ערס פואטי
דרושים:
1) לסטארטאפ בשלבי התהוות, לצורך POC, מפתח עם ניסיון בעיבוד וידאו ואודיו, פיתוח אלגוריתמים, ופיתוח ווב. אפשרות להשתלבות בצוות המייסדים.
2) לכתיבה על אפליקציות סלולריות (בעברית), בלוגר/עיתונאי עם ניסיון, לעבודה חלקית מהבית.
פרטים, קורות חיים וכאלה – במייל arspoeti בג'ימייל. לא יכול להרחיב כאן יותר על העבודות, מצטער.
אתמול בלילה העליתי סיפור טוויטר. למי שלא מכיר, מדובר בכתיבה ישירה של סיפור קצר, על פני מספר ציוצים. זה היה בלילה, כשטוויטר ריק יותר, וזו היתה חוויה שמן הסתם עוד אשחזר. הכתיבה עצמה אחרת: בבולמוס, חטופה, לחלוטין לא זורמת באופן טבעי ובכל זאת משחררת מאוד. את הסיפור היה ראוי לקרוא כך, בסדרת ציוצים באמצע הלילה. לא בטוח שהמעבר שלו לבלוג משאיר את התחושה המקורית, אבל למען הנצח וכל זה. יש אנשים שמוחקים את ציוצי סיפורי פיד-הלילה שלהם. גם מי שלא, כמוני, יודעים שתיכף והם יעלמו במורד הפיד, ותוך חודש חודשיים טוויטר ידאג למחוק אותם לבד. אז הנה.
כל מי שראה את "רשת שידור", סרטו המבריק של סידני לומט מ-1976, לא יישכח את הסצנה המופתית שבה שדר הטלוויזיה הווארד ביל (פיטר פינץ') מדרבן אלפי אנשים לעזוב את מקלטי הטלוויזיה שלהם, לפתוח חלונות ולצרוח בכל הכוח ומכל הלב: "אני עצבני לאללה ואני לא מתכוון לסבול את זה יותר" (I'm as mad as hell, and I'm not going to take this anymore" ).
בעוד שבועיים, ב-23 באוגוסט, בשעה 18:30 בערב, נפתח חלונות ונצרח בכל הכוח ומכל הלב: "נמאס לי! התעוררתי! אני דורש צדק חברתי!". נצעק את זה בירושלים, בחיפה, בתל אביב, בשדרות, בדימונה, בבאר שבע, בבני ברק, באילת. נזעק את זה במאהלים. נקרא את זה בהודו, בדרום אמריקה, בפריז, בניו יורק. נצרח בכל מקום שבו נמצאים ישראלים שנמאס להם, שהתעוררו ושדורשים צדק חברתי.
נצרח את זה ביחד ונצלם את עצמנו זועקים ונעלה את הסרטונים לרשת, ומהם נערוך את קליפ המחאה הגדול ביותר בהיסטוריה – קליפ שבו אלפי אזרחים מודיעים לממשלה שלהם: הכללים השתנו.
אנחנו פועלים כעת לארגן את מבצע הצעקות המורכב הזה, שיתרחש בו זמנית במאות אתרים שונים בארץ ובעולם. נזדקק לכל עזרה אפשרית.
זוהי הודעה ראשונה. הנה האירוע בפייסבוק. הפיצו את הבשורה.
אמיר בן-דוד, יאיר רוה וגדי שמשון
ההקראה המשותפת של המגילה תתקיים בעוד יומיים, בשישי הקרוב, בשלוש וחצי אחר הצהרים מול רוטשילד 16, שהוא המבנה המקורי בו נערכה הכרזת המדינה. יש כבר אירוע בפייסבוק, שהטקסט בו הוא עיבוד של הפוסט הקודם, ולא מעט חברים שנרתמו לעזור (גם עזרתכם נחוצה, ראו בהמשך).
כבר חמש עשרה שנה שאני עובד באינטרנט, ומאז האוורד דין ב-03 יודע, כמו כל מי שבתחום, שאין כמו הרשת כדי לרתום אנשים לפעולה. אבל השבוע האחרון עם פיד הטוויטר שלי היה פשוט תענוג. ההיא תדפיס מהעבודה, ההוא ידפיס עלונים, אלו יחלקו או יציירו שלטים – והופ, האירוע כבר מתרומם ודי סביר שמה שלא יהיה, הוא יהיה יותר מטוויט-אפ של כמה חבר'ה. כיף. ותודה לכולם. ופירוט שמות והכל כשהעסק הזה ייגמר.
