האלוף שטרן, חכה נתפוס אותך באזרחות

הקטע הבא מאת העיתונאי יונתן שם-אור פורסם באותות:

שרשרת הפיקוד/ יונתן שם-אור
ראש אכ"א, אלעזר שטרן, הוא המפקד הישיר של קצין חינוך ראשי, שהוא, מצידו, המפקד הישיר של עורך במחנה. בעיתון הצבאי "במחנה", העורך הוא גם המפקד של הכתבים הצבאיים והצלמים שהעזו לכתוב ולצלם מבית הקברות המפונה מגוש קטיף, בניגוד לפקודת ראש אכ"א שאסר על כניסת התקשורת, ובכלל זה על התקשורת שלו.

החומר פורסם, ושטרן העיף אותם מהעיתון.

הרבה מסרים העברת פה, שטרן. הבהרת שאסור לשים זין על הכיפה שיש לך על הראש, כי בעניניים דתיים אתה שם גבולות לחופש המידע. הראית לכולם כי אין לך מושג בעיתונות, כי לא מדובר במכ"ים או חיילים שהפרו פקודה שניתן היה למנוע את הביצוע שלה, אלא באנשים שהעבירו את התוצרת להחלטת העורך, המפקד שלהם, שהיה יכול לזרוק את זה לפח. והכי חשוב, שטרן, הראית שוב כי בצה"ל דופקים רק את השין גימל. איפה העורך של במחנה? איפה קצין חינוך ראשי?

אני יודע שמירי רגב נורא עסוקה, אבל היא באמת מבינה בתקשורת. למה אתה לא מחליף איתה מילה לפני שאתה שולף?

נ.ב. נתראה באזרחות, שטרן. רמטכ"ל הרי לא תהיה. עוד מעט אתה כאן, בסביבה שלנו.

***

ב-1990 הייתי עיתונאי צעיר ורעב ללחם (בניגוד להיום, כמובן, כשאני עיתונאי בוגר, בשל ורעב לעוגות) ששירת במילואים באחת היחידות ההזויות הללו, שאמורות להיות שייכות לחיל רפואה ובפועל מבצעות שמירות ותעסוקה – גבול ירדן, התנחלויות, ימ"חים נידחים. חבר טוב שלי הצליח לעבור לשרת במילואים בבמחנה, ובעידודו פניתי לעורכת (נדמה לי שזו היתה רותי לויאב ז"ל) עם כמה כתבות שעשיתי עד אז. למרבה השמחה, היא רצתה שאעבור לשם, והבטיחה להזיז את הבירוקרטיה.

כמובן שבמערכת ביזנטינית כמו במערכת ביזנטינית. האחראים ביחידה שלי הסכימו לשחרר אותי הלאה רק אם אני אבוא ואתן להם עוד תעסוקה מבצעית אחת, והפעם בלי פטורים. אחרי סחר מכר קצר סיכמנו על שלושה שבועות בכלא קציעות, שבאותה עת המה מאלפי עצורים של האינתיפאדה הראשונה.

הפלוגה, כדרכה של האין-יחידה שלנו, הורכבה מכל מי שהיה פנוי להובלה וכונסה ליומיים של אימון מבצעי (זרקנו אבנים האחד על השני) לפני משימת השמירה. בבוקר הגיוס הגעתי לבסיס וראיתי איש חביב עם דרגות של סרן. "אתה מהפלוגה?", הוא חקר אותי, "אני המ"פ. אולי אתה יודע מי המש"קים שלי?". מאחר והצלחתי לסיים את הצבא כרב"ט, ומאחר וזכרתי מהסדיר שתמיד עדיף לשבת בבודקה של הקצין תורן עם הטלוויזיה הקטנה והתנור של הטוסטים מאשר בעמדה, הצהרתי על עצמי כמש"קו הנאמן. וכך היה.

