כשהייתי ילד שידרו בטלוויזיה, בוודאי יותר מפעם אחת, את הסרט התיעודי "מדוע לא הופצצה אושוויץ". כידוע, מפציצי בעלות הברית טסו באזור מדי יום, ולו להק אחד היה מוריד את פצצותיו על המסילה, תאי הגזים ויתר הפסיליטיז שבמחנה ייתכן וחלק גדול מיהדות הונגריה היה ניצל. השאלה שנשאלה בסרט לא נענתה שם, והתשובות היחידות שיש לי נעות בין "ככה זה" הוונגוטי לבין "כי בני אדם זה חרא של דבר". יש עוד כמה תשובות על הרצף, אבל כמו השתיים הקודמות אין בהן, בעצם, תשובה (זו התשובה ב"שאלות נפוצות" באתר יד ושם).
בבלוג של שי מהג'ויינט מצאתי את הלינקים לפרויקט של גוגל ושל מוזיאון השואה האמריקני, המתעד את הזוועות הרחוקות מהעין המתרחשות במחוז דארפור שבסודן. בעזרת צילומי הלוויין של Google Earth אפשר לעקוב ולראות כפר חרב אחרי כפר חרב, ולמצוא עוד ועוד מידע על מה שקורה בארץ שם. טוקבק בכתבה בנרג' על הפרויקט הניב את הלינק הבא, לטובת אלו שרוצים לעשות משהו לטובת נפגעי דארפור. את קובץ המידע לתוכנת Google Earth אפשר להוריד היישר מכאן.
אפשר להתנדב למען הפליטים בלינק שצירפתי, ואפשר לעשות עוד משהו: אחרי שתחתמו על העצומה למען ניצולי השואה, תוסיפו איזה אימייל שתשלחו לחבר הכנסת / ממשלה החביב עליכם ובו תדרשו שוב להפסיק את חרפת ניצולי השואה המורעבים והסובלים, ואז תציינו גם שראוי שישראל תפסיק לכלוא את הפליטים שנמלטו משם דווקא למדינת היהודים.
חוקר השואה, פרופסור יהודה באואר, ניסח את זה יותר טוב ממני: "זה כל העניין, שזה פטפוט ריק, לעולם לא עוד. ה'נוור אגין' הזה, זו אחת הסיסמאות חסרות הטעם שמסתובבות, ואת זה כל העולם הנאור אומר. הוא לא שותק, אגב. אין פעולה, אבל זה לא נכון שיש שתיקה. השואה היתה המקרה הקיצוני ביותר וחסר התקדים של רצח עם, אבל אחרי השואה היו איקס רציחות עם שהן לא אותו דבר כמו השואה, אבל הן רציחות עם. כאילו יש איזו מחלה נוראה והשואה זה המקרה הקיצוני של המחלה הזו והמחלה נמשכת".
….
על קצה המזלג, עוד כמה דברים שמצאתי ברשת היום והכעיסו או ריגשו אותי:
…
מפוסט בבלוג "הרהורים של אבא" של נדב פרץ הגעתי לסיפור הבא (כן, אני נוהג להגיע לסיפורים בוויינט דרך בלוגים שכותבים עליהם. תנסו פעם, מאוד בריא): וונדי רוטפלד, המנהלת אתר הנצחה לשואה במיאמי, צירפה ללוח הזיכרון את שמו של העיתונאי היהודי דניאל פרל, שנרצח בפקיסטן על ידי אנשי אל קעידה. אפנה אתכם לטוקבקים של הכתבה, ואצטט מדבריו של ד"ר יהודה פרל, אבי הנרצח: "כשנודע לי דבר ההנצחה, לא הרגשתי כל כך בנוח. לשכול תמיד יש הקשר מסוים ודניאל לא מת בשואה, אלא עשרות שנים לאחר מכן בהקשר אחר. עם זאת, בסופו של דבר דניאל נרצח בגלל שנאה ליהדותו".
נדמה לי שסרטון הרצח של פרל מ-2002 היה הראשון בסרטוני הזוועה שהפיצו טירוריסטים איסלאמיים בסדרת תיעוד ההוצאות להורג הפולחניות שלהם. הסכמתי עם דבריו של נדב על האירוע (שנכח בו גם סילבן שלום כנציגי ונציגכם, עד כמה שהבנתי): "אני נדהם עד כמה אפשר לנצל את השואה לצרכיה של מדינת ישראל. דניאל פרל נרצח בגלל שהוא היה שני דברים – אמריקאי ויהודי. הרצח הזה הוא פשע אנטישמי. בזה אין ספק. אבל מכאן ועד לטעון שהרצח הזה הוא חלק מהשואה? גם אם כל אנטישמיות היא פשע, לא כל אנטישמיות היא ‘שואה’".
…
כתבתי בהרחבה על הפרויקט הזה כשהוא עלה בנענע בשנה שעברה – עבודת אינטראקטיב המבוססת על כרזות של האמן יוסי למל, שחזר לבקר באושוויץ עם אבא שלו.
…
העיתונאי הוותיק יגאל לביב כותב על הגבורה של יד ושם מול הוותיקן, וההימנעות מעימות עם אנגליה וארה"ב (אגב, באף מקום לא ראיתי היום התייחסות לחברות כמו ב.מ.וו. או י.ב.מ. שהפיקו כסף טוב מהתעללות המשטר הנאצי בנתיניו וביהודים בארצות שכבש).
…
העיתונאי הוותיק זאב גלילי, בעל טור ב"מקור ראשון" ואבא של אבו-שוקי מהחומוס, ברשימה מדוייקת על מדוע גנות לא ראוי להיות מפכ"ל (ההקשר? שנאת זרים היא שנאת זרים, חברים. כולנו נגועים בה, אבל יש כאלה שחוגגים אותה כמו האגף שגנות היה אחראי עליו).
…
יריב צור, שמן מקצועי (אחד מ"שני גברים שמנים") וחבר, נאלץ להעביר הרצאה בגרמניה ביום השואה. הוא כותב על זה בבלוג (שלרוב מתמקד בעולם המחשוב והבלוגינג) שלו.
…
קראו לו גוּדֶל סמסון, הוא היה בעל בית חרושת לנעליים, בן 31 במותו ונספה כנראה בשנת 1942 בטרבלינקה. הוא היה נשוי לדורה לבית צדיק ואב לאברהם-פנחס, תינוק בן שנה וחצי. כשפרסמתי את הצילום המשפחתי המלא בפליקר לפני שנה וחצי, טעיתי לחשוב שזה האגף של המשפחה שחזר לפולניה ב-1936, עם בית החרושת המפורק לנעליים בבטן האוניה, פשוט כי פלשתינה היתה אזייאתית מדי בשבילם. היום (כלומר, אתמול, ביום השואה) אבא עדכן אותי לגבי המיתולוגיה המשפחתית – הם נחתו בדאנציג, היא גדנסק, ב-1 בספטמבר 1939, ביום בו הגרמנים הפציצו אותה ופתחו את מלחמת העולם השניה. הוא אח של סבא שלי, חיים לייזר שמשון (סמסון) ואני קרוי על שמו. אני באמת מקווה שהטיימינג שלי (למרות, אהם, המועד המאוחר של פרסום הטקסט הזה) טוב יותר. הנה דף העד המוקדש לו בארכיון הממוחשב של יד ושם.
הפוסט הועלה היום בשל בעיה שהיתה אתמול במערכת העדכון של רשימות
ערס פואטי 