מתי להגיע: ביום שישי הקרוב, 5/8/11 ב-15:40
לאן להגיע: לשדרה, מול בית מס' 16 (היכן שפסל דיזנגוף על הסוס). המאהלים נמשכים כבר לכל אורך השדרה, אבל אם למדנו משהו מהשבועיים וחצי האחרונים זה שנסתדר.
מי שרוצה לעזור בחלוקת תדפיסי ההכרזה, ו/או בסידור המגיעים, ובכלל – אנא הגיעו בשלוש, שלוש ורבע. כנ"ל מי שנענה לבקשה להדפיס.
הדפסות: כאמור, זו יוזמה פרטית של אזרח שכבר הרבה פחות מודאג :) ולכן אשמח על כל מי שיכול להדפיס כמה עותקים מההכרזה (שני עמודים) או ההמנון ולהביא איתו. אם תעשו כן, אנא עדכנו אותי כאן והשתדלו להקדים.
קובץ: עלון ההזמנה לאירוע – למי שעוד יכול לתלות או לחלק במאהלים או במקומות מתאימים
קובץ: הכרזת העצמאות של מדינת ישראל (זה שני עמודים וצריך לשדך)
קובץ: מילות התקוה (תתפלאו כמה לא מכירים)
ושוב, המון תודה ונתראה בשישי ובשמחות וכל זה.
ריסטרט
שמעתי מלא מעט אנשים, גם כאלו שתומכים במטרות המחאה, את אותה אמירת משיכת כתפיים ישראלית של זה לא יעבוד, זה לא ילך, עזוב אותך. ותהיתי מתי בדיוק הפכנו לאומה של קוקסינלים שמפחדים להתמודד עם אתגרים. סבא שלי השתתף בסלילת כביש טבריה-צמח לפני גיל 20; אבא שלי הלך אחרי לובה אליאב להקים את קרית גת, אנחנו מסתפקים בחיפוש קומבינה קלה ובמשיכת כתף של עזוב אותך, זה לא יעבוד, ישראלים עם חרא, כאלה מין. בחמש עשרה השנים האחרונות מצאתי עצמי לא פעם חוצב להבות נגד זה, ובעד מהפיכה המתגלגלת – כל עוד דיברנו על האינטרנט. לגבי המדינה, החיים שלי ושל הקרובים אלי בה? שום דבר לא יעזור. אולי מישהו יגיש בג"צ. להוציא את האצבע ולעשות משהו? רק כשמדובר בנסיון לצנזור האינטרנט או במאגר הביומטרי.
אז הנה הקומבינה הקטנה שלי למען המהפכה.
לאיפה כיוונו בהתחלה
עד אתמול זה היה רעיון להשתעשע בו בטוויטר, הבוקר זה כבר דבר שראוי לבצע. מדינת ישראל הוכרזה בשדרות רוטשילד מס' 16 לפני 63 שנה וכמה חודשים. ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכרת לכולנו כמגילת העצמאות, היא המסמך המכונן (למרות שלמיטב ידיעתי אין לה ממש תוקף משפטי, אשמח להארות והערות בטוקבקים) שלנו. חתומים עליה גם וילנר מהקומוניסטים וגם נציגי החרדים.
הרעיון מאוד פשוט: הקראה פומבית של מגילת העצמאות ביום שישי אחר הצהריים, כמו במקור, מול הבית ברוטשילד בו הוקראה לראשונה, אחר כך אפשר לשיר התקווה ויאללה לקבלת שבת במאהלים. כי ברוטשילד נוסדה תקוה מחודשת לישראל, וכי חשוב שניזכר מאיפה באנו ומה היתה הכוונה כשהמדינה הזו התחילה. כה מעט ממנה מומש (היא נוקבת תאריך יעד לחוקה, למשל) אבל איזה כוונות טובות.