 

הכותב בימים שנתנו לו נשק בידיים

חזרתי מהמילואים, וחודש אחר כך הועברתי למצבת אנשי המילואים של במחנה. בפראפרזה על ההגדרה ההיא של עופר שלח, עיתונות עדיפה לא רק על עבודה, אלא גם על מילואים. המשכתי לכתוב בצומת השרון ואפילו הכנסתי פה ושם אייטמים קטנים לחדשות. עבר עוד חודש ואחרי התלבטות קצרה כתבתי כתבה גדולה – כולל תמונות – לצומת השרון על שירות המילואים.

שתבינו, הדברים שזעזעו אותי אז – וגם הצדיקו כתבה גדולה – נראים היום ממרחק השנים קטנים ולא באמת רציניים, יחסית למעט שהתקשורת מספרת על מה שקורה בשטח. חובש שנתן חומר משלשל לאסיר שהיה לו סתם חום (הצנזור סירב בתחילה לאשר את הקטע הזה), וחגיגה של מכות בהשתתפות קצין ושלושה חיילים על עצור שהיה בצינוק, לשם הוכנס אחרי שניסה להימלט והצליח לעבור את אחת הגדרות הפנימיות.

עד שאושר בצנזורה, עד שהעורך החליט, ופה ושם, זה לקח עוד שבועיים שלושה והכתבה פורסמה. חודש אחר כך אני מקבל טלפון ממערכת במחנה ומבקשים ממני להגיע דחוף. אני מגיע ואחד העורכים ששם לוחש לי שראש אכ"א, אלוף רן גורן, גר ברמת השרון וקיבל חום מהכתבה שלי. ההוראה ירדה בחלחולת הפיקוד ועכשיו הולכים לחייל ולשפוט אותי על זה שדיברתי על שירות המילואים שלי בלי להעביר את זה ביחידת דובר-צה"ל. ולא, הצנזורה זה לא נחשב.

אני לא זוכר את שמו של עורך במחנה באותם ימים. נדמה לי שזה היה סא"ל אור-לי להט, אבל אם אני טועה אני מבקש סליחה מראש. המתנתי שיקבל אותי. התקשרתי לאבא שלי, אל"מ במילואים באותה תקופה, וסיפרתי לו. הוא נתן לי את העצה שנתן, ונכנסתי לדבר עם העורך (שעד אז, מאחר ולא עסק בעריכה אמיתית, כזו שעושים עם מילים, לא פגש אותי). הוא הסביר לי שאין לו ברירה ושהצבא רואה במה שעשיתי דבר חמור מאוד. אין לי מושג איך, אבל למרות שהאשכים הפכו טמירים העזתי פנים אליו וטענתי שהכתבה עברה צנזורה, שאין לי כוונה לשתוק על הסיפור (לא שזה היה משנה למישהו. הנה, הסיפור מהחודש שלמעלה, לא הזיז גם לעיתונאים) וגם – שעברו שלושה חודשים ויום מאז שסיימתי את שירות המילואים שלי, ולכן למרבה הצער לפי חוק השיפוט הצבאי אין לו שום זכות לשפוט אותי על העבירה הזו, ואם צריך אני רוצה בית דין.

סיימתי לדבר בלי אוויר. נדמה לי שגם לו נפלטה אנחת רווחה. לא נשפטתי, וראש אכ"א לא הצליח להיפרע מהאזרח שהרס לו את השבת (בדקתי, ולא, אף אחד לא חשב לבדוק מי החיילים שהרביצו לעציר).

אליעזר שטרן עשה מעשה נבלה, גם אם הוא חושב שהוא צדיק דגול ומחנך נאור. מעבר לתפיסת התקשורת הפרימיטיבית, הוא הוכיח בעיקר את היותו איש בינוני, וגיבור גדול רק על הש"ג. שיהיה ברור: מילה לא אמורה להתפרסם בעיתון בלי שהעורך אחראי לה, גם אם מעולם לא קרא אותה עד שנדפסה. אני מקווה שאף עיתונאי לא ישתוק בנושא של שטרן אף פעם, בכל פעם ששמו יעלה במדיה בנושאי חופש ביטוי ותקשורת.