר בקובץ PDF, חס וחלילה לא ב WORD. האדם היחיד במדינה שיש לו קובץ WORD הוא הממונה על התקציבים באוצר קובי הבר, העמודים לא ממוספרים [הם כן – ע”ק], גם החלטות הממשלה לא. אין לוגו. אפילו בשב”כ ובמוסד אין סודיות כזאת. וכל זאת למה? כדי שלא נדע, לא נלמד ולא ננתח את פרטי האסון שהם ממיטים עלינו.

איך מתמודדים עם זה? בעזרת חוכמת ההמונים וביזור המשימות.

1) הנגשה. “אם יש בכם גאון שיודע להפוך את זה לWORD זה יקל עלינו מאד”, מבקשת יחימוביץ’, ואני מוסיף: להמיר את הפדף לפורמט טקסט לא מוגן (txt, rtf, אפילו doc) ולשלוח לה עותק באימייל‘ .

2) חשיפה. לפרסם את הטקסט באתר אינטרנט, בסביבה קהילתית (וויקי, פורום, בלוג, וואטאבר).

3) ניתוח. יחימוביץ’ מבקשת “לשלוח לנו בהקדם הערות ענייניות לסעיפים בספר שאתם מבינים בהם”. אבל אל תעשו את זה לבד – בדיוק בשביל זה העלינו את המסמך לסביבה הקהילתית בסעיף הקודם. דיון משותף ודאי יוביל למסקנות חדות ומנומקות יותר.

שתיים בלילה, המגדל החדש בשדרות רוטשילד

השעה שתיים בלילה בשדרות רוטישלד. צליל ניסור מתכת נישא באוויר הכבד. מבט למעלה מגלה שגם עכשיו, לא ינום ולא יישן פועל ישראל. אח, איזו תחושה מרעננת של עשייה.

אל תפספו את הפוסט של יודן רופא "הרחוב הישראלי עוד לא מת, אבל האדריכלים עובדים על זה".

 

 

 

ונזכרתי במשהו: השבוע ישבתי בקיוסק בשדרה פינת מאז"ה, כשלפתע עברו חתן (חליפה של דורון אשכנזי) וכלה (סאטן לבנה), מטיילים יד ביד בשדרה, כשצלם מתרוצץ לפניהם ומנסה לתפוס אותם בפוזות לכאורה טבעיות. דבר אחד לזכותם של המגדלים – הם יצליחו לגרש מפה את ההגירה מצ'רלס קלור.