בדיון המצוייץ עלתה השאלה מי צריך להכריז בפני העם – היו שהציעו את אחד מזקני השבט, למשל קניוק, היו שדיברו על להביא דווקא אשה, וצעירה, ורצוי מזרחית. ושוב אנחנו בתוך הדיון על מי אנחנו ואיך אנו רוצים להזדהות. אהובתי, המוכרת אצל החברים והמשפחה בתואר "ההיא שיש לה ראש על הכתפיים וקריירה אמיתית" עלתה על הרעיון הנכון: הקראה קבוצתית. כמו קריוקי, של כל הטקסט של המגילה. אף אחד לא מחליף את בן גוריון, אף אחד לא עומד כמו בטקס בבית הספר בשקט.
במקום מועצת העם נעמוד, אנו העם, ונקריא שוב את ההצהרה שהתחילה הכל (הציבור, כמובן, משוחרר מהחליפות החגיגיות של הנוכחים במקור, אבל חולצה לבנה תהיה טאץ' נחמד). אחר כך אפשר לשיר התקוה ומומלץ להמשיך לקבלת שבת במאהלים השונים.
ואיך נדע אם זה הצליח? הנה המראה בשדרה מחוץ לרוטשילד 16 בזמן הכרזת המדינה. יהיה מצויין אם בשישי הקרוב יגיע מספר דומה של אנשים. ריסטרט נעים.
כבר בדיונון בטוויטר נשמעו כמה הערות והסתייגויות לגבי הטקסט (הנה כאן הטקסט המלא) של הכרזת העצמאות. אבל אנחנו לא בדיון בגילמן או בין האוהלים. זה המסמך המכונן של המדינה שלנו, ועכשיו כשאנו מנסים לעשות לה ריסטרט, בואו נחזור אל ההתחלה. פעם הספיק איש מבוגר, נמוך, עם קול מצחיק, שמקריא משהו מהנייר – ואנחנו מדינה. עכשיו תורנו.
אוף דה רקורד אמרו לי במטה המאבק שיראו במה אפשר לעזור. יש לפתוח איוונט בפייסבוק, יש לבדוק מול העיריה, יש לארגן מקרן ומכונת קריוקי שתקרין את מילות ההכרזה, יש לא מעט בלגאנים ומן הסתם גם עלויות ובשלב זה כל מה שעשיתי בעניין הוא לכתוב פוסט. מצד שני, כמו שהוכיחה לי רוני גלבפיש שהרימה שעת סיפור קבועה פשוט כי החליטה כך, קודם כל צריך לרצות חזק. אין לי מושג עדיין כמה עולה, ומאיפה נגייס, והאם נקבל אישור וכאלה – אבל היי, אתם יודעים משהו, במקרה הגרוע מכל אני אדפיס בבית חבילת עותקים של ההכרזה ואחלק אותם בשדרה בשישי אחרה"צ.
מה אתם חושבים? איך אתם יכולים לעזור?
יש לי אינטרנט בכיס, ואני שמח לראות אותך
ד"ר דוד לוין כתב בעין השביעית על הסיבות להצלחת המחאה. תקראו, אם פספסתם במהלך תהפוכות הימים האחרונים. אבל בסיבה השלישית הוא איבד אותי:
שלישית ואולי מעל לכל, ואף מכריע: המעבר מהרשת לרחוב. הצלחת מוחי הדיור להישאר בשיח הציבורי לעומת כשלונם של מוחי הקוטג' היא אולי הוכחה נוספת, אם נדרשה בכלל, שמהפכות לא נעשות ברשת.
כמו שאמרה מישהי בפיד הטוויטר שלי, The revolution will be smartphonized. הרשת אינה הדבר הזה שמתחברים אליו אחרי עשר בלילה כדי לחסוך כסף, בחדר הצדדי. היא איתנו בכל אשר נלך. לפני כמה ימים, מי זוכר בדיוק כמה, יצאתי מהבית כדי לתפוס הפגנה. טוויטר לא אכזב ובכל רגע נתון ידעתי היכן חברי, ואיך לחתוך דרך העיר כדי לחבור אליהם. במוצ"ש, כשההפגנה הפכה אלימה, ידענו מה קורה בזמן אמת, ואנשים יצאו לפעול בזמן אמת. המהפכה קורית ברחוב, והרשת היא כבר חלק מהרחוב. התפיסה שהרשת נפרדת מהחיים היא אחות לכל התפיסות המיושנות שקורסות מולנו, יחד עם הספינים והשיטות הישנות של הפרד ומשול.
זו מחאה של נחיל של פרטים, עם המון אג'נדות, ודעות, ורצונות, אין מנהיגים באמת למחאה (וטוב שכך), אנשים תופסים יוזמה ומזיזים לבד. מאוד אינטרנטי הקטע הזה. מה שלוין לא מבין הוא שהמחאה היא ברחוב, וגם הרשת. יותר מגיטרות, יש במאהלים אייפונים.
דור הכוסומו
הטאג הראשון בו היו התייחסויות למהפכה בטוויטר, לפני #j14, היה #כוסומו2011. אם מישהו עדיין לא הבין, המחאה היא על יותר מדיור, מתמחים או הנחה באוטובוס לעגלות ילדים. המדינה היא שלנו, ונמאס שהיא נלקחת מאיתנו. ולכן זה נהדר שבשלב זה יש הנהגה שמצטיירת כמבולבלת, ולא אחידה, ושיש המון מחאות קטנות שמצטרפות לכל אחד. אנחנו לא רוצים שקשוקה של תנו לנו ככה ניתן לכם ככה. אנחנו, לפי מה ששומעים במאהלים (כך מדווחים החברים ממקומות רחוקים) ובאינטרנט, רוצים לא פחות מניו דיל. כן, ככה.
ובינתיים המטרה של המהפכה היא לאפשר לכמה שיותר ישראלים להבין שהם לא לוזרים, הם פראיירים שהתפכחו. שאנחנו זועמים וכועסים ושנמאס לנו לחשוב שזה גשם. בסצינה הקלאסית שלהלן התאגיד שמאחור חוגג על המסר שלפנים. אבל זה סרט משנות השבעים. ולנו יש אינטרנט בכיס. זה לא יהיה קל ולא יסתיים מחר אבל זהו, עיצבנתם אותנו, נגמר הבית זונות.
זיעה
יולי בתל אביב הוא חודש נורא. רק לצאת מהמקלחת ולהגיע לחדר כמה מחייב מקלחת נוספת. על אחת וכמה וכמה ההסתובבות במאהלים. היתרון היחיד הוא שעם כל האחווה המפעמת בנו, לא צריך להתנשק ולהתחבק קרוב מדי. פעמיים ביום אני חוזר הביתה מנטף כאילו הייתי שוב בטירונות. במקומות המעניינים דחוס, וברוטשילד יש מעט מאוד בריזה. ועם זאת, גיליתי שכשאני שב הביתה בלילה, ומעט הרוח שיש מתחילה לייבש אותי, שאני פשוט אוהב את ההרגשה הזו. זה דביק וזה מבעס אבל אחרי שנים של להזיע מהסיבות הלא נכונות, גם זה משחרר. תבואו גם.
זוכרים את הסרט זולנדר, עם בן סטילר? סרט ענק. לגיבור הסרט, דרק זולנדר, דוגמן על, היתה שורה של הבעות פנים שהפכו לסמלו המסחרי. למי שלא זוכר, להלן דוגמית:
זולנדר. כולם זוכרים את פלדה כחולה ואף אחד לא מתייחס למגנום או לנמר
לפני כמה ימים אמר לי חבר, נקרא לו דביר לצורך הפוסט, שעוקב אחר הפליקר שלי, שלאחרונה עוסק רק בבתי המדהימה, שבטח זה לא יהיה קל לגדל ילדה כל כך רצינית. איך זה שיש לה רק תמונה אחת מחייכת? זה לא ממש התחבר לי: בשבועיים האחרונים (אלה תיכף בת ארבעה חודשים. מתוקה להפליא ומאוד דעתנית. שלוש תקרות זכוכית ינופצו עד גיל 16 לפחות) מה שעושה לי את הבוקר זה לקום אליה כשהיא מתעוררת ולראות אותה מתמוגגת בחיוכים כשהיא מזהה אותי (אותי = המשרת שיביא אוכל וינקה, כמובן).
גם בהמשך היום, היא מתמחה בחיוכים שכבר אפשר לזהות בהם שלושה סוגים: צחקוק חזק עם השתוללות של כל הגוף, חיוכון לצעצועים (או הורים) שהיא אוהבת וחיוך קטן וביישני שהיא מסתירה מאחורי היד אם הצליחה להסב את תשומת לבנו (ממש קשה, כן?) אליה. ואני לא מדבר על הבייבי-טוק שגם הוא התחיל בשבועיים האחרונים. איזה לא מחייכת, מה קרה לך, הילדה אדי מרפי במצב רוח המתאים.
אז בדקתי שוב את הפליקר, ואז את התמונות שבמחשב, ובסלולרי, ואכן כן: עד אתמול, היתה בפליקר רק תמונה אחת שלה מחייכת. זה כמו לתפוס את הארפו מהאחים מרקס מדבר: אין דבר כזה שהיא קולטת שמכוונים אליה מצלמה, עזבו מצלמה, את הסלולרי המצלם שאני מנסה להרים בהפתעה – ולא נותנת מייד את אחת מהבעות הפנים הייחודיות, המסחריות שלה.
הילדה, כמובן, לא תהיה דוגמנית (לא שמישהו שואל או ישאל אותי, כן?). זה פשוט יהיה קשה בתוך המעברים היומיומיים בין תוכנית המחוננים של מכון ויצמן למנזר. אבל מסתבר שבינתיים לא סיפרו לה על זה, ואיך שהיא רואה מצלמה היא מתחילה, לא להתחנחנן אלא יותר לכיוון של… עזבו, טוב מראה עיניים. להלן הפוזות המייצגות (ויש לנו עשרות תמונות בפוזות די דומות) שלה בחודשים האחרונים.
1. Lamborghini
שלוש-ארבע דקות לאחר הלידה, מתחת למחמם
2. Magnum / Cheetah:
בגיל שבועיים. פלאשים של סלולרי זה נחמד
3. Blue Super Steel
כמעט בת חודש. יופיע על דש הביוגרפיה "חיי עם אבא שעושה בושות"
4. Le représenter
צריך לתת לצלמים את ליטרת הבשר שלהם, אחרת הם לא יעזבו אותך בשקט
5. Ooooooh
לפעמים היא מוכנה לא לתת את הפרצוף הנחוש, המעט זועף, העקשני. אבל גם אז, תשכחו מחיוך
בעידן הנוכחי, הדימוי הוא כמעט הכל. וזה שיש לי מתוקונת צחקנית בבית לא עוזר, כשנוכחות הרשת של הקטנה כוללת מהתחלה נחישות, יופי, סקרנות – אבל שום דבר משועשע. ככה זה, לך תאמין לדברים שאתה רואה באינטרנט.
לא היתה ברירה. לפני כמה ימים, על שידת ההחתלה, בוצע מארב. כשתשומת ליבה נתונה למאמץ המשעשע להספיק לעשות עוד משהו ברגע שבין חיתול לחיתול, הגחתי מעבר לארון כשהסלולרי מצלם במוד של צילום רצוף. נכון שהגב נתפס אבל לא תאמינו, זה עבד. בעידן הזה, אם מטוס מתרסק באמצע הלילה במדבר – לרויטרס יהיה את הצילום הלא ברור שטומבי ובוטולזי תפסו בנייד המעפן שלהם. אז תמונה של הילדה מחייכת?
יש. בטח שיש. הנה הפריים. היחיד לפני שהיא שמה לב, שוב, שיש עדשה שמכוונת אליה ונזכרה בחוזה הפרזנטורית שלה עם לואי ויטון. עושה רושם שלא תהיה ברירה – או שנמשיך להפתיע אותה ונסכן את הגב, או שנקנה מצלמה נסתרת.
6. Garbo Smiles
זה לא שהיא לא מחייכת, זה שצילום כזה הורס את הדיסטנס
פאר ויסנר, אלא מי. הקמפיין האחרון של הירוקים כלל משלוח של בקבוקי מים עם ברכה לבתים.בקישור הזה תוכלו לראות תמונה, בפוסט של ינון לנדברג, במקרה גם המפרסם של המים הללו שמאוד מבסוט מהגימיק. חייש מצדו, קצת בעצבים, מסביר עד כמה מופרך ואנטי ירוק האקט של ויסנר.
ואני רק תוהה ממתי התחלנו להתייחס בבלוגספירה למפלגות קיקיוניות.
אל תשכחו להצביע מחר.
סרטון סלבס תל אביביים בעד דב חנין. תבלו:
בטוקבקים בשוקייה נשמעו טענות נגד עיר של סלבס, וכמה שזה לא אמיתי וערוץ 2 ופויה וכו'. אני מסתכל במופיעים בסרטון, ואף אחד מהם לא נהיה מפורסם סתם כי הוא מפורסם, או כי שידר מהאולפן את "מצלצלים". כל ה"סלבס" בסרטון הם חלק (זה שהצליח לו, פחות או יותר) מהמעמד היצירתי של תל אביב, מהדברים שעושים את תל אביב למה שהיא. כבר מאה שנה, עוד מעט, שאנשים יצירתיים בכל התחומים (כולל כמובן תרבות, אמנות ותקשורת) מגיעים לתל אביב. הדברים מתרחשים כאן ולא בשום מקום אחר.
התסיסה הזו ברחובות, של כאלו שישרדו כאן ואלו שבעוד עשור ומטה ימצאו את עצמם בחזרה בכפר (סביוני מודיעין העילית) נובעת לא המתחמים של חולדאי (פה החדר אוכל, ופה מגרש המסדרים ושם מתחם הבילויים של הנמל. מקום טוב למחפשי מכות) ולא מדירות הפאר ברוטשילד בולברד.
באמת סליחה מכל מי שחושב שאלו שמעדיפים לנסות ליצור וליזום, לרוב תחת סיכון כלכלי ועלויות קיום מטורפות יחסית לכל מקום אחר, לא רלוונטיים כי הם מתבטאים ללא ניחוח החמוצים העממי והאותנטי שהתרגלנו אליו בתקשורת. אתם יודעים, כאילו הם בני אדם שחיים במקום שאכפת להם ממנו. שיתביישו אלו שמעדיפים לגור במקום שלא רק שיארח מצעדי אהבה, גם לא יעשה עניין מגברים מתנשקים באמצע השדרה. ובטלני בתי הקפה, שחוצבים להבות וקנאות מקצועיות על קפה מוקפד. שיתביישו להם, זה לא בני אדם באמת.
אולי, אבל הם אלו שהופכים את תל אביב (ולבטח את מרכזה) למה שהוא. בלעדיהם שדירות רוטשילד באמת היו רק נדל"ן לתצוגות פסלים של הבורסה. הו, החוצפה של אנשים לרצות לחיות בהתאם לאתוס של המקום שהם בחרו לחיות בו, המקום היחיד במזרח התיכון שמאפשר קיום יצירתי (הסליחה מראש ממשוררי ירושלים, בית הספר לקולנוע בתל חי וחוג הקדרות של מוזיאון חיפה). כאן לא ישרפו ספרים של המיסיון, ולא יחשבו לקרוא רחוב על שמו של אדיר זיק (מה הלאה? שדרות היידר?).
חולדאי אינו מפלצת, אבל לתחושתי הוא מתאפק כל יום שלא להורות על סיוד העצים בשדרות רוטשילד בלבן, בגובה אחיד. זה לא יאמן, אבל גם אנשים שגרים באמצע של הכלום התל אביבי ולא עובדים בחמוצים או במפעל הם אזרחים שרוצים להשפיע על הסביבה שלהם. העופרים (בהשאלה: ההון הישראלי) כבר חירבנו את הסביבה של לא מעט מקומות בישראל, לא חייבים לעשות את זה גם כאן. ואם צריך בשביל זה את הטפו-קומוניסט, שיהיה.
אמיתי סנדי פרסם סקר חסוי, לטענתו, ממנו עולה שההפרש בין חנין לחולדאי קטן והולך. אין לי מושג אם הוא באמת יצליח לנצח אותו, אבל אין לי כמעט ספק שהאפקט והעוצמה של חנין בבחירות הללו יהיו מספיק חזקים כדי לשנות לא רק את פני מועצת העיר, אלא גם את הדרך בה יתנהלו קמפיינים בעתיד (הרחוק יותר, לא הכנסת בעוד שלושה חודשים).
לקריאה נוספת: אורי רדלר על תל אביב, הפריפריה והמעמד היצירתי. כבר הפניתי לשם בעבר.
עד כמה שונה העולם שאני חי בו מזה שגדלתי בו. וכל כמה שחוקיו שונים מאלו של העולם בו גדלו הורי, הרי שההבדל בינו לבין זה שלתוכו תיוולד בתי גדול הרבה יותר. זה לא שאני חושש שהיא לא תפתח ספר – קיר הספרים בסלון מספיק צבעוני כדי שבדרך למרפסת לענות לערס על האופנוע ששורק לה מלמטה היא תיתקל באחד – זו הוודאות שלעולם לא יוכלו ספרים להוות בעבורה מה שהם היו בעבור רבים מבני דורי.
"היו" בזמן עבר, כמובן. הם כבר לא ממש. יש לי חבר טוב שהתוודה שיותר משנתיים לא באמת פתח ספר. אני הכרחתי את עצמי לפני כמה שנים, במאמצים רבים, לחזור ולקרוא בהם. אני חייב להודות שאני מוכן פחות להתחייב להתשה של קריאה מורכבת – אם הספר לא נושא חן בעיני בתוך שלושים עמודים, אני נוטש אותו כאילו הייתי מנחם בן אכזר וקר לב. יש התמודדויות שיש לנו מספיק מהן בחיים עצמם. פעם, כמובן, הייתי מכריח עצמי לצלוח את הרגעים הקשים בתחילת ספרים נחשבים, רק כדי לגלות לפעמים שההמשך לא נהיה קל או מהנה יותר, אתה פשוט מתרגל (ולא, לא התחלתי את יוליסס). ולפעמים כמובן, לחוות חוויות שאף פלייסטישן לא מסוגל לתת. בינתיים, לפחות.
למען הסר ספק, הצער הוא על השנים לא על שינוי הטעמים. הספרים היו מופלאים לא רק כי ספרים יכולים להיות מופלאים, אלא גם כי לא היו לנו פלייסטיישן ואינטרנט וכמה אפשר כבר לשחק פרקקטה דודס בשכונה.
במרכז המסחרי של קראון, ברחבה הפנימית, היתה חנות אחת שנחלקה בין שני שוכרים . בחלק הקדמי – מתפרה של חייט שמבצע תיקונים לבגדים. בחצי האחורי – ספריה דחוסה בה שכנו כמה אלפי ספרים בודדים, לא יותר, שכולם נכרכו מחדש בעטיפות קשיחות עם גב עליו הודפסו בצורה בולטת פרטי הספר ההכרחיים. אולי חלק מכם זוכרים את הכריכות הללו. ומהספריה הזו לקחתי יום אחד את "אחד עשר האלופים", ספר צ'כי משנת 1922, שכרבים מהנערים שקראו אותו אי-אז – זכרתי עד היום. עלילות האיכר הצ'כי הנבון ואחד עשר בניו, שקרעו את קבוצות הפאר של יבשת אירופה בתוצאות של עשרים אפס הם מהדברים המלבבים ביותר שנער – או מבוגר – יכול לקרוא.
בועז כהן הביא לי אותו כמתנת יום הולדת. מסתבר שלפני כשנתיים הוציא אותו איתמר מ"חנות הספרים של איתמר" בהוצאה מחודשת לקראת המונדיאל. מיליון תודות בועז – הזיכרון לא תיעתע. כיף של ספר.
להלן קטע מהפרק הראשון:
איור: יוסף צ'אפק
|
אחד עשר המופלאים / אדוארד בס איש היה באונטרבוקביץ ושמו בנקוצץ, והאיש עני, אין לו בלתי אם בקתה קטנה ואחד עשר בנים. בדלותו הוגיע האיש את מוחו בתחבולות, מה אומנות ילמד את בניו ויעשו חיל, עד כי לבסוף בא לידי החלטה , כי אין טוב להם מאשר להיות קבוצת שחקנים של כדורגל. מאחורי בקתתו השתרע אפר ישר ויפה, ואותו הכתיר בתואר "מגרש המשחק". הוא מכר את עזו, ובמחירה קנה שני כדורי-רגל והנערים פתחו באימונים. בכור בניו , הונזא, היה גבוה ודק מאד, ממש מוט קפיצה, על כן הוצב בשער. שני הצעירים, פרנציק ושורש היו קטנים וזריזים, על כן העמידם הזקן באגפים. יום יום בהשכמה, בשעה חמש, היה מעורר את הבנים להליכה מאומצת במשך שעה דרך היער. אחרי שעברו שישה קילומטרים, נתן צו: "חזרה בצעדי ריצה!" ורק אחרי זה היו מקבלים את פת השחרית. ואז התחילה עצם העבודה. בנקוצץ הזקן הקפיד הקפדה יתרה, שאיש -איש מהם יידע כל דבר בשלמות. וכך הורה אותם, כיצד קולטים כדור מן האוויר, עוצרים על החזה ומוסרים אותו בדייקנות לשחקן הנמצא קדימה, כיצד מטעים שחקן הגנה, מכוונים למרכז יורים בעמידה ותוך כדי ריצה, וכיצד זורקים את הכדור זריקת חוץ ארוכה, ובכלל, כל ההלכות התלויות במשחק הכדורגל. הם ידעו המון דברים יפים, אך הרבה עוד היה על בני בנקוצץ ללמוד. ראשית חכמה- לימוד האתלטיקה הקלה. צריכים היו לדעת לרוץ בכל המרחקים: ממאה עד חמשת אלפים מטר. הם התאמנו בקפיצה לגובה ובקפיצה למרחק כשם שהתמחו בקפיצה לגובה, במוט, ובקפיצה משולשת. ממילא מובן שידעו לרוץ ריצת משוכות ולזנוק יפה. ובכל אלה לא הסתפק עדין בנקוצץ הזקן. משלמדו הנערים, כדי שיחזקו זרועותיהם הנפת משקלות, הטלת כידון וזריקת דיסקוס, הוטל עליהם להיכנס אל זירת ההתגוששות היוונית רומית, כדי שכל גופם יהא מאומן בתכלית האימון. לפני שהתחילו בכלל באימוניהם היו עושים תרגילי נשימה במשקלות קלות, מכיון שבנקוצץ הזקן היה סבור שבלי טכניקת נשימה טובה, ובלי לב חזק כל אימון הוא בבחינת מכת מוות. בקיצור, הם עבדו כל כך הרבה, עד כי לעת צהריים הסתערו על מזונם כזאבים רעבים ובלעו אותו כהרף עין, ואת הצלחות הניחו נקיות, כאילו לקקן החתול הברוד. אחרי כן התפרקדו על גבי הרצפה או בחצר על הקרקע למנוחה של שעה אחת. בשעה זו לא דובר הרבה, כל אחד מהם היה מרוצה כשיכל לפשוט את רגליו ולשכב בלי תנועה. משעברה השעה, דשן בנקוצץ הזקן בנקישות מספר את מקטרתו, הזעיק בשריקה את נעריו – והסער התחיל מחדש. בערב היום נכנס גם הזקן למגפי הכדורגל שלו לבין הנערים, כדי לשחק עמהם בחבורה של שנים עשר עם שלושה שערים. בערב היו מתפרצים אל תוך הבית כשטפון אדיר. בנקוצץ הזקן מעסה אותם תחילה אחד אחר אחד ויוצק עליהם שלושה דליים מים קרים; אחר כך מוגשת להם סעודת ערב קלה. שעה קלה נתנה להם לשיחה, ואחר כך שלחם אביהם לישון. אחד עשר בני בנקוצץ בכיסו היתה תעודה מטעם הנהלת גליל בוהמיה התיכונית כי אחד עשר בני בנקוצץ נכללו במדרגה השלישית. הבחורים התרעמו מאוד שהעמידו אותם רק במדרגה השלישית, אך הזקן השיב להם בנחת: – הכל צריך לבוא מתון מתון, לפי התור, בעזרת השם עוד תנצחו את ה"סלויה". אולם קודם לכן עליכם לחתור בקיר עד שתגיעו לכך. עזרתיכם בכל הדרוש לכם, מכאן ואיך תעזרכם ידכם עד שתעלו אל ראש הפסגה. כך הוא מנהגו של עולם!!!" זמן רב רגזו עוד הנערים, אחר כך שכבו לישון. ורק פרנציק ושורש סחו ביניהם ארוכות עד שהגיעו לכלל דעה, כיצד ירביצו בפלניצקא, זה של "סלויה" פרד, שהיה שוער זריז, ערמומי ומוכשר כשד, "גול" אחרי "גול". |
העותק המהוה ממנו סרק והכין איתמר את המהדורה המחודשת. כל סיפור השיקום וההדפסה לקראת מונדיאל 2006, כמו גם קישורים לרכישת הספר, נמצאים כאן (תגללו מעט למטה, אחד האייטמים העליונים בעמוד)
נדמה לי שמי שטרח והקליד את הקטע הזה – שהגיע אלי בדרכי עקיפין – הוא שכני לרשימות, אליעזר יערי (על פי טעות קלה מהנוסח המקורי)
ערס פואטי 